ברכת ראש נזיר כו

בדר ומצא פתח רק דא"י להתקיים כיון שנדר ופתחו עמו לא חל כלל וע"ז הקשו וא"ח והא [ר' יוסי דאמר] בגמר כו' יהיה נזיר מיין [ונזיר] מן הגרוגרות כצ"ל ונימא ממש כמו שם לקיים שני הדבורים ופירצו וי"ל [דהני מילי] בתמורה () דדבריו כו' לפרושי רישא () האי דקאמר כו' כצ"ל ואינו ר"ל פירש ממש דא"כ ליהוי נדור ומאי אמר הש"ס נדר ופתחו עמו. ומקשה לב"ש הא נדר ופתחו עמו אף דס"ל כר"מ אין אדם כו' אלא ה"פ כיון דאינו סותר לגמרי רק די"ל דמפרש דמתחרט על לשון נזיר סתם רק רצונו ליזור מן הגרוגרת דבזה ס"ל לרבי יוסי דגמר דבריו עיקר ולהכי אמר דב"ה ס"ל כר' יוסי דבלא"ה הוי אמינא תפוס לשון ראשון ובזה נדחה קו' האו"מ ע"ש:

בא"ד [ובהכי] מתיישב לן כו' דפליגי אדר' יוסי () דתמורה [זבחים ל' ע"ב] וקאמר תפוס כו' י"ל [דמודה] דלפרש בא כו' ומעתה אפי' [ר' מאיר] דערכין יכול לסבור כב"ה דמתני' מטעמא דקאמר כו' וקרי להו ערך [לדמי] הכלי כו' כצ"ל:

ד"ה אין שאלה כו' וא"ת תיפוק ליה דאין בו חרטה וי"ל [דהש"ס ס"ל] דש"ה דתכ"ד הוא כו' ולהכי () לא מהני כו' לאיתשולי [וב"ש] ס"ל דאין שאלה להקדש:

הס"ד כצ"ל והאו"מ הגיה דאין פותחין בחרטה והוא עפ"י לשון תוס' (זבחים ק"ג ע"ש), וזה אינו דמלבד דלשון תיפוק ליה לא אתא שפיר לפי דעתו דמשמע דמילתא דפשיטא הוא, וזה נגד ההלכה דפסקינן פותחין בחרטה אף גם לא כיון אמתת הדברים כמו שאבאר דהנה הר"נ (בנדרים פ"ז) חקר בהא דתוך כדי דבור כדבור דמי בר מע"ג וקידושין מנ"ל לרבנן הכי ודעתו בזה דבדבר דלא חמירי כל כך כשהאדם עושה אותו לא בגמר דעתו עושה רק בדעתו שיכול לחזור בתוך כדי דיבור אבל בהנך דחמירי עושה אותם בהסכמה גמורה ולהכי לא מהני חזרה בתוך כדי דבור ולשיטתו אתא שפיר מה דחלה הש"ס דין חזרה בדין שאלה כיון דלב"ש אין שאלה בהקדש חמירי ליה ועושה בהסכמה גמורה אבל בשם ר"ת כתב דדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי תקנתא דרבנן הוא כו' ע"ש, וכ"ה בתוס' (ב"ק ק"ג) ולשי' שפיר ק"ל כאן תיפוק ליה דאין בה חרטה, ור"ל כדין חרטה בשאלת חכם רק חזרה תכ"ד ומאי מהני זה בהקדש ולמה לי האי טעמא דאין שאלה, ועז"כ דהש"ס ס"ל דשאני הכא דתכ"ד הוא ור"ל דאם היה מהני בו שאלה כיון דקילי היה מהני בו חזרה תכ"ד, כ"נ לכאורה, אך פשט לשונם לא משמע כן, ובתוס' מנחות (ק"ב ע"ב) ד"ה הא מני כתבו בזה"ל ב"ש לטעמייהו כו' פי' כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לא תימא מעיקרא כי אמר הריני נזיר היה בדעתו לגמור מן הגרוגרות אלא דנמלך הוא והיינו לאיתשולי שרוצה לחזור בו וכיון דסברי ב"ש אין שאלה הכי נמי לא מצי מיהדר אף בתכ"ד אע"ג דבעלמא תכ"ד כדיבור דמי עכ"ל לא משמע כפי' הנ"ל. ויותר נראה כוונתם עפ"י דעת הר"ם בפ"ב מהשב"ו די"ז שכתב וז"ל מי שנשבע לאכול כו' ואח"ז חזר מיד תוך כדי דיבור כו' ה"ז מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה, מבואר מזה דחזרת תוך כדי דיבור דומה כטועה בדיבורו הראשון וזה כעין סברת הר"נ הנ"ל ולזה כתב הכא ובמנחות אף דאין בו חרטה בשאלת חכם מ"מ מהני חזרה תוך כדי דיבור דהוה כעין טעות מעיקרו, ואין צריך לזה התרת חכם, אך לביש דלא מהני ביה התרת חכם דאף בטעות הוי הקדש ה"ה חזרה חכ"ד אף דהוה כעין טעות לא מהני, והא דכתבו דתקנתא דרבנן הוא אפרש לקמן. שוב ראיתי בתוס' מנחות (פ"א ע"ב) בד"ה חודה, וז"ל דכי אמר הרי עלי תודה נתחייב הכל מן החולין כו' וכי אמר אח"כ לחמה מן המעשר לא מצי למיהדר אפי' תכ"ד לא מיבעי לב"ש דאי"ל בהריני נזיר מן הגרוגרות דתפוס לשון ראשון אלא אפי' לב"ה דחשיב ליה נדר ופתחו עמו לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי מיהדר דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט כו' ע"ש וענין ד"ז אבאר לקמן, אך זה כתבתי הנוגע לעניננו, מבואר מזה דלהכי מהני הכא החזרה אף דאין חזרת תכ"ד מהני בהקדש ונזירות היינו טעמא משום דהו"ל כנדר ופתחו עמו, ולא דמי להא דתודה דשם נדר נדר גמור שיביא תודה וממילא נתחייב להביא ג"כ לחם מן החולין וכדאמר עוד לחמה מן המעשר דיינינן ליה כחזרה אבל הכא דאמר בסתם הריני נזיר ולא פירש במה ושוב פירש מן הגרוגרת אינו מורה כ"כ ענין חזרה רק דרך פתח וחרטה על מה דסתם דיבורו ומפרש דר"ל מן הגרוגרת ולב"ש ס"ל דתפוס לשון ראשון ולא מהני ביה טענת חרטה ולב"ה מהני כיון דלא נדר כדרך המתנדבים רק דרך פרישות שחר מגרוגרות הו"ל כנדר ופתחו עמו ואין צריך להתרת חכם ואינני רואה שהתוס' דכאן ודמנחות כיוונו לזה ויבואר לקמן:

ד"ה וב"ה כר"ש כו' דפוטר לגמרי כו' תירוצם דחוק דדין נדור מגרוגרת מאן דכר שמיה ועוד הא אוקמי' הש"ס לקמן הא דרבנן דר"ש כב"ה ובאומר כו' ולמה לא יהני כאן באומר דכיון לפרוש מגרוגרת, והנ"ל בזה לפי מש"כ התוס' לעיל דרוצה לאוקמי' ב"ה כדברי הכל וא"כ הכא נמי אינו מספיק תי' הש"ס בדב"ש אלא דס"ל כר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה והוה כנדר וחזרה, אבל לרבנן דס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה דיינינן ליה כדיבור אחד רק דטועה בזה שסבור שנזיר אסור בגרוגרת ולמה לא יהא נזיר, ומ"ש מהא דמנחות לרבנן דר"ש דמחייבי, ע"ז אמר דב"ה סברי כר"ש דפוטר כשלא התנדב כדרך המתנדבים ובזו הסברא גם רבנן מודו דע"כ לא מיחייבי אלא באומר מן השעורים די"ל דטעה אבל בגרוגרת גבי נזיר דליכא למיתלי בטעות הכל מודים דפטור וכדאמר הש"ס לקמן ולאו דוקא כר"ש רק דר"ל כסברא דר"ש, שוב ראיתי בתוס' (מנחות ק"ג) שתירץ כן, וב"ה קיימתי מדעתאי, עוי"ל עפ"י מה שכתבתי בדיבור הקודם בשם תוס' מנחות דלא מהני חזרה בהקדש וה"ה בנזירות אם כן אינו מתורץ בזה דס"ל לב"ה יש שאלה די"ל כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ותפוס לשון ראשון הו"ל חזרה ולא מהני להכי צריך לצרף בזה סברת ר"ש כיון דלא נדר הדרך המתנדבין בנדר שלם רק דפירש דבריו תכ"ד מן הגרוגרת פטור דהוי ליה כנדר ופתחו עמו כמש"ל רק לב"ש דס"ל אין שאלה דאפי' בטעות הוי הקדש לא ס"ל בזה סברת ר"ש והא דדיינינן לר"ש דהוה כנדר ופתחו ולא כחזרה הוא משום דס"ל לר"ש כר"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס כדאי' במנחות שם ולפי"ז היה יכול לומר הש"ס בדב"ש דס"ל תפוס לשון ראשון כדאיתא לקמן רק דהאמת נקט דלפ"ד דס"ל אין שאלה לא מהני סברת ר"ש אף דנימא דהוה כעין פתח, רק לקמן בעדשים דאמר דרך לא מיבעיא כו' דודאי לא טעה רק דמיהדר ביה אמר האי טעמא דתפוס לשון ראשון:

ע"ב גמ' ב"ש ס"ל כר"מ וכר' יהודה וב"ה ס"ל כר' יוסי הך גי' קשה להולמו ועיין בתוס' דכפי שגרסו בדב"ש כר' יהודה גרסו נמי בדב"ה כר' יהודה וא"ש כפי משכ"ל דבסתם לר"י נדור הוי כאלו אמר הרי הן עלי קרבן אך לתוס' מנחות שכ"ל דמיירי כשבדקנוהו כו' דחוק בלשון הברייתא לאוקמי' הא דס"ל דנזיר ונדור כר"י דמיירי כשבדקנוהו דהא היה יכול לומר נזיר בלא נדור כשלא בדקו אותו, וראיתי בש"מ בשם פי' הרא"ש דפי' נדור או נזיר אם אמר לא היה בלבי לנזירות אלא שיהיה עלי קרבן הוה נדור ואי לא אמר כלום הוה נזיר דסבר כר"מ וכר"י עכ"ל, וזה עולה לשיטת תוס' מנחות ובזה א"ש גי' הש"ס לב"ה דס"ל כר' יוסי דבגמר דבריו אדם נתפס ולהכי ס"ל נמי בסתמא אף דלא נבדק דנדור הוי מגרוגרת כגמר דבריו וכן יתפרש לפירש"י שכ"ל דר' יהודה מיירי בדאמר נמי הרי הם עלי קרבן ולזה אמר בדב"ש כר' יהודה ור"ל בדאמר נמי הרי הם עלי קרבן דליכא למימר לב"ש דס"ל נזיר כר"מ וס"ל נמי נדור כר' יוסי כיון דלב"ש תפוס לשון ראשון כר"מ רק בדב"ה נקט כר' יוסי דס"ל אף בסתמא הוי נדור משום גמר דבריו דדיינינן ליה דלפרושי קאמר דהוא פרוש מגרוגרת הדאי' בתוס' לעיל. (ב) אך לשיטת הרמב"ם בפי' המשנה שכתבתי לעיל דר' יהודה מיירי מדין נזיר ודאי צ"ל דגרס בתרווייהו כר' יוסי דגמר דבריו עיקר להכי הוי נדור וכן הא דאוקמיה הש"ס לעיל ב"ה כר' יוסי היינו נמי לומר דלהכי נדור הוי והא דאמר מתני' דלא כר"נ קאי על דברי ב"ש, וכ"ה דעת הר"מ לב"ה דהוי נדור והא דאמר הש"ס לב"ה דס"ל כר"ש א"צ לומר כפי' התוס' דלהכי אינו נדור וי"ל בענין אחר כמ"ש התוס' שם, ולא ידעתי למה דחקו הכ"מ והלח"מ בדעת הר"מ בזה והרי ללישנא בתרא דלב"ה לא הוי נדור צ"ל כר"ש דלא קיי"ל כוותי', ועוי"ל כיון דאיכא תרי לישני לב"ה ומשמע דגם פי' ב"ה דמתני' דאמר דזה דלא כר"נ תליא בזה אי נאמר בדב"ה דמתני'