ברכת ראש נזיר מא

ד"ה קרבנות כו' בעי לאתויי מאי טעמא דלא כו' אצל נזיר () משמע מדיבורו [דחצי] אנזירות כו' כצ"ל והד"א:

ד"ה כי פליגי בלישנא דמתני' [באומר הרי עלי] דכיון דאמר הרי עלי לגלח [מיחייב] כו' איחייב [בכוליה לימא לדידיה דמי לאומר] קרבנות חצי נזיר כו' אבל במתני' משמע [ליה] דלישנא דחצי קאי [אעלי] וכמי כו' כצ"ל ור"ל דלהכי צ"ל לר"מ כי אמר הרי עלי מיחייב בכוליה משום תפוס לשון ראשון דלהכי דיינינן ליה כאומר קרבנות חצי נזיר אבל לרבנן דס"ל דאף בגמר דבריו נתפס הו"ל כאומר חצי קרבנות נזיר ובזה א"ש דלא קאמר הש"ס בהאי לישנא דלא מצי למיהדר כדלעיל (דף ט' ע"ב) ועמ"ש בגמרא:

ד"ה הריני נזיר כו' ונולד לי בן [ה"ז] נזיר בגמרא פריך פשיטא:

הס"ד כצ"ל:

ד"ה בת טומטום כו' דזה לא [מחשב] ואהא נמי כו' כצ"ל רצונם בזה כמ"ש בדיבור שאח"ז דעל טומטום לא פליג ר"ש לחוש לספיקא משום דבאומר בן ודאי דעתו על מה דחשיב ביני אינשי לבן ודאי ולא דמי להפילה דהיה בו ספק בן קיימא דחשיב לבן וצ"ל הא דהקשה ע"ז הש"ס פשיטא דק"ל על בת ובירושלמי משמע דמתרץ כן דנקט לר"ש ונקט בת משום אינך ועמ"ש בגמרא ובדיבור שאח"ז:

ד"ה הפילה כו' וכלו לו חדשיו [ומת] במעי אמו אינו נזיר כו' כצ"ל דע"כ מיירי בהפילה מת דאי נולד ומת בתוך שלשים יום ולא ידעינן אי כלו לו חדשיו קיי"ל כרבנן דרשב"ג דאזלינן בתר רוב ולדות דבן קיימא אפי' לקולא באשת כהן דאינה חולצת (עיי' שבת קל"ו ע"ב ובאה"ע סי' קנ"ו ס"ד) כ"ש הכא לחומרא להיות נזיר וכן משמע מלשון התוס' דלמא בן קיימא מה שהפילה ודברי הש"מ בזה תמוהין ע"ש:

בא"ד ובגמרא מוקי לה כר' יהודא דסבר לא מחית אינש נפשיה לספיקא [ור"ש חייש לספיקא] וספק נזיר הוה כו' [ומונה] נזירות ומביא קרבנות ומותר [ביין ותגלחת] שאם לא התנה כן כל ימיו [יהיה] מקולקל לר"ש כו' ור"ש לא פליג אהא דנולד לו [בת] טומטום כו' והוי בן גמור [דה"ה] דמילתי' דר"ש כו' כצ"ל ור"ל דלא פליג אהך בבא דנולד לו בת טומטום כו' וכמש"ל בדיבור שלפני זה:

דף י"ג ע"א גמרא מהו דתימא לכשאבנה הוא דקאמר עיי' פירש"י, וקשי' לי דא"כ הוי ליה לומר בסתם ולד וי"ל בע"א לפי מש"כ התוס' דטומטום ואנדרוגינוס י"ל דצריכא לר"ש דמודה בזה וכ"ה בירושלמי ולזה צ"ל דקושית הש"ס פשיטא קאי על בת למה לי, ע"ז תי' הש"ס מהו דתימא דבן לאו דוקא וה"ה בת והא דלא אמר בסתם ולד דכולל הכל די"ל לכשאבנה הוא דקאמר דהיינו ולד שראוי להוליד שיוכל להבנות מהם ולא טומטום ואנדרוגינוס שאינו ראוי להוליד קמ"ל כיון דאמר בן דוקא קאמר, ומ"מ י"ל נמי לכשאבנה קאמר כמ"ש התוס' דדעתו על בן ודאי, ולפ"ז נ"ל מכ"ש אם אמר כן לכשיהיה לי בן או בת הריני נזיר ולא אמר לשון ולד דדעתו על ולד ודאי שראוי להבנות ולא טומטום ואנדרוגינוס ונפשט הספק של המשל"מ בפ"א מה"נ די"ז בזה ע"ש, ומ"מ בנולד לו סריס שאינו ראוי להוליד לא אימעיט בזה כיון דמחשב ביני אינשי לקרוא לו בשם בן ואזיל בתר רובא דראוים להוליד כנ"ל:

שם בעא מיניה רבי אבא מרב הונא הריני נזיר כו' עיי' במשל"מ פ"ט מה"נ די"ג שהאריך בצדדי האיבעיות בחילוקים שונים ואביא בקוצר בפרש"י ותוס' ועדיין לא נחה דעתו בדעת הרמב"ם שם וזה לשונו האומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן והפריש קרבן והפילה אשתו וחזרה וילדה הרי הקרבנות ספק ואסורין בגיזה ועבודה עכ"ל, וצריך טעם על מה שסירס לשון הש"ס דנקט הפרשת קרבן קודם הפלת אשתו עוד חמה המשל"מ וזה לשונו לדברי רבינו לא יכולתי להלום צדדי האיבעי' דאי"ל כמ"ש כיון דבשעת הפרשה לא חל עליו עדיין חיוב הנזירות גם אח"כ לא חלה קדושה על הקרבן דא"כ לאיזה תכלית נקט והפילה אשתו דהא לצד זה הפלת אשתו אינה מעלה ומוריד ובפרט לפ"ד דהפרשת הקרבן קדם להפלה, ונ"ל ליישב בטוב טעם דזה ודאי צ"ל דס"ל בצדדי איבעי' כמ"ש המשל"מ בדעת רש"י דמבעיא ליה אם הפריש הקרבן בעת שהפילה לפי שהיה סבור שיתחייב בנזירות בשביל הפלה אי מקרי זה הקדש טעות או לא כיון דסוף סוף נתחייב בנזירות וזה הפרישו בשביל מה שנדר הרי נתקיים נדרו כו' יעו"ש, ולהכי מפרש בעיקר דינא כרש"י דילדה מהריון אחר ולא הזכיר כפי' התו' דילדה מהריון זה, אך זה אינו כי אם כפי הנחתו שם דזה פשיטא ליה באומר הריני נזיר אם יארע דבר פלוני ומקודם שיארע הפריש קרבן ואח"כ אירע הדבר איגלי מילתא למפרע שכדין היה הקרבן וחלה קדושה למפרע רק דמבעיא ליה היכא שהפריש הקרבן בשביל נזירות בטעות אי הוה זה הקדש טעות או לא כיון דסוף סוף נתחייב כו' ולזה י"ל דהרמב"ם קשי' ליה בעיקר הדין אמאי יהני הפרשת קרבן מעכשיו קודם הנזירות דנהי אם היה אומר ה"ז קרבן לנזירות שאזור דמסתבר דמהני משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כדאי' בקדושין (דף ס"ב) ובתוס' (לעיל דף י"ב) מ"מ זה דתלה הדבר בדבר שאינו בידו לכשיולד לו בן ועדיין לא בא לעולם ומי יימר דאתי הוי ליה כמקדיש דבר שלא בא לעולם דלא מהני, כדאי' בנדרים (דף פ"ה) דהא הקדש זה היה בשביל דבר שלא בא לעולם וכמו דלא מהני בהקדיש דבר שלא בא לעולם כן נמי לא מהני אם תלה התנאי בדבר שלא בא לעולם להיות קדוש מעכשיו. ונהי אם אמר הרי עלי כו' חייב מדין נדר, מ"מ אינו מוקדש באומר ה"ז הקדש לכשיהיה הדבר שלא בא לעולם עדיין (עיין חו"מ סי' רי"ב ס"ז ח' ט') ולזה נדו התוס' והרא"ש הובא בש"מ מפירש"י וכמ"ש המשל"מ רק דלא ביאר טעמו וי"ל דהרמב"ם ניחא ליה בזה דס"ל דהבעיא היה לדעת ר"ה לשיטתו דס"ל (ביבמות צ"ג) אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וה"ה במקדיש דבר שלא בא לעולם ולהכי ס"ל בזה כשהפריש לנזירות כשיולד לו בן דמהני רק דמבעיא ליה בהפריש בהפלה כהאי גוונא אי מהני וכמש"ל ולדידן דסבירא לן אין אדם מקנה ומקדיש דבר שלא בא לעולם נפשט בזה דכל שכן דלא מהני אך כיון דהש"ס מסיים בתיקו וע"כ צ"ל דנפקא מיניה אף לדידן לזה השכיל הרמב"ם ושיכל את ידו לכתוב האיבעיא בהקדיש קודם ההפלה ואזיל לשיטתו דס"ל בפ"ז מהל' א"ב הובא (באה"ע סי' מ') בהוכר העובר לא מקרי דבר שלא בא לעולם וזה נובע ממקור הש"ס (קדושין דף ס"ב). ואין זה דומה למזכה לעובר דלא קנה דשם ענין אחר הוא דמקנה לדבר שלא בא לעולם אבל הכא הפרה איתנהו בעולם ומקדישו ולפ"ז אם היה העובר בר קיימא והקדיש לנזירות כשיולד הבן היה חל ההקדש למפרע ומיב"ל כה"ג בהפילה אח"כ וחזרה וילדה דסוף סוף נתחייב אי הוה כה"ג הקדש טעות או לא כיון שבשעה שהקדיש היה ראוי הקדושה לחול מספק שמא הוא בר קיימא נהי לענין נזירות גופי' אמרינן לא מחית נפשיה לספיקא מ"מ לענין הקדש י"ל כיון דהיה ראוי לחול תו לא פקע בכדי ואסור בגיזה ועבודה ודמיא למי שהפריש קרבן לכשיזור דמהני כנ"ל:

שם או דלמא רחימנא [ליה] כוותך כצ"ל לפירש"י ולפי' התוס' צ"ל רחימנ' [לך] כוותך וגי' הרמב"ם הכי אמר ה"נ לכשיה' לך בן כו' או דלמא ה"ק רחימנא לך [כוותיה] ועיי' במשל"מ באורך בזה:

רש"י ד"ה ר"ש אומר כו' מידי נזירות אלא [יאמר] אם היה כו' כצ"ל והד"א:

ד"ה מהו דתימא האי דקאמר [בן] לאו משום בן דוקא () לכשאבנה כו' כצ"ל:

ד"ה אלא אליב' דר' יהודה כו' שהפרישו בשעה שהפילה כו' עיי' במשל"מ פ"ט מה"נ די"ג באורך בצדדי האיבעיא ומסיק לפירש"י צ"ל דבזה פשיטא ליה לר' אבא אם אמר הריני מיר לכשיארע דבר פלוני והפריש קרבן ואח"כ אירע הדבר דקדיש למפרע ומבעיא ליה בהפריש הקרבן בעת שהפילה אי הוה הפרשה בטעות שסובר שחייב בנזירות והוי ליה הקדש טעות או דלמא לא הפריש אלא אדעתא שתלד וחל קדושה למפרע א"נ בזה היה צדדי איבעיא אף דנימא דדעתו בהפרשה בשביל הפלה קרי זה הקדש טעות כו' וע"ע בדיבור הסמוך:

ד"ה מאי נפקא כו' דהא ילדה כו' ואף דנ"מ אי בעי למיהדר ולקדושי כמ"ש בדיבור הקודם וא"כ הרי יכול לצאת לחולין ולהקדיש אחר צ"ל דרש"י ס"ל כסברת הרמב"ם הובא סי' רי"ב ס"ז במקדיש דבר שלא בא לעולם אעפ"י שאינו מתקדש ה"ז חייב לקיים דברו ע"ש ובסעיף ט'. ואף דלא אמר בלשון חיוב ע"ע הרי זה בלא יחל דברו והכי נמי י"ל הכא כיון שדעתו היה להקדישו לשם נזירות אף דאינו חל כעת מחמת שהפילה מ"מ כשנתחייב אח"כ בהנזירות שנדר חייב לקיים דברו להקריב בהמה זו לקרבן נזירות ולפי זה אינו נפקא מיני' כ"כ כיון דסוף סוף בעי לקדושי ולז"א הנ"מ אי אסור בגיזה ועבודה משעה שהפריש וע"ע לקמן (דף מ"ז ע"א) ברש"י ד"ה ענין אחר מה שכתבתי שם ויש לחלק בזה ע"ש:

ד"ה נפקא מינה כו' אלא אי אמרת [כיון] דלא חיילא עליה כו' הו"ל [חולין] מותר בגיזה ועבודה מאי תיקו כצ"ל ועיי' במשל"מ שם:

ד"ה או דלמא לכשיהא לך בן [וא"ת] לעיל נמי כו' מתרצת היא [דלימא ועלי לאוהבו] כמותך. הס"ד כצ"ל ועיי' ברמב"ם דפי' בענין אחר דלאו לקבלות נזירות אמר זה רק שהוא אוהבו שרוצה שיהיה לו בן וע"ש כל הסוגיא בע"א ובמשל"מ שם: