ברכת ראש נזיר לב

דבכה"ג באומר הרי עלי היה יכול למיהדר רק לב"ש דסבירא ליה אין שאלה וס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה כדאמר הש"ס גבי גרוגרת ותפוס לשון ראשון להכי לא מצי למיהדר ביה, ולזה אמר ותפוס לשון ראשון, ולכאורה מוכח כדעת תוס' (מלקמן י"ב ע"ב) דאיתא שם ר"מ סבר כו' וכי קאמר חצי נזירות לאו כל כמיניה. ופי' התוס' שם דר"מ סבר תפוס לשון ראשון ולא כל כמיני' למיהדר אפי' בתוך כדי דיבור, וכ"ה בפי' הרע"ב שם הרי חזינן דאפי' באומר הרי עלי להביא קרבנות נזיר לא מצי למיהדר תוך כדי דיבור, אך זה אינו וכמ"ש שם דאין זה מטעם חזרה רק כיון דס"ל תפוס לשון ראשון דיינינן ליה כאומר קרבנות חצי נזיר ואין נזירות לחצאין וגם כתבתי שם דרש"י והרמב"ם לא ס"ל מטעם תפוס לשון ראשון אלא בלישנא פליגי ופשיטא דאין ענינו לכאן וא"ש. (טז) אמנם אף כי יש לפגום טעם התוס' באומר הרי עלי דאין זה אלא כשאר נדרי איסור ושבועות דחל עליו בעשה ול"ת מ"מ אית ביה טעם לשבח בכל הקדשות אף בקדושת דמים או בדאמר סלע זו לצדקה דיחשב כמסירה ואין דיבור מבטל מעשה המסירה, אך כד דייקינן שפיר נראה דאין טעם זה מספיק אלא אם נאמר דאמירה לגבוה הוי ליה כמסירה ממש כאלו בא ליד גזבר משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתי' כעין שכתב הר"נ (בנדרים דף כ"ט ע"ב) בד"ה הכא שאני ע"ש, וכ"מ דעת התוס' (ב"ק ל"ו ע"ב) ד"ה יד עניים אנן, וא"ת בלא זה נמי מיחייב כו' ולא תירצו בזה דנפקא מיניה שאין יכול לישאל ש"מ דס"ל דשוין הן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט (ועיי' בי"ד סי' רנ"ח ס"ק י"ח מזה) אבל לדעת הרשב"א הובא בר"נ שם ותשו' ר"ב דהאמירה לא נחשב כמסירה ממש רק לענין זה דעושה גמר הקנין כמסירה להדיוט ולהכי מהני ביה שאלה דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל במוסר ממש אינו יכול לישאל עליו ע"ש, וא"כ ה"נ בחזרת תוך כדי דיבור דהלכתא גמירי דיכול לחזור אף היכא דנגמר הדבר, וכן בשבועות ונדרים למה לא יהני נמי גבי הקדש שלא יוכל לחזור נימא נמי אתי דיבור ומבטל דיבור וגם למה שכ"ל בטעמו כיון דחל כבר אמירת הקדשו רגע אחת שוב לא פקע אין זה מספיק אלא בדבר שקדוש קדושת הגוף דלא פקע בכדי כדאי' (בנדרים דף כ"ט) ודמיא לקדושי אשה כדאי' שם אבל בקדושת דמים דניפקע בכדי כשנגמר זמנו כעולא שם דס"ל כיון שנקצצו שוב אין פודן וכן פי' הרמב"ם בפ"ד מהל' מעילה אמאי לא יפקע דיבור האחרון את הראשון דהא לא עדיפא קדושה לזמן מתוך כדי דיבור ואפי' לבר פדא שם דס"ל דקדושת דמים לא פקע בכדי יש לחלק כיון דלא קדוש קדושת הגוף ויש לו פדיון לא חמירי כל כך דלא מהני ביה חזרת תוך כדי דיבור, ועוד אי איתא דבכל הקדשות לא אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי למה לא הוציאו הש"ס בנדרים וב"ב מכללא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ככל הנך דחשיב, בשלמא בקדושת הגוף י"ל דזה נכלל בכללא דקידושין ונקט קידושין משום גירושין דאיתקשו אהדדי כדכתב הר"נ שם אבל אי נימא דבכל הקדש לית לן כדיבור דמי אף בקדושת דמים דיש לו פדיון הו"ל להמנות לבדו, אלא ודאי דאין חילוק בזה והו"ל תוך כדי דיבור דס"ל כדיבור דמי. (יז) ונ"ל ברור דכ"ה דעת הרמב"ם שלא כתב בספרו בשום מקום דלא יועיל חזרת תוך כדי דיבור בהקדש כי אם ברפט"ו מהל' מעשה הקרבנות גבי היא שלמים וכן בפ"ב מה' תמורה גבי תמורת עולה תמורת שלמים, וכ"מ מפי' המשנה להר"ם בתמורה פ"ה במשנה דהיא שלמים, וז"ל ואעפ"י שהוא תוך כדי דיבור אין סומכין אלא על דיבור ראשון לפי שהעיקר בידינו תוך כדי דיבור כדיבור דמי זולת במקדיש ומימר ומגדף וע"ג וקדושין וגירושין ואלו הששה דברים הוציא אותן בגמרא אבל הקדיש ומימר הרי הוא כמו שנתבאר בכאן כו', הרי דלא חשיב כל הקדש בסתם רק הני כמו שנתבאר והיינו בקדושת הגוף שאמר ה"ז הקדש או תמורה אז לא מהני חזרה וזה הדבר מוכרח ממש"כ ברפט"ו מהל' מע"ק האומר היא שלמים כו' אם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אעפ"י שחזר תוך כדי דיבור כו' הרי דבעי שיוציא בשפתיו, אף דפסק בפי"ד שם די"ב דבנדרי' ונדבות אין צריך להוציא בשפתיו אלא אם גמר בלבו חייב כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה ה"ז חייב להביא כו' וא"כ אפי' גמר בלבו לבד לא היה יכול לחזור לפ"ד התוס' דנדרי הקדש הוי כמסירה כיון שאין חילוק בחיוב בגמר בלבו להוציא בשפתיו. אך מזה מוכרח כמש"כ דדוקא באמר ה"ז עולה דחל עליו קדושת הגוף תו לא פקע ואינו יכול לחזור אבל אם גמר בלבו לבד דעדיין לא חל עליו הקדושה רק דחייב מדין נדר דריבה הכתוב מכל נדיב לב בזה יכול לחזור תוך כדי דיבור, וה"ה באומר הרי עלי דדמי ליה ולזה לא כתב הר"מ בהאי שאמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר טעם התוס' שאין חזרה בהקדש וכמו שכתב בבבא דהיא שלמים כו' רק כתב בפט"ז הט"ז שם, וז"ל שהרי נדר בקרבן חודה והתודה אינה באה אלא עם הלחם מן החולין וכוונתו כמו שכ"ל לפי שעדיין נדר התודה קיים והלחם נגרר אחר התודה להביא מן החולין ולפי האמור נראה דה"ה בנזיר דקדיש קדושת הגוף דאינו יכול לחזור אף בתוך כדי דיבור כדין הקדש גמור. (יח) עוד יש להביא ראיה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ז מהל' מע"ש די"א מי שהיו לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר מעשרות של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת שהרי קבע מעשרותי' בשנייה ואין השנייה מעושרת כו' ועיי' בתוי"ט פ"ז דדמאי דתמה על הר"ם שפוסק כמשנתינו ובירוש' אר"א ר"מ היא דאמר תפוס לשון ראשון גבי תמורת עולה תמורת שלמים והר"מ פוסק בתמורה דלא כר' מאיר. ואין לומר דהרמב"ם מיירי אחר כדי דבור מדסתם וכתב מעשרות שתי כלכלות כו' ע"ש ובירושלמי מבואר זה הדיוק מדנקט בסיפא מעשרות כלכלה בחברתה קרא שם וזה כיילינהו בהדדי ש"מ דברישא אפילו בתוך כדי דיבור אין השנייה מעושרת ע"ש. והיטיב אשר דיבר בזה מוהרש"ח הובא בתוספות חדשים דלפי הש"ס דילן (בתמורה דף כ"א) אתיא מתניתין אף לר"י מדהוי ליה למיכלל ולאמר מעשרות כלכלה בחברתה ואמר של זו בזו גם ר"י מודה דהוי נמלך, אך עדיין קשה למה לא יהני חזרה תוך כדי דיבור, ואין לומר מדאמר של זו בזו ושל זו בזו בוא"ו רוצה שיחול תרווייהו בזה אחר זה והוה כאומר תחול זו כו' כדאיתא בתמורה שם. דהא הרמב"ם לא מחלק בין אמר בוא"ו או לא כדאיתא (בר"מ פ"ז מה"ש ד"י ובלח"מ שם) ועוד מדיוקא דסיפא נפקא מדתנא דוקא מעשרות כלכלה בחברתה ש"מ דבפרטא אפילו בלא וא"ו הראשונה מעושרת כעין דיוק הירושלמי, אלא ש"מ דס"ל להר"מ דבתרומה אינו יכול לחזור בתוך כדי דיבור ואף דלא שייך ביה אמירתו לגבוה דלאו דבר הנדור הוא ויש לו בו טובת הנאה ואית מאן דאמר טובת הנאה ממון הוא וצ"ל בטעמו משום דקדושת הגוף היא ולא פקע, ואל תשיבני ממה דאמרינן (בנדרים פ"ו ע"ב) שאני קונמות דכקדושת הגוף דמי ואפ"ה מהני חזרה תוך כדי דיבור כדכתב (הר"מ בפ"ב מה"נ ד"ג) התם טעמא אחרינא הוא משום דלא אלים כהקדש למיתפס פדיונה דהא ודאי דהקדש אכולי עלמא חמיר מהקדש דלדידיה לבד ותניא (בנדרים דף ל"ה) קונם ככר זו הקדש גם חבירו מעל לפיכך יש לו פדיון, ככר זו עלי הקדש הוא מעל וחבירו לא מעל לפיכך אין לו פדיון. ואדרבה מזה יש להוכיח אפכא מדכתב הר"ם בסתם בנדרים דמהני חזרה תוך כדי דיבור ולא אפיק מכללא הא דקונם ככר זה הקדש דלא יהני חזרה ש"מ דס"ל דבכל נדרי הקדש מהני חזרה תוך כדי דיבור בר בהנך דקחשיב בה' מע"ק ובה' תמורה, וצירף זה בפיהמ"ש לששה דברים דקחשיב ולא יותר וכ"ז ברור. (יט) ולשלמות הענין אכתוב סנסן אחד במסכת (ערכין דף כ"ג) הנוגע לעניננו בדין חזרה תוך כדי דיבור דהנה הר"מ כתב בפ"ו מה' ערכין די"ח הקדיש כל נכסיו אינו נאמן לומר אחר שהקדיש חוב לפלוני עלי כו' שמא יעשו קנוניא על הקדש כו' בד"א בבריא אבל חולה שהקדיש נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה הערמה על הקדש בעת מיתתו וחוטא לאחרים כו' ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו כו' ובהשגות א"א ואפי' אחר שהקדיש שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן ועיין כסף משנה שכתב דהך בשעה שהקדיש ר"ל כשעסוקין באותו ענין ולא ביאר טעמו מה לי עסוק באותו ענין או לא הא כבר הקדיש וא"י לחזור עיין סי' רנ"ה ס"ק ח'. עוד הקשו דמהש"ס (שבועות דף מ"ב) מוכח דאפילו אחר שהקדיש אין אדם עושה קנוניא. ועוד מש"כ ברישא אחר שהקדיש בבריא דאינו נאמן הול"ל גם בעת עסוקין באותו ענין אינו נאמן. והעו"ש וש"פ פירשו דבשעה שהקדיש ר"ל תוך כדי דיבור דאינו יכול לחזור בהקדש וכמו שהאריך בזה הש"ך בסי' רנ"ה ע"ש. והנה הראתיך לדעת דהר"מ לא ס"ל זה רק בקדושת הגוף בהקדש ותמורה אך בלא"ה לא תיקנו בזה כיון דאינו יכול לחזור בתוך כדי דיבור מה לי תוך כדי דיבור או אח"כ ומנ"ל להר"מ חילוק זה, ונ"ל ליישב בטוב טעם דהנה הבעמא"ו הובא בסי' רנ"ה שם הקשה אמאי מהני חזקה דאין אדם חוטא ולא לו לאפקועי ממונא הא עד אחד יש לו ג"כ הך חזקה ואינו נאמן ותירץ הש"ך שם דזהו משום מיגו דאי בעי מיתשל והא דנקט הש"ס הך חזקה דאין אדם חוטא הוא כדי שלא יהא מיגו נגד חזקה דכל מה שתח"י הוא שלו ומיירי במנה פקדון סתר זה הנה"מ ע"ש ולשון הר"מ אינו סובל פי' זה, לזה נ"ל דודאי ה"ט משום מיגו דאי בעי מתשיל אך אין טעם זה