ברכת ראש נזיר לז

תוס' ד"ה על מנת כו' [דכי אמר] הריני נזיר כו' מודה ברישא [לההוא לישנא] ותניא כוותיה. הס"ד כצ"ל:

ד"ה אבל אינו יודע כו' שלא קבלתי לפי שלא ידעתי כו' רצונם בזה דלאו בתורת שאלה לחכם אמר זה לפתח שלא ידע שנזיר אסור ביין ואלו ידע לא קבל עליו כלל דא"ה ודאי מהני וכמ"ש במשנה ולזה אמר דאין רצונו לעשות מזה פתח וחרטה דאולי ידע בנפשו מאיזה טעם דאף אם היה יודע מזה היה מקבל עליו רק האמת אמר שבעת נזרו לא קבל עליו נזירות לפי שלא ידעתי כו' ובזה פליגי ר"ש ורבנן וכשיטתייהו:

ד"ה יודע אני כו' אבל () סבור הייתי כו' או טומאת מתים () וכ"ה אומר כו' כצ"ל ור"ל דלא מיירי מתני' שקבל עליו מתחלה הכל רק אח"כ בא בתורת פתח להחכם סבור הייתי כו' דכן הוא אוקמתא קמייתא בש"ס אבל בדס"ד סבירא ליה דבשעת נדרו סבור היה זה שיתירו לו ולא קבל עליו איסור יין ולזה פריך הש"ס והאמרת רישא כו':

ד"ה אף בראשונה והא דקתני ר"ש מתיר קאי אתרי בבא:

הס"ד ומה"ד דהוי מתנה כו' וא"ת ותיפוק ליה כו' משמע [נזירות] מקדש כו' כצ"ל עיין בגליון הש"ס דהקשה ולא ידעתי מאי אולמא האי מהאי ואדרבה טעמא דאי אפשר לקיים ע"י שליח לא ברירא כולי האי כו' ולק"מ דבטעמא דאי אפשר לקיים על ידי שליח אשמועינן יותר דאפילו יתלה התנאי בדבר היתר דלא מהני, אך מה שהקשה עוד על תירוצם דאיך יתורץ ההיא דריש פרק ואלו נדרים באומר קונם רחיצת עולם עלי אם ארחץ הא נדרים אי אפשר לקיים ע"י שליח לכאורה קושיא חזקה היא, אך כד עיינינן שפיר יראה דהתוס' מתרצים זה בהקושיא שהאריכו בדבריהם והתם מהני תנאי לבטל המעשה כו' וכמו שאבאר דהנה גם בלא זה אינו מובן תירוצם שהאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו כו' מה בכך הא עיקר קבלות הנזירות אינו נעשה ע"י שליח ואמאי מהני תנאה לבטלו, והקרבנות לא שייך לקבלת הנזירות דזה הוא רק להכשר תגלחת ויין במלאת ימי נזרו, אך דבריהם יובנו עפ"י מש"כ בתוס' (כתובות דף ע"ד) ד"ה תנאי דאפשר לקיימו עי"ש, וא"ת מה סברא יש בזה כו' וי"ל דה"ט דהואיל והמעשה כ"כ בידו שיכול לקיימו עי"ש כמו כן בידו לשווי' ביה תנאה אבל חליצה שאין בידו לקיים ע"י שליח כו' אפילו לא נתקיים התנאי יהיה המעשה קיים, וכעי"ז כתבו התוס' (כתובות דף נ"ו) ד"ה הרי זו ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן הוה אמינא דשום תנאי אינו מבטל את המעשה כו' ולפ"ז י"ל דוקא בהמעשה י"ל דתנאי אינו מבטלו אם לא כתנאי בני גד ובני ראובן משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל בקבלת דבר על תנאי הוי ליה דיבור ודיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור כדאיתא בקדושין ריש פרק האומר ובפרט בדבר זה שאי אפשר לקיים ע"י שליח דאין בו שום סברא רק מפני דא"י לבטל המעשה אבל בדיבור לא שמענו, ולפי זה צ"ל דהקושיא הוא מפני שבנזירות יש בו ג"כ קבלת מעשה הקרבנות ולפי דס"ל בזה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וחשיב ליה מעשה כמ"ש בהסוגיא דר"פ מתוס' זבחים פ"א ע"ש, ולזה כתב בהקושיא התם מהני תנאי לבטל המעשה ולא בעלמא הרי ס"ל דחשיבא קבלת הנזירות מעשה ולזה בעינן נמי דאפשר לקיים ע"י שליח וע"ז תירצו דענין מעשה זו של הבאת קרבנות אפשר לקיימו ע"י שליח וא"כ ממילא לא קשיא מנדרים דלית ביה מעשה רק דיבור וכ"כ בספר הפלאה (כתובות דף נ"ו) ע"ש ועיי' בחידושי רמב"ן ב"ב פ' יש נוחלין כתב דנדרים איתנהו ע"י שליח אם אמר כל זמן שתרצה תדירני בנזיר ולהכי מהני תנאי בנזירות ע"ש, עוי"ל דלהכי הקשו יותר בנזיר מבנדרים לפי משכ"ל בר"פ דנזיר דומה להקדש ואינו מועיל חזרה תוך כדי דיבור משום דהוי ליה קדושת הגוף ולא פקע וחשיבא ליה כמעשה משא"כ בנדרים וא"ש, וע"ע (במנחות דף ק"ט) מדבר זה:

ד"ה האי על מנת כו' וא"ת והא מקדש כו' היינו דס"ל לתוס' דנזיר וקדושין שוין דכמו דאין נזירות לחצאין ה"ה דאין קדושין לחצאין דאין לך קדושין שאין עליו חיוב דשאר כסות ועונה כדכתבו נמי התוס' (כתובות דף נ"ו) ולפי זה הוי ליה התנאי נמי שיור בקדושין כמו בנזירות ולא אמר כחוץ דמי, וע"ז תירצו דשם נמי הו"ל כחוץ רק דשם לא מהני אפילו בחוץ רק בנזיר דיליף מקרא בשייר מקצת דלא הוי נזיר וה"ה באומר הריני נזיר חוץ מיין משמע להו דלא מהני לר"ש וכ"ה בעל מנת שלא אשתה יין הוה כחוץ ואינו נזיר לר"ש ולדבריהם בכ"ד היכא דהתנאי הוא שיור בגוף הדבר שחייבתו תורה דלא מהני דהו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ה"ה אם היה אומר בלשון חוץ לא מהני וזה כעין שכתב הנתיבות (סי' רנ"ה ס"ק ג') ע"ש:

ד"ה סיפא דנדר מכולהו ואתשיל מחדא והיינו דקתני כו' [והתירו] לו היין כו' כצ"ל, וכ"ה בס"י ור"ל דלא כהס"ד שבשעת נדרו סבר שחכמים יתירו לו ולא קבל עליו כלל רק דמיירי שבשעת נדרו קבל הכל בסתם ואח"כ בא לפני חכם ונתחרט על איסור יין ואמר כסבור הייתי כו' והתירו לו חכמים מטעם זה ופליגי ר"ש ורבנן כדמפרש וכ"ה בש"מ:

ד"ה לרבנן כו' כי ניתר בסוף [הנזירות בחדא] משתרי בכולהי וכמו כו' כיון דתחלה הוי נזירות [חל בחד] ה"נ סוף נזירות כו' כיון דאין נזירות [באם לא יפרש] כולן כמו כן כו' כצ"ל ומש"כ ונהי דנשאל האחד לא הותר השני משמע לכאורה דמה שהותר הותר וכ"מ ממש"כ וכמו דפליגי התם כו' אבל אי אפשר לומר כן דהא אין נזירות לחצאין ודוחק לומר דצריך לקיים דברו מטומאה ותגלחת בתורת נדר שלא בנזירות דהא מתחלה אמר הריני נזיר וצריך לומר דהכי נמי קאמר כיון דלא הותר השני חל עליו נזירות כולהי וכ"מ ברש"י ובש"מ:

ע"ב גמ' סיפא דנדר מכולהי ענין פלוגתייהו דרבנן ס"ל כמו בתחלת נזירות זוקק אחד השאר דאי אפשר זה בלא זה כמו כן בהיתר חכם בדבר אחד הותרו כולן ור"ש ס"ל כמו בתחלה אין האחד זוקק השאר ובטל נדרו כן בהיתרו אין אחד זוקק לבטל נדרו וכיון דאין נזירות לחצאין וכבר חל נדרו להכי בטל היתרו ועיי' בש"מ דפי' הא דאיתשיל מחדא דבשעת נדרו היה פתחו עמו בחדא ע"ש:

רש"י ד"ה רישא כגון דנדר מחדא כו' ואלו () ברישא דרישא מודה ר"ש [לרבנן] דאסור כו' כצ"ל:

ד"ה איבעית אימא כו' במתניתין () דנדרי כו' כצ"ל ומש"כ בלישנא אחרינא דלבו אונסו כו' בשבועות (דף כ"ה) קרי ליה בשם שבועות שגגות וצריך טעם למה קרי ליה הכא נדרי אונסין, עוד יש להבין במה עדיף זה מאלו נדר בחדא וסובר דבחד מין יהיה נזיר ולבו אונסו וכן במתניתין דלא ידע שהנזיר אסור ביין ואפ"ה נזיר מכולן ולא משתרי בלא פתח והתרת חכם. וצ"ל דלא מקרי נדרי שגגות אם לא שיגלה דעתו בשעת נדרו שעושה זה מחמת חסרון ידיעתו כמו בבבא דסיפא היה בדעתו אף שמקבל עליו סתם נזירות כדינו אפ"ה יתירו לו חכמים מפני האונס ולזה הו"ל שם שגגה על כל הנדר, ובזה אתי שפיר דהכא קרי ליה נדרי אונסין לפי ששגגת מחשבתו שיתירו לו חכמים הוא מפני האונס שאי אפשר לחיות וגם האי לישנא ס"ל דזה מיקרי אונס מה שא"י לחיות בלא יין רק דס"ל דלא דמי כ"כ לנדרי אונסין דשם נולד האונס אח"כ אבל הכא ידע האונס בשעת הנדר ואפ"ה נדר כקושית התוס' ולזה פי' בלישנא אחרינא דהך אונס היה בשגגת מחשבתו דלבו אונסו ובנדרים שם היה בשגגה אלשעבר דסבר דהכי אמר רב קרו ליה בשם שגגה כאומר מותר דלבו אונסו ומקרי שוגג והשבועה גופי' מורה על שגגת מחשבתו דנשבע ע"ז, אבל בקבלה אלהבא צריך גילוי דעתו בשעת נדרו שעושה מחמת איזה שגגה וכ"מ בר"נ (נדרים כ"ה ע"ב) בד"ה וב"ה ולהכי במתני' דלא ידע מאיסור יין הרי לא גילה דעתו וכן בנדר ממין אחד בסתם ואח"כ נודע לו שאין נזירות לחצאין אסור בכולם אם לא ע"י התרת חכם ע"י פתח וחרטה אם היה יודע שאינו נזיר לחצאין לא היה נודר אבל כשהיה בדעתו בשעת נדרו דאינו נודר אלא באופן זה שיוכל ליזור מחדא ואם לא יתירו לו אינך אינו חפץ בנדר כלל רק דקסבר שמותר ליזור בחדא הו"ל נדרי שגגות ואין צריך התרה וכמ"ש במשנתנו וזה כלל גדול בדין זה:

ד"ה מדאמר כו' אפלגא דיבוריה. הס"ד כצ"ל:

ד"ה וממאי כו' כיון [דואני] אכולי' דיבוריה משמע [ועלי] למה לי כו' [ועלי] בהא מילתא הס"ד כצ"ל ור"ל דהכפיל לשונו לומר ועלי לקיים בהא מילתא ומה שאמר ועלי לגלח לפי שבנזירות תיכף כשאמר ואני חל עליו הנזירות ושוב לא פקע אבל קבלת גילוח שהוא נדר בעלמא אמר עלי שמחויב באחריותן עד שמגלח ובזה מיושב קו' הרא"ש הובא בש"מ ע"ש:

ד"ה אי אמרת בשלמא כו' מקבל [בה דיבוריה דסיפא] אהכי תנא בסיפא [דאידך] מתני' כו' תנא [ועלי] כו' כצ"ל ומש"כ דיבורי' דסיפא ר"ל מה שאמר הראשון בסוף דיבורו ועלי לגלח:

תוס' ד"ה לר"ש כו' צריך שיזיר [כולן] גם בסוף כו' כצ"ל:

ד"ה נדרי זריזין כו' בפחות מד' דינרין () והלה [אומר] קונם כו' [ונתרצו] שניהם כו' [והן צריכין עוד שאלה לחד מ"ד] מדרבנן. כצ"ל:

ד"ה נדרי הבאי מפרש התם [פירושו] בנדרים כו' אי נמי מייתי ליה דין זה [הכא] דאין כו' [וה"נ] פליגי הכא [כמו] כן במתניתין פיו כו' כשעשיתי הנדר. הס"ד ור"ל כפי' הל"א שהביא רש"י עמש"ש:

ד"ה הריני נזיר ועלי לגלח נזיר כי [אמר] הריני נזיר כו' [ומהשתא] נזירות חייל עליה [ועוד] צריך כו'