ברכת ראש נזיר לג

מספיק דאולי יש עוד חובות עליו ואם ישאל הרי כל ההקדש יבטל ויגבו מהמותר והוא אינו רוצה ליתן רק המנה שאמר ואף די"ל דלא חיישינן לזה דממ"נ אם יש עליו מלוה על פה הא יכול לישאל ולהקדיש המותר במנה ובמלוה בשטר שיוכלו לגבות מן ההקדש גם היום יגבו מהקדש מ"מ קשה אולי יש עליו מלוה ע"פ המוקדם לחוב זה של מנה ואם ישאל יגבה בע"ח הקודם, לזה אמרינן החזקה דאין אדם חוטא ולא לו וליכא למיחש בש"מ לקנוניא דליה לא איכפת מי יגבה הזה או זה ולמה לו להיות לוה רשע ולא ישלם ולכן אית ליה מיגו דשאלה ונאמן. אך הא תינח אם אמר בשעה שהקדיש אבל אם שהה בין הקדש לאמירתו יש לחוש דלמא לוה בע"פ או בשטר אחר הקדישו ואז א"י לישאל דא"כ יגבו הבע"חו ובזה אין לומר דיקדיש אח"כ לפי דאז לא יועיל למלוה בשטר דגובה ממשועבדים וגם בחוב בע"פ יהיה לוה רשע דמפקיע שיעבודם וא"כ אין לו מיגו ומשום חזקה לבד אינו נאמן. ולפ"ז הפירוש בשעה שהקדיש ר"ל בעת שלא היה לו ענין אחר בין הקדש לאמירתו דניחוש שמא לוה בנתיים וכעין פי' הכ"מ שעסוקין באותו ענין אבל ברישא כתב הר"מ אחר שהקדיש להורות דמיירי אחר כדי דיבור דבתוך כדי דיבור הא יש לו מיגו דחזרה אך בשכיב מרע דנאמן כתב הר"מ בשעה שהקדיש ע"ד שכ"ל. ובזה אזדא קושית הראשונים גם קושית הלח"מ מהא דשבועות שכ"ל לפי דהתם לא מיירי הש"ס רק אי חיישינן בהקדש לקנוניא ומחלק בין בריא לשכיב מרע ומ"מ בהא דר"ה דנאמן דצ"ל מטעם מיגו אינו נאמן רק בשעה שהקדיש וכמ"ש. ובחי' הארכתי ועת לקצר. (יט) זאת תורת העולה מכל דברינו לדינא בדין הקדש שא"י לחזור בתוך כדי דיבור לשיטת הרמב"ם ודעימי', אינו אלא בדבר שקדוש קדושת הגוף כשלמים ותמורה דחשיב הר"מ והיינו בדאמר ה"ז שלמים או תמורה וכן בנזיר או בהפרשת תרומה דקדיש אינו יכול לחזור תוך כדי דיבור אבל בקדושת דמים או בדאמר הרי עלי שלמים וכן בהקדש עניים יכול לחזור תוך כדי דיבור ולזה הסכימו רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים לפי משכ"ל, ובאמת לא מצאתי מבואר בדעת הראשונים מי שיאמר בפירוש בקדושת דמים דאינו יכול לחזור כי גם התוס' (מנחות פ"א ע"ב) דכתבו טעם אמירה לגבוה כמסירתו להדיוט לא כתבו זה רק בקדושת הגוף דאמירתו יועיל כמו שמפריש אבל בקדושת דמים דגם במסירה י"ל דיוכל לחזור דבלא"ה כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וגם מבעה"ת שהביא הש"ך אין ראיה כי הוא לא כתב משום שאינו יכול לחזור תוך כדי דיבור דזה אין נפקא מיני' בתירוצו שם כיון דאינו יכול לחזור מה לי תוך כדי דיבור או אח"כ רק כתב בדינו דאינו מועיל כי אם בשעה שהקדיש והיינו תוך כדי דיבור כדעת הרמב"ם שם ובדין חזרה לא מיירי די"ל כתי' הש"ך כשמסר וכה"ג. הארכתי בד"ז ויצאתי חוץ מגדרי בחיבור זה לפי שזה כלל גדול בדין תוך כדי דיבור בהקדש והאחרונים לא ביארו כל הצורך ובפרט בישוב שיטת הסוגיות דמיירי בדינים הללו ונ"מ נמי בדין נזירות כתבתי מה שעלה במצודתי בעזהי"ש:

רש"י ד"ה הדר ביה חזקיה כו' וכי היכי דלהלן אמרי ב"ש כו' ור"ל דאלו לב"ה דסברי אפילו נדור לא הוי משום שלא נדר כדרך הנודרים גם בהא דשעורים לא מהני אף שיש במינו מנחה ומ"מ זה דוחק דיותר היה לו לומר כב"ה אליבא דר' יוסי וכדאיתא לעיל וגם בלא"ה לא דמי כל כך ויותר יתפרש לדעת הר"מ כמ"ש בגמרא ע"ש:

ד"ה ואמאי כו' דמנחות [אף] באומר כו' כצ"ל:

ד"ה מתניתין דמנחות קשיתי' [דאם] כו' גבי מנחות [נמי] מאי כו' נדר נינהו [דב"ש] אית להו כו' כצ"ל:

ד"ה דלמא כו' דכי אמר מן העדשים [הוא] דמייתי כו' כצ"ל:

ד"ה אלא כי אמר מן השעורין () דלית לך כו' ובמינו קרבין [ודאי] דלהקריב קאמר כו' כמנחת העומר וכמנחת סוטה תיקדוש כו' כצ"ל והד"א:

תוס' ד"ה יביא מן החטין כו' אלא [דעומר] ומנחת קנאות הס"ד כצ"ל:

ד"ה באומר אלו כו' כמנחת [עומר] וקנאות וכן [בקמח ובשמן ובלבונה] טעה במנחת קנאות () וכן בחצי עשרון כו' כצ"ל:

ד"ה [אלא] התם משום טעותא הוא ובאומר אלו הייתי יודע [כו'[ הלכך כי אמר כו' בעדשים לא טעי:

הס"ד כצ"ל, ומה"ד () דאיכא למימר מיהדר הוא כו' הדר מדיבור ראשון ותפוס לשון ראשון כו' אלא לפרש ולומר [מה] שאמר מן השעורין [אם] אפשר לקדוש כמנחת העומר וכמנחת סוטה תקדש ואם לא אפשר [לא] ליקדוש () ולא יתחייב כו' כצ"ל והד"א, ולפירושם לא מהני לב"ה בעדשים באומר אלו הייתי כו' ועמש"כ בגמרא:

דף י' ע"א מתני' אף כשאמרו ב"ש לא [אמרו] אלא כו' כצ"ל וענין משנה זו כעין משנה הקודם דלפירש"י מיירי באומר נמי הרי פרה זו כו' אז הוי נדור ולפירש התוס' ר"ל כאומר הרי פרה זו כו' דאז ודאי דהוה נדור הכי נמי באומר כריני נזיר מבשרה הוי נדור ולפי' הרמב"ם ר"ל באומר נמי הרי פרה זו כו' אז הוי נזיר לב"ש אליבא דר' יהודה וכמו כן בדלת אם אמר דמי הדלת יהי' קרבן הוי נזיר לב"ש:

גמ' ואי תנא דלת בהא קאמרי ב"ה כו' וה"ה ברישא בהנך תרתי י"ל הצריכותא בדב"ה דאי אשמועינן חדא הוה אמינא דבאידך מודו לב"ש מטעמי דאמר ובזה מיושב דלא סגי למיתני תרתי גרוגרת ודלת או פרה ודלת וק"ל:

רש"י ד"ה אמרה פרה כו' אני אלך ואעמידנה [ועמדה מאליה והלכו] ב"ש כו' כצ"ל ולפי' הא דהריני נזיר אם עומדת אני הוא מאמר האדם בעצמו שמקבל עליו נזירות אם נתקיים מחשבתה כו' ולשון אם עומדת דמתני' משמש לתרווייהו על מחשבת הפרה אם עומדת על ידי אדם וכן לאמירתו וכה"ג פירש בבבא דדלת וזה הוא לתירוץ דרמי בר חמא וע"ע בתוס' ומש"ש לשיטת רש"י בזה:

ד"ה אמר ר' יהודה לא אמר ב"ש שיהא נזיר [כלל שהן לא] כו' הריני [נזיר] מבשרה והרי פרה כו' כצ"ל, וכ"ה בס"י וכוונתו דאמר הנך תרי לישני וכמ"ש בר"פ וע"כ צ"ל כן לתירוץ רמי בר חמא ולהכי פליגי ב"ה כיון דהזכיר לישנא דנזירות:

ד"ה כסבורה פרה זו כו' שכן מצילו () מחשבה כו' בלבו:

הס"ד כצ"ל, ובדרוש ביארתי שתיבת דיבור הונח על דיבור פיו ממש והא דכתיב ודובר אמת בלבבו ר"ל מה שדיבר, בפיו הוא אמת גם בלבבו שלא יהא כדובר ולבו בל עמו ולשון אמירה הונח ג"כ על מי שחושב בהשכלת דבר כדהכא אמרה פרה והוא מלה"כ את ה' האמרת היום [ובזוה"ק פ' ויקרא פי' דאמירה לשון רצון והיא היא] ובזה יבואר פשט הכתוב ויאמר קין אל הבל אחיו וגו' ולא פי' מה אמר ור"ל דחשב מחשבות איך יהרוג הבל אחיו בפני אביו, ע"ז אמר ויהי בהיותם בשדה כו' וכמה ענינים יבואר ע"י כלל זה לא עת האסף פה ישמע חכם וגו':

ד"ה הריני [נזיר מבשרה דנזירה] בה"א יתירה משמע הימנה:

הס"ד כצ"ל:

ד"ה משום דמחלפן כו' דכינוי [כינויי] נזירות כנזירות כדתני בברייתא:

הס"ד כצ"ל:

ועיי' בתוס' דר"פ ומש"ש:

ד"ה אלא אמר רבא כו' כלומר שהייתה כו' ואפילו ע"י אדם ואמר הרי עלי קרבן כלומר שהזיר עצמו ממנה אם לא [עמדה] ועמדה מאליה ב"ש סברי כו' תני לה [רבא] בהדיא בהך קמייתא [אם] לא עמדה ועמדה מאליה [בדין] הוא כו' עלי קרבן [מוקים] לה כו' כצ"ל והד"א, וכוונתו דהש"ס לישנא קטיע נקט דהא לשון הרי עלי קרבן נדר דקרבן משמע וגם לישנא דמתני' אינו מורה ע"ז, לזה פי' דקאי אדלעיל דאמר כסבורה פרה כו' וכהאי דמסיק אחר זה דפליגי באם לא עמדה ב"ש סברי כו' אלא דלא שבקיה לסיומי מלתיה, ומש"כ באמר הרי עלי קרבן כלומר שהזיר עצמו צריך ביאור דאין לומר בדאמר תרתי הריני נזיר והרי עלי קרבן דלפ"ז מאי מקשה הש"ס אלא דלת כו' הא אם אמר בתחלה הריני נזיר שפיר שייך בפלוגתא דב"ש וב"ה הא דריש פרקין דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ועוד הא עיקר כוונת רבא דפליגי בלשון לא עמדה כדמסיק ולא כעין פלוגתא דריש פרקין גם אין לומר באומר הך לישנא לבד הרי עלי קרבן דא"כ לא משמע לישנא דנזיר כלל וגם במתני' נקט לשון הריני נזירה, ונ"ל דר"ל דאומר הרי היא עלי קרבן נזירות אכל באומר סתם הרי עלי קרבן נזירות היה נזיר גם לב"ה וכוונת רבא היה ליישב לישנא דמתני' הריני נזירה במפיק ה"א דכיון לנזירות בלשון זה דהרי היא עלי קרבן ולהכי מקשה בשלמא פרה בת קרבן היא י"ל דמכוין לקבל עליו קרבן נזירות כפירש"י לקמן בד"ה בשלמא אבל גבי דלת לא שייך לישנא דהרי היא עלי קרבן לדייק מזה דכיון לנזירות ומה שכתב רש"י שם דקאמר הרי עלי קרבן דהוי נזיר לשון הש"ס נקט ור"ל כשאמר בלשון נזירות כנ"ל ועיי' בתוס' כעי"ז ומש"ש:

תוס' ד"ה פרה זו [כו'] כגון שהיתה כו' הרואה הפרה רבוצה אמרה פרה זו () כלומר סבורה פרה זאת בלבה [מחמת] שרבוצה כל כך שאינה יכולה כו' כצ"ל ומה שבנתים נמחק דיתור לשון הוא ומש"כ משמע ליה דהיתה רבוצה כו' ר"ל לפי דלכאורה י"ל איפכא שהיתה הפרה עומדת ואמר כסבורה פרה זו שתעמוד כו' ואח"כ רבצה מאליה ופליגי ב"ש וב"ה לזה כתב דלשון אם עומדת משמע שהיתה רבוצה דאל"כ הו"ל למימר אם תעמוד:

בא"ד שכבר [אמר] הריני כו' כצ"ל:

ד"ה והר"ר יוסף כו' והש"ס מוסיף בה [מה] דאמר האדם וקצת [יש] לתמוה כו' שהאדם אומר [בפירוש] הריני כו' נזירות:

הס"ד כצ"ל. מפשט לשונם משמע דכולי לישנא דמתני' הוא לשון הפרה שמספר האדם