ברכת ראש נזיר מב

ד"ה אמר הריני כו' וה"ה דקא מיבעיא ליה [באמר] ועלי:

הס"ד והיינו אי אדיבוריה משמע אי אגופי' משמע ותיבת ולא מפי המורה הוא ר"ת ולא מן המורה. והרגיל בפירש"י במסכת זו יראה כמוהו הרבה:

תוס' ד"ה חזרה וילדה כו' לר' יהודה [מלידה זו] דולד קיימא כו' אפי' ספק נזיר [לא] הוי וכאלו לא הפילה כלל. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ר"ש כו' בנזיר [כשיהיה] לו כו' ולא סגי ליה כו' כצ"ל אבל הא דצריך להתנות הוא כפירש"י שלא יהא מביא חולין לעזרה:

ד"ה לר' יהודה [דכרי] הוא בברייתא דאיתניא לעיל פ"ק () דקאמר לעיל דלא הוי נזיר כלל כו' כצ"ל. ומש"כ ר"י דהפלאה הוא לקמן (דף ל"ד ע"א) בתד"ה אלא ר"י עמש"ש:

ד"ה והפילה אשתו כו' כשהפילה [אף] דשוב לא הקדיש כו' או דלמא [אפי'] כה"ג דאיכא הוכחה לר"י [לא] מחית אינש לספיקא [ולא] חלה כו' וההוא נפל:

הס"ד כצ"ל ואח"ז הוא הגהה ומסיק הש"ס ואזיל דלר' יהודה קא מיבעיא ליה כו' מי הוי קדוש מספק וכדפי' ונ"מ לגיזה [ועבודה] ולא דלילקי אהאי משום דליכא למימר [הך] סברא דולד אחר למשוי ליה ודאי אלא בספק דאי מספקא ליה להש"ס אי לילקו כודאי מדשני ב"ק כו' כצ"ל וכתב המשל"מ שם הנה הנראה מדעת התוס' דאם לא ילדה מאותו הריון פשיטא ליה דאף אם חזרה וילדה אינו קדוש משום דבעת שהפריש לא היה חייב בנזירות כו' וזה ההיפוך ממה שכ"ל בדעת רש"י. ואפשר לומר דהתוס' מודים בחלוקה זו דמהני הפרשה אף קודם שאירע אותו דבר ושאני הכא שהפריש הקרבן בשעת הפלה כסבור שהוא חייב בנזירות הו"ל הקדש טעות אבל כיון שחזרה וילדה מהריון זה י"ל מדהאי בר קיימא האי נמי בר קיימא עכ"ל. ודבריו נפלאו ממני דא"כ מנ"ל לתוס' להוכיח דמיב"ל לר"י למשוי כספק מדלא מיבעיא ליה אליבא דר"ש הא י"ל לר"ש פשיטא ליה דקדיש ודאי כיון דלא הוי הקדש טעות דסוף סוף קדוש מספק ושפיר קדיש אלהבא כשיתחייב בנזירות ודאי וכסברתו דמודים בחלוקה זו אלא ודאי צ"ל דהתוס' אינם מודים בחלוקה זו ואינו מועיל הפרשה קודם שנתחייב. והטעם י"ל כמ"ש בגמרא דהוי ליה כמקדיש דבר שלא בא לעולם והכא נמי מקדיש בשביל דבר שלא בא לעולם שיולד ולד ומי יימר דאתי ואף דבעת הפרשה הוכר העובר של שני שהיה בר קיימא התוס' לשיטתם דס"ל אפי' בהוכר עוברה הו"ל דבר שלא בא לעולם כדאי' בקדושין (דף ס"ב ע"ב) בתד"ה ואמר ר"ח רק דמיבעיא ליה כיון דהשני בר קיימא א"כ הוה הוכחה גדולה ואף ר"י יודה בזה דמחית נפשיה לספיקא ליקדש הקרבן מעת הפרשה או דילמא אפי' בכה"ג דאיכא הוכחה לא מחית לספיקא. ואין לדקדק למה ליה למיבעי בזה לענין קדושת הקרבן הא יכול למיבעי בכה"ג בנזירות גופיה היכא דהפילה ועדיין הרה ללדת ואולי יהיה השני בר קיימא להיות הוא גופיה חייב בנזירות מעת שהפילה דבכה"ג מחית נפשיה לספיקא הואיל ואיכא הוכחה כמו בקרבן לענין לאסור בגיזה ועבודה. דזה אינו דודאי ס"ל לר"י דכל זמן שלא נתברר עדיין שיחול נזירות ודאי לא מחית נפשיה לספיקא לחול עליו נזירות רק לקדושת קרבן קא מיבעיא ליה כיון דהשני בר קיימא י"ל דראשון נמי בר קיימא וראוי לנזור עליו ולהקדישו אף שלא נתברר עדיין מ"מ אם הקדיש ראוי לחול עליו הקדושה מהפרשה ראשונה כשנתברר נזירותו דבכה"ג גמר ומקדיש והוי ליה כמקדיש סתמא לנזירות דמהני. או י"ל דכה"ג דאיכא הוכחה קמיבעיא ליה אי מחית נפשיה דהוי ליה כמקדיש על תנאי כשיתקיים הדבר יהיה קדוש למפרע מעכשיו דקדיש או לא מחית לזה ולא קדיש כלל כיון דאינו נזיר מעכשיו ומ"מ מה דפשיטא ליה להגהה דמספקא ליה לספק לא משמע כן מלשון התוס' וראייתו מדלא מיבעיא ליה לר"ש יש לדחות בקל דאף דענין נזירות הוא מחמת ספק לר"ש מ"מ כשהפריש קרבן גלי אדעתיה שדעתו ליזור ולהביא קרבנות וה"ז קדוש כודאי וזה עדיף מאלו אמר הרי זה הקדש לנזירותי כשאזור דמהני וכן כתב הש"מ:

ד"ה ושמע חבירו ואמר ועלי היכא דאמר [ועלי] אדיבוריה [משמע] כלומר כשיהיה לי בן כצ"ל וכן הוא בס"י, ולפ"ז נ"ל דפירשו כעין פי' הרמב"ם דאו אגופיה משמע ר"ל שקבל על עצמו שיהיה נזיר מיד והתפיס אגופיה ועל זה אמר את"ל בהך אגופי' משמע כיון דאמר עלי משמע דקבל עליו מיד היכא דאמר ואני מהו אי גם זה אגופי' משמע דיזור מיד או דלמא דלשון ואני משמע שגם אני מסכים לדבריך שאקבל עלי נזירות לכשיהיה לך בן קיימא ולפי זה חלוקים האיבעיא בין ואני לעלי בתרתי והיינו דלשון ועלי משמע אדנפשיה רק דמיבעיא ליה אי קבל עליו מיד או לכשיולד בן להמתפיס ובואני מיב"ל בע"א אי הוה סתם התפסה מיד או כשיולד בן להנודר הראשון. ואמר עוד את"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא ומסתמא הכי קאמר רחימנא לך כוותך כצ"ל, וכ"ה בס"י אמר ראובן כו' ומתפרש גם כן כעין שכתבתי אי קבל עליו ליזור מיד או לכשיולד בן לפלוני לפי דרחים ליה. אך בזה יש להסתפק אי אמר את"ל כל באנפי' כסיפא ליה גם על בעיא דרישא בעלי דכסיפא ליה להתפיס אגופיה בדבר שאינו נוגע לחבריה דלמה לו להזיר בפני זה יזיר בינו לבין עצמו אלא ודאי דנדר כשיולד בן להנודר או די"ל דקאי רק על בעיא דואני דעלה קאי אבל בועלי לא משמע ועלי לאהוב כמותך ועיי' ברש"י ופי' הר"מ ובמשל"מ שם:

ד"ה את"ל הך כו' כסיפא ליה מילתא () ומסתמא הכי קאמר כו' כצ"ל:

ד"ה הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן דהשתא כשקבל נזירות דנפשיה ברישא [התחיל] כו' של בנו וכשישלים כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

ד"ה הריני נזיר כו' נזירות [בנו] דא"כ האיך ישלים נזירותו כי לא יוכל כו' כצ"ל ולפי' הא דקתני במתני' מניח את שלו כו' אף דנזירות אריכא היא היא גופיה קמ"ל דלא ישלים את שלו לגלח עליו רק דחל נזירות של בנו וממילא יומשך בלא גילוח עד סופו ועיין (לקמן דף י"ד) בתד"ה נטמא בימי בנו מש"כ שם ומש"כ ונהי דאם נדר נזירות מרובה כו' דאז היה יכול כו' עיין בתוס' (עמוד ב') ד"ה הריני דבכה"ג דנזירות מרובה אין צריך ליזור עבור בנו נזירות אחרת כיון דמובלעים בתוך שלו וא"צ רק מנין שלו ועולה לשניהם והא דכתבו ונהי כו' הוא דרך הוה אמינא דאי היה מיירי כאן מתני' בנזירות מרובה היה מקום לפרש דיגלח לנזירות בנו ולהשלים נזירותו או מיירי באופן שגילה בדעתו שאינו רוצה להבליע אך כיון דמתני' מיירי בנזירות סתם דשלשים יום אי אפשר לפרש כן וצ"ל דהפירוש דישלים השני נזירות ואח"כ יגלח ויביא שתי קרבנות והרמב"ם ס"ל אפי' בנ"ס מגלח אחר נזירות בנו ומונה עוד שלשים עבורו ועיין בפי' המשנה להרמב"ם:

ע"ב רש"י ד"ה משלים את שלו כו' שהזיר על בנו:

הס"ד כצ"ל והך דכיון כו' שייך לסוף דבור שאח"ז כמש"ש, ונ"ל דבזה מודה רש"י דמגלח אחר מנין שלו ומביא קרבנות ואח"כ מונה של בנו וכדעת התוס' וכדאי' בגליון בשם המורה, וראיתי באו"מ שדעתו בפירש"י בזה דאינו מגלח אחר מנין שלו רק לבסוף מגלח תגלחת אחת והך דכיון כו' שנכתב אח"כ אטעיתיה דאיתא שם דאינו יכול לגלח אך זה אינו וכמ"ש והך דכיון שייך לאח"ז:

ד"ה אבל אם אמר כו' דמשמע [של] שלשים מעכשיו התחיל כו' למקום שפסק מתחיל דכיון שחל עליו של בנו כו' ולכך אינו יכול לגלח:

הס"ד כצ"ל וזה הוא כפי' התוס' דאינו מגלח רק לבסוף אחר מנין ב' נזירות ועיין רש"י לקמן (דף י"ד ע"א) ד"ה נטמא וברש"י לקמן (דף ט"ו) במתני' שם שכתב שזה כנזירות אריכתא נראה דדעתו שיביא קרבן אחד דזה אינו נחשב רק כחד נזירות אריכא ובזה פליג על התוספות:

ד"ה גליון ומפי המורה [ברישא] הואיל וקבל עליו כו' ומש"ה מוקי לה הכי דאי אמרת דהוי נזירות [שלשים] כיון דהפסיק את שלו [קא מונה] את של בנו כו'. דמייתי אידך בבא דנזירות מאה [יום] משום כו' ולאחר שבעים סותר:

הס"ד כצ"ל וכ"ז מן הגליון ואף דענין זה דהפסיד יכול להשמיענו בבבא זו דמיירי בגזירות של חמשים אך כיון דרוצה להשמיענו ענין הפסיד ונקט בבא בפני עצמו תפס הלשון דמאה יום ועיין בפיה"מ להרמב"ם דעתו נמי כדעת הגליון דמגלח על שלו בנזיר סתם ובבא דסיפא דמאה יום הוא פירוש על הרישא כמ"ש התוי"ט ועמש"כ בתד"ה לאחר ואולי גם המורה סובר כן ולז"א וקיי"ל בבבא דסיפא דסותר הכל כו' ור"ל בבבא דמתני' (דף ט"ו) והא דפי' כאן בנזירות חמשים משום דלשון משלים משמע דלא הפסיד כלום ולהכי צ"ל דמיירי בנזירות מרובה:

ד"ה בעי רבא כו' דהא [אמר] נזיר סתם כו' אלא הא בעי רבא [כגון] דאמר הריני כו':

הס"ד כצ"ל נ"ל דרש"י דקדק בלשונו דנקט בנזירות דלאלתר ומגלח ליום ל' ושוב מונה כו' ומגלח לסוף ל' והיינו טעמא כיון דאמר תחלה הריני נזיר לאחר ל' יום חלה עליו נזירות באיסור גילוח אחר תשלום ל' יום אף שאמר אח"כ ומעכשיו נזיר סתם אע"ג דדינא הוא בנזיר סתם דמגלח לכתחלה ביום שלשים ואחד כדאי' ברפ"ג מ"מ כאן הוי ליה כדיעבד כיון דקבל ברישא הנזירות דלאחר שלשים לכן מגלח ביום שלשים אך במנין השני מגלח כדינו לכתחלה ביום ל"א כנ"ל:

תוס' ד"ה הריני נזיר כו' פי' [תם] נזירות כו' מובלעים תוך