ברכת ראש נזיר כז

דסבירא ליה נדור הוי או לאו דללישנא בתרא ס"ל בפי' דמתני' דנדור הוי אם כן מידי ספיקא לא נפקא ולחומרא דנדור הוי וא"ש:

שם תנן התם האומר הרי עלי מנחה () מן השעורים יביא כו' כצ"ל:

שם ור"י אמר אפילו תימא דברי הכל באומר כו' והא דסבירא ליה לב"ה לקמן בריש פרק ב"ש דהקדש טעות אינו הקדש אפילו בכה"ג דאומר אי הוה ידענא כו' כדאוקמיה אביי שם, יש לחלק דשם שאני דהוה טעות בעיקר לשונו דאמר שחור ויצא לבן ואין כאן שום דבר נדר אבל הכא דאמר הרי עלי מנחה מן השעורים כיון דתפוס נמי לשון ראשון מכי אמר הרי עלי מנחה נתחייב בדין מנחה וכדסיים מן השעורים הו"ל כנדר ופתחו עמו ואח"כ כשאומר אלו הייתי יודע כו' ביטל הפתח של הנדר והוי ליה כאלו לא אמר בשעת הנדר אלא הרי עלי מנחה לבד כדכתב הכ"מ בזה (בפי"ז מהל' מע"ק ד"ט) ע"ש. שם אלא סבר חזקיה כי קאמרי ב"ש התם כר' יהודה כו' גי' זו התוס' מחקו ורש"י דחקו ע"ש, אך לפי' הרמב"ם בפי' המשנה שכ"ל דר' יהודה מיירי לענין נזירות דס"ל לב"ש כשהזכיר נזירות וקרבן שהוא מתנאי הנזיר הו"ל נזיר אתי גי' זו בפשיטות וה"פ דהדר ביה חזקיה מהא דאמר דס"ל לב"ש באומר הריני נזיר מן הגרוגרת הוי נזיר, ולז"א הת"ק דה"ה באומר הרי עלי מנחה מן השעורים דמביא מן החטים דא"ה היה לו לומר נמי דינו באומר מן העדשים דהוה דומיא דגרוגרת דנזיר לב"ש ומדתני מן השעורים לבד ש"מ דס"ל לת"ק כי קאמרי ב"ש בדין גרוגרת דהוי נזיר הוא כדעת ר"י דבעי דיאמר נמי הרי הן עלי קרבן כיון דהזכיר ענין נזירות י"ל שפיר דקטעי וה"ה באומר מן השעורים שהזכיר דבר שמינו קרב ע"ג מזבח י"ל דטעי ביה אבל בעדשים דליכא למיטעי הו"ל כאומר מן הגרוגרת לבד דלא מהני לב"ש, ומ"מ ס"ל בזה דרבנן דר"ש אתא דוקא כב"ש דאלו לב"ה דס"ל אפי' באומר הרי הוא עלי קרבן לא מהני להיות נזיר ה"ה במנחה אפילו באומר מן השעורים לא מהני ובזה יצדקו שתי הגי' דכאן ודמנחות:

שם והא ר' יוחנן הוא דאמר כו' המתבאר מפי' רש"י ותוס' דהא דמהני לר"י באומר כו' אינו אלא בדבר דאיכא למימר דטעי ביה כשעורים גבי מנחה דטעי במנחת עומר וסוטה אבל בדבר דליכא למיטעי כעדשים במנחה או גרוגרת בנזיר לא מהני באומר כו' וכן מבואר יותר בש"ס מנחות דאמר שם מכדי ר"י כמאן אמר לב"ה וב"ה משום דטעי הוא בשעורים טעו בעדשים לא טעו אבל הרמב"ם בפי"ז מה' מע"ק ד"ט כתב דגם בעדשים מהני באומר כו' וכבר עמדו בזה הכ"מ והלח"מ ולא מצאו מענה נכונה יעו"ש. (א) והנ"ל ברור דהר"מ רוח אחרת אתו בפי' הסוגי' דלפי' רש"י ותוס' קשה הדבר אמאי לא מהני בעדשים נמי באומר אלו הייתי יודע כו' ומיטעי טעי הא אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים כדאי' ברפ"ג דכריתות ואלו היינו יודעין שהאמת כדבריו דטעה היה מהני באומר כו' דמאי שנא משעורים דמהני באומר כו' וה"ה בהודה בעדשים ואומר אלו הייתי יודע כו' יש לנו לומר דמהני דלמה לנו לתלות שמוציא כל דבריו לבטלה ועוד הא כתבו התוס' לעיל דלא ניחא ליה להש"ס לאוקמי פלוגתת ר"מ ורבנן בפלוגתת ב"ש וב"ה ואפי' כר"מ אתי' דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואיכא למימר ביה תפוס לשון ראשון א"כ יותר י"ל ביה דמיטעי טעי מלומר דמוציא כל דבריו לבטלה, אך אי נימא דס"ל דחזרה בהקדש נמי מהני בתוך כדי דיבור כדמשמע מתוס' לעיל כמש"ש יש ליישב קצת דס"ל כיון דליכא למיתלי בעדשים כל כך דטעה, יותר י"ל לקיים דיבורו דרצה לנדב מנחה וחזר בתוך כדי דיבור לומר מן השעורים מלומר דטעה בעדשים וכדאמר הש"ס בזה בעדשים דאיכא למימר מיהדר הוא דהדר ביה כו' ומש"כ רש"י במנחות שם בד"ה בעדשים כו' דודאי ידע שאין מנחה של עדשים ולאו למידי מיכוין אינו ר"ל דאומר כל דבריו שלא בכוונה רק בזה דאמר מן עדשים לא מיכוין זה לשם מנחה דטעה בזה רק דלחזרה אמר מילי דכדי, ואיך שיהי' עכ"פ לדעת תוס' (מנחות פ"א) שכ"ל וכ"ה דעת הרמב"ם (בפט"ו מהל' מע"ק) שאין חזרה להקדש וכמו שאבאר הוקשה להם הסוגי' ע"ד פירש"י ותוס', ולזה נדה הר"מ מפירושם ופירש בענין אחר, והיינו לפי מש"כ בסמוך בהא דחזקיה דקשיא ליה במתני' אמאי לא נקט מן העדשים ולהכי אוקמיה כב"ש אליבא דר' יהודה אבל לב"ה לא מהני באומר כו' דכללא כייל דהקדש טעות אינו הקדש וכשאומר ר"י אפילו מן העדשים הקשה הש"ס והא ר"י הוא דאמר באומר כו' ומנ"ל דב"ה סברי אפילו בעדשים מהני באומר כו' הא י"ל מתני' דוקא נקט כדסבירא ליה לחזקיה דדוקא בשעורים די"ל דטעה מהני באומר הו' אבל בעדשים דלא טעי סבירא ליה למתני' דלא תלינן בטעות אלא בתורה או מילי דכדי ואינו הקדש, ע"ז אמר דר"י לדבריו דחזקיה קאמר דאוקמי למתני' בב"ש אליב' דר"י מחמת דקדוק קושיא זו דלא תנא עדשים דזה לא ניחא ליה לר"י לאוקמי הך סתמא כביש אליב' דר"י דלא כסתמא דמתני' דנזיר אליבא דב"ש וס"ל אי אתיא מתני' נמי כב"ש מסתמא סבירא ליה כמתני' דידן דבאומר בגרוגרת לבד הוי נזיר וה"ה בעדשים במנחה לב"ש רק דמתני' לא מיבעי קאמר לא מיבעי בעדשים דליכא למיטעי ודיינינן ביה חזרה ותפוס לשון ראשון ולא מהני ביה חזרה אף גם בשעורין די"ל דה"ק אי קדשה כו' אפ"ה מייתי מחטים וכיון שכן דלב"ש ס"ל לר' יוחנן דלא מיבעי קאמר וכיון דר"י אמר לעיל אפילו תימא דברי הכל ובאומר כו' ואוקמי למתני' הן הב"ש בסתמא והן כב"ה ובאומר כו' א"כ לב"ה נמי מתני' לאו דוקא ולא מיבעי קאמר לא מיבעי בעדשים דלא טעי דאף אי דיינינן בחזרה לא מהני בהקדש אף גם בשעורין די"ל דטעי, וה"ק אי קדשה כמנחת העומר כו' אפ"ה מייתי חטים באומר אלו כו' וה"ה בעדשים מהני באומר כו' ולא עדיפי משעורים ודרך לא מיבעי קאמר ומיירי הכל בחדא גוונא הן לב"ש בסתמא והן לב"ה באומר כו'. ולזה אמר ר"י סתמא אפילו מן העדשים גם לשיטתו רק דהש"ס מפרש דדייק דבריו מדב"ש דלא מיבעי קאמר ואף אי נימא דהרמב"ם לא ס"ל בכדי דבור דלא מהני חזרה תוך כדי דיבור כמו שאבאר לקמן, נמי י"ל בפי' הסוגי' כעין שכתבתי דלא מיבעי קאמר לא מיבעי בעדשים דליכא דטעי דהכי קאמר אי קדשה כו' ודאי דנאמן באומר כו' דמסתמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולא דמי להא דאומר ערך כלי עלי דשם ממילא כל דבריו בטעות ואינו הקדש משא"כ באומר הרי עלי מנחה כו' כמש"ל בשם הכ"מ אף גם בשעורים די"ל דה"ק אי קדשה כמנחת העומר תיקדוש כו' אפ"ה מהני באומר כו' ואתי שפיר. (ב) ועדיין צריך לבאר קושית הלח"מ מדוע לא כתב ג"כ הרמב"ם בדין נזיר מגרוגרת דמהני באומר כו' דמאי שנא מעדשים כדמשמע בש"ס דשוים הם בטעות ולפי משכ"ל בפי' הש"ס דהא דעדשים מהני באומר כו' היינו טעמא לפי דמצטרף ג"כ טעם חזרה דלא מהני א"כ י"ל דבנזיר דמהני חזרה תוך כדי דיבור כדעת הקצה"ח סי' רנ"ה תלינן בחזרה, אך אין דעת הקצה"ח נוחה אצלי בזה כמ"ש לקמן, ובפרט שאין צריך לזה בפי' הש"ס, ולזה אומר אני חילוק ברור דשנה ושנה, וכי הוא זה עפ"י מה דקיי"ל דבהקדש מהני גמר בלבו שחייב לקיים כדאיתא (בשבועות ך"ו) ובר"מ פי"ד מה' מע"ק ולפי"ז כיון דאמר הרי עלי מנחה וגמר בדעתו להביא כדינו רק דטעה בדיבורו שסבור שמותר מן עדשים ואלו היה יודע שאין מביאין מעדשים היה אומר מן החטים אזלינן בתר דעתו דכיון למנחה גמורה משא"כ בנזיר דלא מהני גמר בלבו כדאיתא (לעיל ב' ע"ב) בתד"ה ודלמא כו' להכי לא מהני באומר כו' דסוף סוף אין פיו ולבו שוין ולא התנדב כדרך המתנדבים והו"ל כנדר ופתחו עמו כנ"ל:

(ג) ואבוא אל העיון מה שיעדתי לבאר דין תוך כדי דיבור בהקדש לפי שזה דבר הלמד מענינו לגבי נזירות וכי הוא זה הנה הרמב"ם בפט"ו מה' מעשה הקרבנות כתב האומר היא שלמים ואחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו חזר ואמר ולדה עולה אעפ"י שחזר בתוך כדי דיבור הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש אפילו תכ"ד, וכ"כ בפ"ב מהל' תמורה האומר הרי זו תמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים אעפ"י שחזר בתוך כדי דבור אין תופסין אלא לשון ראשון וה"ז תמורת עולה וכתב הש"ך חו"מ סי' רנ"ה ס"ק ה' בדעת הר"מ שאין חזרה בכל הקדש אפי' בקדושת דמים ומטעם שכתבו התוס' (מנחות פ"א ע"ב) שכ"ל דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ור"ל דהא דמהני חזרה תוך כדי דיבור היינו טעמא משום דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל לגבוה הוי ליה כמסירה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה המסירה כדאי' ברפ"ג דקדושין כעי"ז, ותמה על זה דאישתמיט ליה ש"ס ערוך (במרובה ע"ג ע"ב) דהקשה הש"ס לר' יוסי דס"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי מתמורה דלא מהני חזרה בחכ"ד וצריך לתרץ תרי תוך כדי דבור הוי וכי לית לר"י כדי שאילת שלום תלמיד לרב אבל כדי שאילת שלום רב לתלמיד אית ליה הרי דסבירא ליה להשים דשוין הן והמשל"מ בפט"ו מהמע"ק תירץ שהר"מ דחה סוגי' דמרובה מהלכה מחמת קושית התוס' שם מהא דס"ל שיעור כדי