ברכת ראש נזיר לא

כ"ש תלמיד לרב וכהברייתא דלקמן והלכתא גמירי לה ומדינא פשיטא דאין חילוק בין שאלה להשבה רק שלא ישאל לרבו כדרך שאר העם ודי שיאמר ש"ע רבי לבד ולזה אמר ר"י בירושלמי כדי ג' תיבות דכן מוכח מר' יוחנן (דתמורה כ"ו) בהא דהכל מודים כו' דלא ס"ל כהסוגי' דב"ק כמש"ל ויתיישב נמי מה דק"ל לקמן ברפ"ד בתד"ה יתיב ר"ש כו' דמשמע מתוס' שם דלא יוכל להתפיס לריש לקיש רק ג' אנשים ולא אמרינן הך תקנתא ע"ש, ומזה מוכח ג"כ דבהתקנתא יש חילוק בין שאלה להשבה מדחשיב בתקנתא שאילת שלום של ד' תיבות שלום עליך רבי ומורי ומ"מ לשון התוס' דב"ק סותר למש"כ התוס' (ב"ב קכ"ט) דשיעור שאילת שלום הוא כדי ג' תיבות מטעם שצריך לשאל לרבו כשיראנו וכ"כ התוס' לקמן רפ"ד וכ"מ שם מהש"ס לפירש"י שם ועיין מש"כ שם, ואיך שיהיה עכ"פ מוכח מר"מ ותוס' ורש"י דלדינא שיעור שאילת שלום הוא כדי ג' תיבות וכ"ז היה בהעלם עין מבעל תבואת שור שכתב (בסי' י"ט ס"ק י"ב י"ג) דשיעור שאילת שלום הוא כדי ד' תיבות ומש"כ הוא ברור. (יג) ועתה אשובה ראש בדין חזרה תוך כדי דיבור דהקדש דא"י לחזור מאיזה טעם הוא. כי לפי שינוי הטעם נשתנה דינו כמו שיבואר. וכי הוא זה. דהתוס' (במנחות פ"א ע"ב) פי' בהא דאמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין וכי הדר ואמר לחמה מן המעשר לא מצי הדר אפי' תוך כדי דיבור כו' דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כו' ע"ש, ולפי טעם זה אינו יכול לחזור בכל הקדש הן קדושת הגוף או קדושת דמים ואף שלא הפריש כיון שקבל עליו אינו יכול לחזור בתוך כדי דיבור ובפוסק צדקה דאינו דומה להקדש גבוה כדאיתא בח"מ (סי' צ"ה וסי' רי"ב סעי' ח') לכאורה משמע דלא דמי להקדש ויכול לחזור תוך כדי דיבור וכן כתב (הקצה"ח סי' רנ"ה) דבנודר לעניים. לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואינו עושה קנין אלא מחוייב מטעם קיום נדרו כו' ע"ש, ודבריו תמוהין דבר"נ דנדרים (דף ל' ע"א) מבואר דגם בנדר צדקה אמרינן ביה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש וא"כ לפי טעם התוס' גם בנודר צדקה אינו יכול לחזור בתוך כדי דיבור (וע"ע בב"י סי' קכ"ה ס"ה יעוש"ה). ועדיין יש מקום להסתפק בנזירות דדמי להקדש כדאי' בשמעתין אי מצי למיהדר או לא די"ל שבנזירות דלא שייך כל כך טעמא דאמירתו לגבוה הוה כמסירה להדיוט רק כעין נדר קדושה אתי דיבור ומבטל דיבור, והקצה"ח שם כתב בפשיטות דבנזירות מהני חזרה תוך כדי דיבור, אך לא ידעתי מנין לו דמש"כ דהא דבהקדש אינו יכול לחזור תוך כדי דיבור אף דיש שאלה בהקדש הוא משום חומרא דהקדש כדין מקדש וגירושין ובנזירות דלא חמירי כולי האי מהני חזרה אין זה מספיק דהא גופי' קשיא במאי פסיקא ליה דלא חמיר עכ"פ כהקדש דמים דיש לו פדיון ואי משום הא דכתבו התוס' מנחות שם אפי' לב"ה דחשיב ליה נדר ופתחו עמו לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי הדר כו' משמע לכאורה דבנזיר מצי למיהדר וזה אינו דאדרבה איפכא מוכח מדכתבו טעמא לב"ה דהוי ליה כנדר ופתחו עמו והיינו כמש"ל בתוס' דהכא אינו חזרה ממש רק פירוש לדבריו שיהיה נזיר ופרוש מן הגרוגרת להכי מהני לב"ה דהוי ליה כנדר ופתחו עמו או מטעם שלא התנדב כדרך המתנדבים כמש"ל אבל בחזרה ממש משמע דלא מהני דאי מהני יותר היה להם לומר טעמא דחזרה. ובפרט לפי מה שביארתי לעיל טעם הדבר דלא מהני חזרה בתוך כדי דיבור כיון דאינו מועיל אלא מכאן ולהבא וכבר נעשה מעשה א"כ ה"ה בנזירות דכשאמר הריני נזיר חל עליו נזירות ושוב לא יפקע בכדי ע"י חזרה. והתוס' לא הוצרך לטעמא דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט אלא באומר הרי עלי דלא חל עדיין הקדושה רק מטעם נדר חייב להביא לזה הוצרכו לטעם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בהקדש ממש בדאמר הרי זה וכן בנזיר כבר חל ההקדש ואינו יכול לחזור תוך כדי דיבור. שוב מצאתי בספר פני יהושע (בכתובות דף נ"ו) דעתו ג"כ דאינו מועיל חזרה תוך כדי דיבור בנזיר כבהקדש ע"ש. (יד) אך ק"ל ע"ד התוס' אנה מצאו דבר זה דגם באומר הרי עלי ולא הפריש דאמרינן ביה אמירה לגבוה כמסירתו להדיוט הא עיקר דבר זה נישנית בקדושין (דף כ"ח ע"ב) ואיתא בגמרא שם כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה וכן בכמה דוכתין בש"ס היכא דנזכר דבר זה דאמירתו לגבוה לא נזכר אלא היכא דהקדיש גוף הדבר בין קדושת דמים או קדושת הגוף בדאמר ה"ז הקדש אמרינן ביה דאמריה משוי כקנין שחל שם הקדש עליו ואינו יכול לחזור אף דלא קבל עליו בחיוב נדר רק אמירתו משוי ליה כקנין, וגם באומר הרי זה עולה לאחר שלשים יום איתא בנדרים (דף כ"ט) דאמירתו משוי ליה כקנין מעכשיו דאינו יכול לחזור עיין בר"נ שם, אבל בגוונא דמנחות שם דאמר הרי עלי להביא תודה אין בו משום אמירה לגבוה דיחשב כמסירה רק הוא חובת הגוף לקיים נדרו ככל נדר אשר ידור. ותדע דהא באומר הרי עלי להביא תודה נתחייב להביא אף שאין לו ברשותו ואין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו רק הוא מטעם חיוב נדר (ועיי' בכ"ז בר"מ פכ"ב מהמ"נ ובהל' ערכין פ"ו ובב"י סי' רי"ב ס"ו ח') וא"כ כמו בכל נדר ושבועות דחייב לקיים נדרו ואפ"ה יכול לחזור תוך כדי דיבור ה"ה בנדר זה דהרי עלי אתי דיבור ומבטל דיבור. ומהתימה על הש"ך והבאים אחריו שהביאו דברי התוס' בפשיטות ומה שהכריחו לתוס' לזה מפני שהוקשה להם טעם הדבר מדוע מביא היא ולחמה מן החולין ואינו יכול לחזור ומזה הוכיחו דנדרי הקדש שאני דגדול כח חיוב הנדר שחשיב אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וסבירא ליה דחשוב כמסירה ממש כמ"ש לקמן אך לא היו צריכים לזה בטעם המשנה שם די"ל בפשיטות דלהכי מביא היא ולחמה מן החולין משום דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין ונתחייב ממילא גם בלחם מן החולין כי הדר אמר ולחמה מן המעשר הרי לא חזר בעיקר הנדר דחיוב תודה במקומו עומד עם הלחם דאין תודה בלא לחם רק דחזר במה דנמשך מן הנדר לא שייך בזה לומר דאתי דיבור ומבטל דיבור דאין החזרה על אמירת כלל הנדר וכיון דעיקר הנדר קיים הרי תפוס לשון ראשון ונתחייב הכל מן החולין. ובזה מיושב נמי הא (דמנחות דף ק"ט) באומר הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו אם הקריבה בבית חוניו יצא ולהר"מ שם לא שייך ביה תי' התוס' שם ד"ה שאקריב אלא ודאי צ"ל דתוך כדי דיבור מהני דבריו שיהרגנה, ואין להקשות ע"ז (מתמורה כ"ה) באומר הרי זה שלמים ונמלך ואמר ולדה עולה הרי זה ולדה שלמים ומשמע בש"ס שם בשינויא דר"פ דחשיב ליה חזרה רק דלא מהני חזרה בהקדש כמש"ל או כמ"ש התוס' שם אף דאין החזרה מעיקר ההקדש דהקדיש לאמו וממילא חל ההקדש גם על הולד כדפשיט הש"ס ממשנה שם דתנא הרי זה ולדה שלמים דאם שיירו אינו משוייר דלא קשיא מידי דאדרבה כיון דאם שיירו אינו משוייר הרי ולדה בכלל האם וכשאמר היא שלמים חל קדושת פיו על העובר כמו על הולד כדאי' בתוס' שם ואף למ"ד שיירו משוייר לא קשה כל כך עיי' בתוספות שם דיבור המתחיל היא שלמים:

(טו) וארווח לן בזה ליישב הקו' שכ"ל דבסוגי' דב"ק הביא הא דרב פפא דאמר נמלך בתוך כדי דיבור קמ"ל אבבא דסיפא דאמר תמורת עולה ולא מן המוקדם בבבא דרישא דהיא שלמים וגם קו' המשל"מ על מה דמסיק הש"ס והאי עיונא קא מעיין קמ"ל ומשמע דקמ"ל דלאו עיוני מעיין ואינו יכול לחזור בו בתוך כדי דיבור היפך שיטת הש"ס דב"ק. ועוד קשיא ליה לפי"ז מה קמ"ל עוד בנמלך דסיפא בתמורת עולה, וכבר ישבתי הכל ע"ד שיטת הרמב"ם ומזה שכתבתי נולד לנו ענין חדש ליישב שיטת הפוסקים דס"ל דבהקדש יכול לחזור בו בתוך כדי דיבור כסוגי' דב"ק והיינו לפי מש"כ היכא דאינו חוזר מעיקר נדרו לאו חזרה היא וא"כ י"ל למ"ד שיירו אינו משוייר דעובר ירך אמו נמשך ממילא קדושת הולד מקדושת האם וא"כ לא שייך ביה חזרה אלא בשחוזר מקדושת האם ולפ"ז לא היה יכול לתרץ דקמ"ל אף בתוך כדי דיבור לא מהני דזה פשיטא כיון דאין כאן חזרה על עיקר הנדר אין כאן דין חזרת תוך כדי דיבור דיבטל דיבור האחרון את הראשון ופשיטא דאינו יכול לחזור מהקדשו דגמר בלבו, ולזה משני רב פפא דאתא לאשמועינן דגם בתוך כדי דיבור יש לו דין נמלך דלא נימא עיוני מעיין ולא גמר בדעתו להיות ולדה שלמים קמ"ל דגם בתוך כדי דיבור מקרי נמלך וזה פשיטא דאינו יכול לחזור דלא שייך לומר בזה אתי דיבור ומבטל דיבור ולהכי תנא עוד בסיפא דין תמורת עולה תמורת שלמים דשם שייך שפיר חזרה דחוזר תוך כדי דיבור מתמורת עולה להיות תמורת שלמים ואפ"ה ס"ל לר"י בנמלך דאפי' תוך כדי דיבור לא מהני כשינויא דרב פפא דהביא הש"ס בב"ק שם ולהכי לא הביא הש"ס בב"ק מבבא דרישא דענין אחר הוא וכמ"ש, ולפי האמור אתי שפיר נמי בשמעתא דידן לא מיבעי קאמר לא מיבעי מן העדשים דלא עבידי למיטעי ומיהדר הדר ביה ותפוס לשון ראשון ולא אמר בפשיטות ולא מצי למיהדר ביה לפי דעת התוס' דאינו יכול לחזור אלא ודאי