ברכת ראש נזיר כח

דיבור הוא כדי שאילת תלמיד לרב כמאן אתיא לא כר"י ולא כרבנן, ולזה הכריח הר"מ דסוגי' דמרובה ס"ל כמ"ד שיעור כדי דיבור הוא בכדי שאילת שלום רב לתלמיד ולדידיה י"ל כתירוץ הש"ס שם. אבל לאידך אמוראי דס"ל שיעור כדי שאילת שלום תלמיד לרב צ"ל בענין אחר לחלק בין הקדש לשאר דברים ע"ש, ודבר זה קשה לשמוע שהר"מ ישפוט ענין חדש נגד הש"ס מכח איזה קושי', וגם קושית התוס' לא נפלאת כל כך דהא מצינו ברייתא (לקמן ך"א) דסובר כדי שאילת תלמיד לרב ומה שהביא ראיה לשיטת הר"מ (מזבחים דף ל' ע"ב) דאיתא שם כי פליגי ר"מ ור"י באומר תמורת עולה ותמורת שלמים דר"מ סבר מדהו"ל למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת עולה תמורת שלמים ש"מ מיהדר קא הדר ולא מצי למיהדר ור"י סבר כו' מזה מוכח דכולהו ס"ל דלא מהני חזרה תוך כדי דיבור בהקדש ושפט זה לראי' ברורה שאין עליו תשובה, ובתחלת עיוני דחיתי זה דהכי איתא התם אמר ר' יצחק בר יוסי כו' הכל מודים היכא דאמר תחול זו ואח"כ תחול זו דלא חיילא ופירש"י דאין קדושה חלה על קדושה כי פליגי דאמר תמורת עולה ותמורת שלמים ר"מ סבר מדהו"ל למימר תמורת עולה ושלמים ש"מ מיהדר קא הדר כו' ומדהתחיל בהא דהכל מודים כו' משמע דהך דר"מ נמי דמי לזה באומר תמורת עולה ותמורת שלמים דרוצה לחזור ורוצה שתחול תמורת עולה ואח"כ תחול תמורת שלמים ולא מהני משום דאין קדושה חלה על קדושה ופשי' לר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה שיש לומר כן, שוב עיינתי (בתמורה ך"ו) דאיתא שם נמי הא דר' יצחק ב"ר יוסי כו' ומבואר כמ"ש, דכן איתא שם ר"מ סבר מדהו"ל למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת עולה תמורת שלמים הוי ליה כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו ומאוד תמיהני על גדול כמותו שהיה לו זה בהעלם עין, וא"כ לכאורה מוכח איפכא דאם חזר מעיקרו היה מהני חזרה. גם מש"כ דהסוגיא אזלי כמ"ד כדי שאילת רב לתלמיד כו' לא מצאתי אמוראי דפליגי בזה רק בשבועות איתא ואית דאמרין כדי שאילת רב לתלמיד וזה אינו ענין פלוגתא רק שתי גי' בש"ס איך אמר ר"א וכמ"ש לקמן ובהגהת הרי"פ מחקו דל"ג וכדאיתא (במכות ו') דכן משמע מתוס' ב"ק ולקמן אבאר בזה. (ד) והרב בעל קצוה"ח רצה לשפוט בחכמה להוכיח שסוגי' דידן סותר לסוגי' דמרובה לפי מש"כ התוס' לעיל דחזרה תוך כדי דיבור תלוי בדין יש שאלה או לאו וכלשון הר"ם שהבאתי לעיל בתד"ה אין שאלה ע"ש לפי דחזרה דתוך כדי דיבור הוה כמו טעות ואם כן בתמורה דחל אפילו בטעות וכדאיתא לקמן בר"פ בית שמאי ה"ה דלא מהני חזרה בתוך כדי דיבור ודלא כסוגי' דמרובה ע"ש, והנה מלבד דזה דחוק בתירוצו דמאי אולמי' סוגי' דנזיר מסוגי' דמרובה, עוד שדי בה נרגא בעצמותו הרב הנה"מ בסי' רנ"ה דהא דקיי"ל תמורה בטעות הוי תמורה היינו לעקור שם תמורה לגמרי דבזה דרשינן יהיה לרבות שוגג כמזיד ובזה באמת לא מהני תוך כדי דיבור להוציאו לחולין אבל אם החליף תוך כדי דיבור מעולה לשלמים ושישאר שם תמורה לזה מהני תוך כדי דיבור כיון שלא עקר שם תמורה מיניה ואף שכתב דבריו בלי ראיה דבריו מאירין לכוין בזה מאמר תמוה בירושלמי (פ"ז דדמאי מ"ו) דאיתא שם על המשנה היו לפניו שתי כלכלות טבל ואמר מעשרות של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת כו' ובגמ' שם אר"א דר"מ היא דאמר גבי תמורת עולה תמורת שלמים הרי זה תמורת עולה אר"י הוינן סברין מימר מה פליגין ר"מ ורבנן לאחר כדי דיבור אבל תוך כדי דיבור לא, מן מה דאר"א ר"מ היא הדא אמרה אפילו תוך כדי דיבור אינו חוזר בו כו' לא כן ארשב"י בשם ר"ה אמר זו תמורת עולה חוזר בו אפילו בתוך כדי דיבור (ופי' המפרש שם האי אפילו לאו דוקא דרק בתוך כדי דיבור מיירי ומשום כו' ומקשה הואיל דאוקמינן אפילו בתוך כדי דיבור פליגי ר"מ ורבנן לר"מ תפוס לשון ראשון ולרבנן תרווייהו חיילי א"כ ר"ה דאמר דחוזר תוך כדי דיבור כמאן למה לא נאמר חזרה היא כו' ומשני) כאן במתכוין לפחות [הא דר"ה מיירי דאמר שדעתו לחזור מתמורת עולה ולהיות תמורת שלמים אז הוי ליה חזרה לכ"ע] כאן במתכוין להוסיף [שדעתו היה להוסיף על הקדושה דתיהוי נמי שלמים בזה פליגי ר"מ ורבנן כו'] אמר הרי זו תרומה אפי' בתוך כדי דיבור אינו חוזר בו אדם נשאל על הקדשו ואין אדם נשאל על תרומתו [ופי' המפרש שם אמר הרי זו תרומה סיפא דמילתא דר"ה היא אדם נשאל על הקדשו ולפיכך יכול לחזור בו כו', וצ"ע דבנדרים איתא דאף על תרומה אדם נשאל כו' ע"ש] ולפ"ד הנתיבות נ"ל פשוט דט"ס היא דמתחלה אר"ה בתמורת עולה יכול לחזור תוך כדי דיבור והיינו לחזור מתמורת עולה לעשות תמורת שלמים דלהכי נקט בלשון תמורת עולה כו', וכ"מ מתירוץ הש"ס במתכוין לפחות הקדושה לעשות מקדושת עולה קדושת שלמים, וע"ז אר"ה עוד דבר אחד אמר הרי זו תמורה אפילו בתוך כדי דיבור אינו חוזר (ר"ל לחזור לגמרי לעקור ממנו שם תמורה ולהכי נקט בסיפא סתם ה"ז תמורה) אדם נשאל על הקדשו ואין אדם נשאל על תמורתו כצ"ל וכ"כ הרמב"ם פ"ד דנדרים דאין אדם נשאל על התמורה ועיי' בירושלמי פ"ה דנזיר סוף הלכה א' דכ"ה וזה מבואר כדעת הנתיבות דיש חילוק בין לעקור לגמרי או לשנות הקדושה שבזה יכול אדם לישאל על הקדשו רק שלא לעקור שם תמורה לגמרי וא"ש. (ה) ואשר אני אחזה בישוב שיטת הרמב"ם ודעימיה בענין חדש אשר יאמר כי הוא זה דרכו בקודש, דהנה יש לחקור בהא דקיי"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי ומהני חזרה לבטל דיבור קמא אי מיעקר עקר מעיקרו כאלו לא נדבר דיבורא קמא כלל או דנתבטל דיבור הקודם מכאן ולהבא כעין דבעי הש"ס (לקמן כ"א) בעל מיעקר עקר או מיגז גייז יעו"ש הנפ"מ במי שהתפיס כו' וה"ה הכא בדין הקדש יש נפ"מ זו ועוד שפיר דמי כפי שיבואר, ויש להביא ראיה דדבור הראשון הוה כמאן דליתא מסוגיא (דמרובה דף ע"ג) סברוה דכולי עלמא תוך כדי דיבור כדבור דמי, ובהא פליגי רבנן סברי כו', ור"י סבר למפרע נפסל (ר"ל משעה שהעיד) אמרי אי תוך כדי דיבור כדבור דמי כו' אלא בתוך כדי דיבור בדיבור דמי קמיפלגי כו' יעוש"ה, הרי חזינן אף בהא דנפסלו בדיבור אחרון של טביחה נפסלו נמי על דבור הקודם של גניבה שהיה בתוך כדי דיבור, מוכח מזה דדיינינן תוך כדי דיבור כאילו כל הדברים בדבור אחד נאמרו כפירש"י שם, וא"כ מוכח דמיעקר עקר, דאי אמרינן מכאן ולהבא היה לנו לומר דנפסלו מעדות טביחה ולהלן. ולא בעדות גניבה שלא איתזם בזה ובמאי עקריה, ולפ"ז ל"ק קו' הקצה"ח הנ"ל דמאי הקשה הש"ס מתמורה הא תמורה איתא בטעות, ולזה גם תוך כדי דיבור אינו יכול לחזור וכמש"ל דלא קרב זה אל זה דהא דחל בטעות היינו דדיינינן דיבוריה שקרא עליה שם תמורה כאלו היה ברצון אבל בכאן אינו חל אמירתו דהא אמר נמי דאינו תמורה וכאלו בדיבור אחד נאמרו ובכה"ג לא חל כלל ודמי למש"כ התוס' (לקמן ל"א ע"ב) בד"ה נשאל כו' ונמצא שלא חל עליו נזירות אפי' רגע כו' דכיון דהנזירות לא חל עלי' אין כאן הקדש טעות כלל ואפי' ב"ש מודו כו' יעו"ש, וב"ש יליף הקדש מחמורה ומוכח דגם בתמורה כה"ג לא חל, וכן בכדי דיבור דיינינן תוך כדי דיבור כאלו נעשה בבת אחת ודמי להא דאר"י בתמורה שם אם נתכוין מתחלה לכך הואיל ואי אפשר להוציא שתי שמות כאחת דבריו קיימין דדיינינן כאלו בבת אחת נאמרו והכא נמי דכוותי' כי הוא זה כשטר ושוברו בצדו ואין בדיבורו כלום כן צ"ל בדעת הסוגי' דשם. (ו) אמנם יש ראיות נוכחות מקבילות דלא כן הוא דהנה יש להבין בהאי דאמרינן (נדרים פ"ז ובב"ב קכ"ט) דהלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ מע"ג וקדושין וגירושין מאי שנא הני כיון דהלכתא היא מדינא וכמ"ש לקמן והרשב"ם שם פירש דזה חומרא דרבנן ומקודשת ואינה מקודשת, אך דעת הרמב"ם אינו כן (ועיין בפ"ז מה' איסורי ביאה ובאה"ע סי' מ"ט ס"ב) דאין בו קידושין כלל והתוס' שם כתבו דיכול להיות שהוא גזירת הכתוב וגם זה אינו לדעת הר"מ דהא מוכח לשיטתו שהסוגיות יסתרו בדין חזרת תוך כדי דיבור בהקדש כמש"ל בשם אחרונים וכמ"ש לקמן ובגזירת הכתוב לא יפלגו אלא ודאי שזה דבר התלוי בסברא וכמו שאבאר והר"ן נדרים כתב הטעם דכיון שחמירי עושה אותם בהסכמה גמורה כו' וכמש"ל וטעם זה אינו מספיק דמצינו עוד דברים חמורים כמו להעיד בעידי קדושין ונפשות ויכולין לחזור תכ"ד ש"מ דדינא הוא וכמ"ש לקמן גם בהא דאיתא (בתמורה כ"ו) הכל מודים באומר תחול זו ואח"כ תחול זו דלא חיילא כו' כי פליגי היכא דאמר תמורת עולה תמורת שלמים ר"מ סבר מדהוי ליה למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת עולה תמורת שלמים הו"ל כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו ור"י סבר כו' ועיי' בתוס' שם דאין הטעם לר"מ משום תפוס לשון ראשון אלא כדמפרש מדהו"ל למימר כו' וכן מוכח (בזבחים דף ל') לאביי שם דלית ליה לר"מ תפוס לשון ראשון וא"כ קשה מנ"ל לר"מ דהוה כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו דלא חיילא משום דאין קדושה חלה על קדושה כפרש"י בזבחים שם דלמא נמלך