ברכת ראש נזיר מ

(ג) ולענ"ד נ"ל דל"ק גם קושית פ"י הנ"ל דהא באמת הא דמרבינן מויצאה והיתה שאביה מקבל גיטה הוא מטעם יד כדאיתא (בגיטין דף ס"ד) רק דצ"ל דגם ענין שליחות פתיך ביה מטעם דאמר ובגיטין דף ע"ו) אי מה ידה בסמוכה או משתמרת לדעתה כו' ולז"א בש"ס (גיטין דף כ"א) ואי אמרת שליח קבלה נמי כו' ר"ל אפילו איתרבי שליחות מידה כדאיתא בתוס' שם ולזה אצ"ל ביה אי מצי למיעבד השתא לפי דהתורה עשוהו כיד אריכא דאפילו בע"כ של אב מתגרשת וכמו כן ל"ק מקדושין שכ"ל דהא דאמר הכא היכא דלא מצי למיעבד השתא לא משוי שליח היינו בגוונא דהכא שאי"ל כלל תורת קדושין באשה זו דנסיבא לאחרינא והוה כדבר שאינו ברשותו דאשה לאו לגירושין קיימא וכן באומר להאפטרופוס להס"ד דהבעל אינו יכול להפר מה שתידור אח"כ משא"כ התם בעבד לרשב"א דגמר לה לה מאשה לכ"ד דמצי משוי שליח כאשה רק דמחסר לו יד דידו כיד רבו לכן אינו יכול לקבל בעצמו. מה ענין זה לשליחות אטו שליחות מידה איתרבי וכדאמר בגיטין (דף כ"א) וכיון דסוף סוף איתא בתורת שליחות כדתניא עבד מקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו יכול נמי לעשות שליח קבלה עבורו דבאותו דבר דמשוי שליח קבלה יש לו תורת גיטין לקבל גיטו של חבירו. ולמש"כ ה"ט דהו"ל כדבר שאינו ברשותו יש מקום לדין כסברת השיבת ציון שכ"ל דבשליח קבלה דבע"כ מתגרשת ורשות אחרים עליה לא בעינן דמצי למיעבד השתא. ואר"ל בדבר שאינו נוגע לפי' הש"ס ישמע חכם ויו"ל:

שם טעמא דאמר רחמנא אישה יקימנו כו' עיי' בתוס' דמדר"י קשה בפשיטות רק דניחא ליה כו' ודוחק דהא מצי לאותובי מתרווייהו כדאיתא בכה"ג (בנדרים דף ע"ב) ואפילו ר' יאשי' ל"ק כו', והנ"ל בזה דמר' יונתן לא מצי להקשות לפי די"ל דר' יונתן פליג על ר' יאשי' במה דמוקי קרא דאישה דוקא ולא השליח בנדרים דלהבא ולא בנדרים שעברו והיינו טעמא לפי דסבירא ליה לר' יאשיה בכ"מ דאפילו היכא דאיהו לא מצי למיעבד מצי משוי שליח והכא דגילתה התורה אישה דוקא ולא השליח מוקי ליה במסתבר טפי בדבר דאיהו לא מצי עבד והיינו בנדרים דלהבא אליבא דרבנן אבל בנדרים שעבר דאיהו מצי מיפר מסתבר דשליח נמי מצי משוי. ויש לצרף נמי ה"ט דגילה הכתוב דבעי שמיעת בעל דוקא כדאיתא בנדרים שם ולהכי לא מצי משוי שליח בנדרים שתידור כשיסע מכאן והוא לא שמע ואורחא דמלתא נקט דמסתמא אם הוא בביתו שומע בעצמו וע"ז אמר ר' יונתן מצינו בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ודייק לומר כמותו ר"ל בדבר דאיהו מצי עבד מצי משוי שליח ואי לא לא ולפ"ז אי אפשר לאוקמי קרא כר' יאשי' בנדרים דלהבא אליבא דרבנן וגם מטעם דלא שמע הבעל דלזה אין צריך קרא כיון דאיהו לא מצי עביד וכן באיהו לא שמע אם איתא דבעינן שמיעת בעל פשיטא דלא מצי משוי שליח כיון דאיהו לא מצי עבד וכדאיתא בר"נ ורא"ש בנדרים שם אלא ודאי דהקרא איירי אף בנדרים שעברו דלא מצי משוי שליח ואף דאיהו מצי למיעבד והקשה מר' יאשי' משום דהלכתא כוותי' וכל זה להס"ד אבל למה דמסיק הש"ס דגם ר' יאשי' ס"ל כן ומיירי אליבא דר"א דמצי מיפר והא דנקט אליבא דר"א ולא בנדרים שעברו אליבא דרבנן י"ל כדכתב הרא"ש שם דאורחא דמלתא נקט דבנדרים שעברו מסתמא מיפר בעצמו. והנה כי כן מוכח דר' יונתן אעיקר דינא פליג דלא ס"ל דאישה דוקא ומצי למיפר ע"י שליח ולהכי בנדרים שם הקשה מתרווייהו דסמך אמסקנא דהכא דכולי עלמא ס"ל דהיכא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח וכדמוכח מקושית הש"ס שם כדאיתא שם בר"נ וברא"ש וע"ע באו"מ:

שם ר' מאיר סבר כיון דאמר כו' וכי קאמר חצי [נזיר] לא כל כמיניה כצ"ל ופי' התוס' דר"מ ס"ל תפוס לשון ראשון וכ"כ הש"מ והן אמת דס"ל לרבא כן (בזבחים דף ל' ע"א) דטעמא דר"מ משום תפוס לשון ראשון אבל לר' יוחנן וכן לאביי שם לא ס"ל לר"מ תפוס לשון ראשון ע"ש צ"ל דפליגי בענין אחר בזה דר"מ סבר חצי נזיר משמע ואין נזירות לחצאין וכיון דס"ל לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה נתחייב בנזירות שלם וחכמים ס"ל חצי נזירות משמע ור"ל חצי קרבנות נזירות והו"ל כנדר ופתחו עמו, וזה נ"ל בדעת רש"י דפי' בש"ס לר"מ מהאי טעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והך לא כל כמיניה ר"ל לשוויי דבריו לבטלה מה דלא אפשר להיות חצי נזיר ומסתמא כיון לקבל עליו קרבנות שלם כדין נזיר ועמ"ש בתוס' אבל אי"ל דלאו כל כמיניה למיהדר ביה לפי מש"ל (דף ט' ע"ב) בסוגי' שם דבכה"ג באומר הרי עלי קרבנות דמצי למיהדר תוך כדי דיבור ועיי' בפי' הרא"ש הובא בש"מ משמע נמי כדפירשתי, ובהכי ארווח לן ישוב דעת הרמב"ם דשינה קצת מלשון הש"ס והשיגו הראב"ד בפ"ח מה"נ די"ח דהר"ם כתב באומר הרי עלי לגלח חצי נזיר מביא חצי קרבנות אבל אם אמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר מביא קרבן נזיר שלם והשיג הראב"ד מה בין זה לזה ואין זה לשון הגמרא וס"ל החילוק כפי' התוס' אם מקדים הרי עלי פירושו דחצי אעלי דאמר בתחלה אבל כי אמר קרבנות חצי נזיר עלי אז מתחייב בקרבן נזיר שלם וע"ש בכ"מ ולח"מ. ולמה שכתבתי אתי שפיר דהר"מ לא רצה לפרש כפירושו דדחיק ליה לאוקמי הפלוגתא משום תפוס לשון ראשון כיון דר"י ואביי שם לא ס"ל כן וכן משמע מהרמב"ם בספ"ב מהל' תמורה כאוקמתא דר"י שם, וצ"ל כדפרישית דפליגי בלישנא דחצי נזיר דרבנן סבירי להו לשון חצי נזירות ור"ל חצי קרבנות מנזירות ולזה באומר הרי עלי קרבנות חצי נזיר דאין לומר בזה דכיון לחצי מקרבן מנזירות דהא אמר בתחלה בסתם קרבנות והוי ליה כאלו אמר קרבנות חצי קרבן נזיר ואין זה במשמע ולכן צ"ל דכיון לחצי נזיר ואין נזיר לחצאין ואין חילוק אם אמר עלי בתחלה או אח"כ והא דנקט רבא עלי בסוף הוא לרבותא קצת אף דלא שייך ביה טעמא דתפוס לשון ראשון מיחייב בנזיר שלם ולדידן אין נ"מ בזה:

מתני' אם אמר כשיהיה לי ולד כו' בספרים אחרים איתא כשאראה וכ"ה גי' התוס' ובירושלמי והתוי"ט כתב ע"ז ולא ידעתי למה שינה מלישנא דרישא וי"ל דלגי' זו אתי שפיר טפי הרבותא דתי' הש"ס מהו דתימא ולד דמחשב כו' דכן הוא לשון המשנה רואה אני את דברי אדמון וכן הוא רבותא יותר בדר"ש דס"ל דהוה ספק דסד"א ראייה ממש קאמר ואפי' היה בר קיימא כשהפילה לא מהני והש"ס נקט הרבותא אפי' ברישא וז"פ:

רש"י ד"ה דמצי עבד כו' לא משתרי לה:

הס"ד ומה"ד קס"ד כי אמר ר' יאשיה כו' כצ"ל ומה שבנתיים כו':

ד"ה [ה"ג אמר רבא] הכל מודים כו' ואיכא ספרים דלא גרסי הך אמר רבא [הכל מודים] אלא הכי כו' [פלגא דנזירות () ולא] אשכחן כו' הרי עלי לגלח [איחייב] אכוליה קרבן כו' [ל"א] אילו אמר כו' דכי אמר לגלח חצי נזיר [הוא פירוש אעלי דאמר בתחלה] הלכך כו' כצ"ל ולהאי גירסת הספרים הכי גרסינן אמר רבא באומר חצי נזיר עלי כוליה קרבן בעי אתויי מ"ט דהא כו' וע"ז פי' בלישנא קמא דהך כוליה קרבן בעי אתויי קאי אנזיר דלא מיפטר בקרבנותיהן דהנך הואיל דכל אחד קבל עליו חצי נזירות וללישנא אחרינא פירש דקאי אנודר כיון דאמר אחד בלבד וכן פי' במתני' דאיכא תרי כו':

ד"ה מתני' [אפי'] נולד לו בת כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה טעמא כו' בהדיא:

הס"ד ומה"ד הרי הן כו' דשמא [תידור] בדבר שאי [אפשר] לה להקים הס"ד כצ"ל ור"ל שלא יחפוץ בהקמה כדאי' בפי' הרא"ש (נדרים ע"ב) וזה לשונו שמא תדור דברים שהוא מצטער עליהן ואינו חפץ בקיומן והוי הקמה בטעות עכ"ל דאלו דברים שלא אפשר פשיטא דלא מצי להקים אפי' בנדרים שעברו וז"פ:

ד"ה דלמא משתלינן כו' שזה קצת קשה [לו] אבל אם קשה כו' כצ"ל להס"י ור"ל שקשה לו להפר מעכשיו דלמא תידור מידי דניחא ליה דתיקיים וכיון דאינו נוסע עדיין יוכל לראות אם יחפוץ בנדרה אם לאו ויפר לה אח"כ ועל זה הקשו ליפר לה מהשתא מכי יסע ואילך ותירצו שמזה יהיה קטטה שזה קשה לה לעולם דמאי איכפת ליה כשיסע מאצלה בכל נדרים שתדור דהא יכול להפר לה אח"כ כשישמע אבל בשליח לא איכפת לה כל כך דתחשוב שתוכל לפייסו שלא יפר לה אח"כ בנדרים שלא איכפת ליה כל כך והר"ן בנדרים תירץ על קושיא זו דבעל חייש דלמא בעינא למיהדר בהפרה ואי מפר מהשתא לא מצי למיהדר ביה לר"א וכי ממני אפוטרופוס כל שעת אבידיה הוא דמצי למיהדר בשליחותי' דשליח, ושמעתי מקשין דלפי"ז מאי מקשה הש"ס ליפר לה איהו הא י"ל כטעמיה דהר"ן דחייש דלמא רוצה למיהדר וכן הקשה כאן האו"מ וסיים בצ"ע ולא קשי' מידי דע"כ לא קאמר הר"נ דמצי למיהדר אלא בפני השליח קודם נסיעתו אבל אח"כ שלא בפני השליח לא מצי למיהדר לבטל השליחות שלא בפניו דאתי לידי תקלה דהשליח לא ידע מחזרתו ויפר לה ותכשול בנדרה ולא תירץ הר"נ זה אלא על הקושי' דליפר לה השתא מכשיסע אבל הש"ס הקשה דליפר לה אז כשיצא מביתו ובזה ל"ש תי' הר"נ והוצרך לשנויי דלמא מטריד כשיסע וז"פ:

בא"ד ובנדרים מיבעיא לן כו' [אינה] מועלת כו' ולכך () ליפר לה כו' כשרוצה ליסע כדפי' כצ"ל ור"ל בהא דמיבעיא לן אי בעי שמיעת בעל צ"ל דבתחלה ידע הש"ס מהא דמטריד כשישמע וכן הוא בנדרים וקו' הש"ס כאן הוא ליפר לה כשיסע וע"ז תירץ הש"ס דלמא יטרוד כשיסע כדפי' התוס' מקודם ומתיבת ובנדרים ע"כ הוא הג"הה:

ד"ה ושמע כו' עיין בפרש"י לל"א שם לא נקט בכדי:

ד"ה אמר רבא הכל מודים באומר [חצי] כו' ודאי פלגא דקרבן [קאמר] מדהרחיק [תיבת] חצי מתיבת נזיר:

הס"ד כצ"ל: