ברכת ראש נזיר מז

סותר מדרבנן ובלי קרבנות ושי' התוס' שם דיום שאחר מלאת סותר מדרבנן נדו מפי' הר"מ ופי' בע"א והר"ם אינו מודה לפי' התוספות להמעיין שם. רש"י ד"ה ריש לקיש כו' ואף המורה חזר [לשנות] כו' שלא מצינו גידול [שער] פחות כו' וזה הוא כפי' המורה דפי' רש"י במתני' דבעי לגלח אחר נזירות בנו ע"ש ואפ"ה ס"ל לר"י דסותר. גם את שלו דנחשב מנין הקודם כנזירות אחת, ועיין בר"מ פ"ג ה"ג:

ד"ה נטמא ביום גידול שער כו' אבל אם סותר שלפני הצרעת פליגי. דבריו צריך ביאור מ"ש מהא דתנן ברפ"ג נטמא ביום מאה סותר הכל וי"ל דסובר דהיכא דנמשך הנזירות יחד בלי הפסק סותר הכל אבל הכא כיון שנצטרע והיה הפסק בתגלחת שאחר צרעתו אינו סותר לרב אלא המנין שאחר צרעתו כעין שכתב הכ"מ לדעת הר"מ בפ"ו מה"נ ד"ג ע"ש ודוקא בנצטרע ביום שבעים דנפישו להו עדיין שיעור גידול שער אבל אם נצטרע אחר שבעים כיון דלא מייתרי ליה כדי גידול שער ובעי להוסיף יומי סותר הכל כעין שכתב רש"י לקמן (דף ט"ו ע"א) במתני' שם ולכאורה היה מקום לומר דרב לשיטתו לקמן (דף ט"ו) דיום שבעים עולה לכאן ולכאן להכי הוה כאן כאחר מלאת אך לשון הש"ס לא משמע לזה:

ד"ה רב אמר כו' סתר [לנזירותו] נמי כו' כצ"ל:

ד"ה ושמואל אמר סותר את הכל אפי' ע' קמאי [דנזירות אחת הוא]:

הס"ד ומה"ד שתי נזירות () מנין שלו ומנין של בנו תרי נזירות מתקרי:

הס"ד כצ"ל:

ד"ה לישנא אחרינא נטמא ביום [גידול שער] כו' להשלים לנזירות רב אמר כו' והא דאמרת משלים נזירות כו' כצ"ל והכל דיבור אחד ולפי' לא פליגי רב ושמואל אלא בנטמא דסתר הכל מדינא להכי ס"ל לשמואל דסותר ביום גידול שער אבל בנצטרע ולא נשתייר כדי גידול שער דבעי להוסיף יומי כדי גידול שער ונטמא בהנך יומי יתירי כ"ע ס"ל דאינו סותר ואינו מגלח בטומאה ודי בהזאת ג' וז' ובתוס' לא כתב כן ע"ש:

ד"ה כיון דאמר כו' ולסתור מה שמנה עמש"כ מזה בתד"ה אליבא:

ד"ה למצות גילוח כו' אלא מגלח בטומאה ר"ל כיון שלא יוכל עוד לגלח בטהרה כמצותו בהבאת קרבן א"צ להמתין במצות גילוח עד שיטהר ויכול לגלח בימי טומאה ועיי' בב"ח דמחק תיבת לעולם ואין צורך דנקט זה להורות שמצות תגלחת נמשך עליו עד עולם אף בלי קרבנות וכן הוא דעת הר"מ בפ"ח מה"נ ד"ו רק הכא בנטמא שלא יהא כמצותו אין צריך להמתין:

ד"ה נזיר שכלו לו ימי שלשים [לנזירות] סתם כו' ואינו לוקה על התגלחת () אם גילח כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה נטמא בימי צרעתו כו' למנות נזירות [ונצטרע וימי] חלוטו כו' כצ"ל:

ד"ה נטמא ביום גידול שער כו' גלחוהו לסטים כו' וה"ה כשיצטרע והוצרך לגלח והוצרך להוסיף יומי כדי גידול שער אבל בגוונא דפירש"י בנטמא סבירא ליה דלכ"ע סותר כיון דמן הדין הימים הראשונים יפלו:

ד"ה התם כו' הכא חדא נזירות הוא [כי] נטמא כו' כצ"ל:

ד"ה אמר רב חסדא כו' קודם שגילח [וקורא] קידוש שער שלא [גילח] כדכתיב כו' כצ"ל:

ד"ה אין לו תקנה כו' קרבנותיו () ונטמא קודם כו' כצ"ל:

ד"ה אליבא דמאן כו' דלאחר שיטהר יביא קרבנותיו והאי [לסתור] דהכא כו' דאינו סותר הס"ד כצ"ל וכן הוא בס"י ורצונם בזה דלהכי פירשו תיבת לסתור דבש"ס דר"ל סותר קרבנותיו ותוך מלאת לאו דוקא ולא פי' כפשוטו דתוך מלאת מיירי שהיה הבאת הקרבן ביום שלשים דמהני בדיעבד ולסתור כדתנן ברפ"ג נטמא ביום שלשים סותר הכל לפי דהכא אליבא דר"א קיימינן ואיהו סבירא ליה ברפ"ג אפי' ביום שלשים אינו סותר רק שיטהר ויביא קרבנות ולכן פירשו דגם הכא ר"ל סותר הקרבנות, והאו"מ לא הבין דבריהם והגיה וכתב מש"כ ע"ש ולא דק ורש"י שכתב בזה לסתור מה שמנה צ"ל דס"ל אף דלר"א קיימינן דס"ל דתגלחת מעכב לפי שכן סתם רבי במשנה לקמן (דף מ"ה ע"ב) מ"מ בדין סתירה י"ל דס"ל כרבנן דסותר ל' ואף בנטמא ביום ל"א עיין ברפ"ג:

ד"ה לעולם אליבא דרבנן כו' דפליגי [בנטמא] ביום גידול שער כו' כצ"ל ומה שכתב ומיד מותר לכאורה משמע דס"ל דאין לו עוד מצות גילוח כלל וזה נגד דעת הר"מ שהבאתי בפירש"י ובתוס' נדרים (דף ד' ע"א) ד"ה משום בל תאחר כתבו דמצות גילוח הוא נמי אח"כ ואחר העיון נ"ל דכיוונו למש"כ הרמב"ם בפ"ח מה"נ ד"ה בדין דאין התגלחת מעכב אלא שותה יין ומטמא לערב והתוי"ט בספ"ח תמה על הר"מ למה התנה בזה לערב ולא קשיא מידי לפי דסבירא ליה כיון דכל היום נמשך מצות גילוח על הקרבן ולכתחלה ודאי בעינן המצוה כתקנה להכי אסור לכתחלה ביין קודם קיום המצוה כתיקונה וכל היום נמשך מצות תגלחת כתיקונה לכתחלה עד לערב שבטל קרבנו וכן ס"ל לתוס' בזה ולזה כתב כאן בנטמא אחר הבאת הקרבן דאינו יכול לקיים עוד מצות גילוח בטהרה ונסתלק הנזירות דבזה מיד מותר לשתות ביין דאין כאן על מה להמתין כנ"ל:

ד"ה לוקה כו' או ביום ל"א אינו סותר בפ"ק (דף ו' ע"א) וכן ברפ"ג כתבו דגם ביום ל"א סותר מדרבנן אבל אח"כ שוב אינו סותר ע"ש:

ד"ה שאני הכא () לענין כו' שכבר שלמו [ואין לו עוד] נזירות כו'. גילח () לוקה כו' כצ"ל:

דף מ"ו ע"א גמרא אמר רב יום שבעים עולה לכאן ולכאן חידושיה דרב הוא הא דנחשב נמי לנזירות בנו לפי דיותר ראוי ליחשב למנין שלו כיון שהוא באמצע נזירותו ונזירות דבן יתחיל ממחרת הלידה כדאי' בתוס' וכצ"ל נמי לפי' הרמב"ם שהבאתי בתוס' במתניתין דר"ל סותר המנין שמנה יותר משבעים לפי שצריך להמתין ל' יום כדי גידול שער אחר גילוח של מנין בנו וקמ"ל רב דיום ע' נחשב לשניהם ולהכי פריך ת"ש מסיפא לרב דבלא רב הייתי אומר דנזירות הבן נחשוב מיום ע"ב נמצא מפסיד יום אחד דהוא יום ע"א שבלא לידת הבן היה צריך להמתין עוד כ"ט יום לבד יום ע"א ובלידת בנו יפסיד דצריך למנות שלשים אבל לרב לא הפסיד דמה לי אם נחשב יום ע"א עבורו או עבור בנו סוף סוף ביום ק"א מגלח למנין בנו וביום קל"א מגלח למנין שלו ולפי זה למאי דמסיק הש"ס דלא כרב דינא הוא דמתחיל למנות לנזירות הבן ממחרת הלידה וכן משמע מהירושלמי שהביאו התוס' נולד ליום שמונים סותר עשרה כמש"ש:

רש"י ד"ה שאני הכא כו' על ראשו () שכבר כלו כו' כצ"ל:

ד"ה אם גילח כו' אלמא דגמרי [כל] ימי לרבות כו' כצ"ל:

ד"ה אבל אם כו' כדאמרן שאין תגלחת בנתיים כו' זה הוא כמש"ל (י"ד ע"א) בד"ה נטמא ע"ש וס"ל דבתגלחת תליא כיון שלא נשאר כדי גידול שער אחר גילוח של בנו וסותר איזה ימים להשלים הגידול שער להכי סותר הכל והא דתנן לקמן (דף מ"ד) דתגלחת אפי' במזיד אינו סותר אלא שלשים סבירא ליה דהתם שאני דלא הפסיק בנתיים בנזירות אחרת רק הא דגילח ויליף התם מקרא דאינו מפסיק ואינו סותר רק דבעי לגדל כדי גידול שער אבל הכא דנפסק במנין דבנו וצריך לסתור סותר הכל וכעי"ז כתבתי לעיל (י"ד ע"ב) בד"ה נטמא וכמש"ש:

ד"ה אמר רב כו' דשלשים [דבנו] נמי כו' אין צריך למנות אלא כ"ט כו' ור"ל משום דיום גילוח דבנו נמי עולה למנין שלו ומה שהכריחו לזה יבואר בסמוך בד"ה ת"ש ע"ש:

ד"ה איתגורי מיתגר כו' שאין צריך להשלים אלא למאה בלבד ועוד כו' כן הוא בס"י ור"ל שאין צריך להמתין בגילוח ליום מאה ואחד כדינו כמבואר ברפ"ג רק ליום מאה לבד לפי שיום גילוח דבנו עולה נמי למנינו כמש"ל ועוד הרויח שנזירות בנו מתחיל מיום שנולד ביום ע' ומגלח ליום ק' וביום ק"ל מגלח למנינו ומשתכר יום אחד:

ד"ה אלא בדין הוא כו' [דהכי משמע כו'] ואית ספרים דכתיב בהו בדין [דלא] ליתני עד ע' כו' אלא משום כו' תנא רישא דאינו סותר הס"ד כצ"ל וכן הוא בס"י והכי פי' דתחלה גרסו כגי' הש"ס שלפנינו אלא בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ומשום דקתני סיפא כו' וע"ז אמר דהך אלא משונה מכל אלא דבש"ס דהא הקשה על לשון הפסיד דתנא זה מתרץ בדין הוא דלא ליתני עד ע'. הא בדין הוא דלא ליתני כלל אלא משום סיפא נקטי', ולאית ספרים גרסי הכי בדין הוא דלא ליתני עד שבעים [כו'] ותיבת כו' מורה דקאי על סיום הלשון לא הפסיד דלא ליתני רק משום דתני סיפא לישנא דסותר דהוא לשון הפסד נקט נמי ברישא לא הפסיד:

ד"ה ת"ש נולד כו' ויום שלשים דבנו עולה לו לכאן ולכאן כו' יש לדקדק למה ליה האי טעמא דיום שלשים דבנו כו' הא אתי שפיר בפשיטות מה דהקשה לרב דבלא דינא דרב הייתי אומר דמנין הבן מתחיל ממחרת הלידה מיום ע"ב והוה ליה יום גילוח דמנין הבן ביום ק"ב ומנינו יושלם ביום קל"ב הרי נתוסף יומי בלידת הבן מאלו לא נולד דאז היה יום גילוח שלו ביום ק"א אבל לרב דמתחיל מנין הבן מיום ע"א גם היום יושלם מנין הבן ביום ק"א ולא נתוסף יומי. עוד קשה מה זה שכתב ויום שלשים דבנו. כו' הא יום גילוח הוא ביום שלשים ואחד כדתנן ברפ"ג וגם דבר זה שכתב דעולה לכאן ולכאן הוא שייך דוקא ביום שלשים לרב מתנא ולמה לא נקט מלתא דשויא לתרווייהו שיעלה למנין השני לבדו היינו ביום שלשים לבר פדא ולרב מתנא ביום גילוח דשלשים ואחד, וי"ל דלא ניחא לרש"י