ברכת ראש נזיר כה

כינוים לשון עמים כו' ונ"ל דקמ"ל אף שלא אמר בלשון עמים ממש רק בקצת כנוי בלשונם כמו אחת קורין בלשון יון הינא (עיי' סנהדרין ע"ו ע"ב) וכן לשלש קורין טרי וכ"ה באגדה על פסוק בלחי טריה דשמשון וכה"ג טובא אם אמר בלשון נוסף טריגין פונטיגין הו"ל נזיר כמנין שלהם לפי דאין זה שינוי לשון אלא המשכת הלשון ואין זה דומה לכינוי כינוים (בנדרי' יו"ד ע"ב) דב"ה מתירין וטובא קמ"ל כנ"ל:

ד"ה ולמעלה כו' אלמא ד' בעינן כדמרבה להו בלישנא כו' כצ"ל, והב"ח הגיה בע"א:

תוס' ד"ה ור"י מי ס"ל כרבי [דאמר] חרדל [חדא משמע] והתנן ה"נ כמנין כו' קבל עליה ה"ט דכיון כו' לשון השלמה כלל:

הס"ד, ומה"ד ל"א אא"ב לר"י נזירות הרבה קבל עליו ה"ט מכיון שהשלים [שס"ה] שלשים יום מת כו' מי הוי השלמה דידיה כהשלמה דת"ק וא"כ כו' כמו שכתבתי במשנה:

הס"ד כצ"ל, וכוונתם עפ"י מה דאי' בירושלמי תניא בשם ר"י ראוי היה זה למיתה אלא שתלה לו נזירותו ובא ר"י לאשמועינן דנזירות תולה מן המיתה ולזה פי' בלשון ראשון דלא שייך לשון השלמה בנזירות חדא, והיל"ל מעשה היה שאחר הנזירות מת דלשון השלמה משמע השלמת הרבה נזירות ובלישנא אחרינא פי' דמשמע דמייתי ראיה לת"ק שכדין חייבוהו חכמים נזירות הרבה וראי' דהנזירות תלה לו המיתה במה שקיים דברי חכמים ולא שייך זה בנזירות ארוך דכל ימי חייו:

ד"ה מנין כו' שבילי שמטה [כי] בשמטה כו' כן צריך להיות:

ד"ה ומי שאני כו' ומש"ה פריך:

הס"ד כצ"ל:

ד"ה הרי כו' כדפי' לעיל:

(ע"ל דף ז' ע"ב) בתד"ה והתניא:

ד"ה נזיר כו' לומר ואחת [מוסיף ועוד] מונה שלשה כשאמר נזיר ואחת ועוד ושוב [מונה ארבע] ומקשה כו' כצ"ל:

ד"ה [סומכוס אומר] ה"נ כו' פי' אם אמר הן () אחת כו' כצ"ל:

סליק פרק ראשון בס"ד פרק שני דף ט' ע"א מתני' ובה"א אינו נזיר דעת הרמב"ם דב"ה ס"ל דנדור הוי מגרוגרת כדאפרש בגמרא וכ"ה דעת רש"י ותוס' בדר"י ולכאורה קשה לפי מה שהסכימו רוב הפוסקים דנדר שאמר בלשון שבועה אפי' יד לא הוי עיי' בריש נדרים בר"נ וברא"ש וגם מוכח מש"ס (לעיל ד') דהנזירות הוי מתפיס נפשיה אחפצא כבשבועה ערש"י שם וברא"ש ריש נדרים, וא"כ מאי מהני לדין נדר בהא דאמר הריני נזיר, וי"ל הא דמקרי נזירות מתסר נפשיה אחפצא היינו היכא דכיון לנזירות דאסור בכל דיני נזיר אבל הכא דס"ל לב"ה אף בגמר דבריו אדם נתפס וכיון לנדור מגרוגרת ולשון נזיר הוא כלשון פרוש כדאי' בתוס' הוי ליה כאלו אמר מופרשני מגרוגרות דמהני מדין יד כדאי' בריש נדרים האומר מופרשני ממך והא דבעי שם שיאמר ג"כ שאני אוכל ממך הוא בכדי שלא נאמר שלא עבידנא עמך משא ומתן משמע אבל בפירש מגרוגרת ודאי אכילה משמע כדאי' (לקמן י"א) בכוס שאומר הריני נזיר הימנו, שוב ראיתי בתשו' אלשיך (סי' ק"ג) הוכיח דלשון נזירות אית ביה תרתי לשון נדר וגם מיחסר נפשיה ע"ש וא"ש:

שם אר"י עיי' בפי' המשנה להרמב"ם שפי' לר"י מהני באומר הרי הן עלי קרבן להיות נזיר לב"ש ועמ"ש בגמרא בזה:

רש"י ד"ה אר"י כו' אלא () מה שאמרו כו' כצ"ל מלשונו משמע דר"י מיירי באומר הריני נזיר מן הגרוגרת והרי הן עלי קרבן דאז הוי נדור ואפ"ה פליגי ב"ה משום דקא נדר בלשון נזירות ולפי שבנזירות א"ש נמי לישנא דקרבן כדאי' בפי' המשנה להר"ם, וי"ל לנזירות איכוין והוי כנדר ופתחו עמו, וכ"מ מפי' (לקמן יו"ד) במשנה שם אר"י אף כו' דאמר תרתי הריני נזיר מבשרה והרי פרה זו עלי קרבן אם עומדת כו' ודמיא לדהכא, אך ממה שפי' בגמרא בד"ה ב"ש סברי כו' כיון דאמר הריני נזיר הרי זה נזיר והוי נמי נדור מן הגרוגרות דס"ל כר"י כו' וכן ממש"כ בעמוד ב' בד"ה מתניתין כו' כי אמר נזיר מגרוגרת לא הוי נזיר אלא נדור דאית ליה כר"י כו' משמע לכאו' דבזה לבד בדאמר הריני נזיר מגרוגרת מהני לר"י להיות נדור, וראיתי בהגהת הב"ח שהגיה לשון רש"י ולכוין פירושו כפי' התוס' דלא מיירי באומר הרי הן עלי קרבן רק שאומר בלבי היה אז שיהיה עלי קרבן ע"ש ולא נראה וכמ"ש ואין ראיה כ"כ מרש"י שבגמרא שקיצר ומיירי נמי בש"ס באומר תרתי וכדפי' במתני' בדר"י דבזה דינו להיות נדור מגרוגרת:

ד"ה גמרא [ואמאי הוי נזיר] לדברי ב"ש () בתמיה מכל כו' כצ"ל:

ד"ה ב"ש כו' לבטלה [באומר] ערך כלי עלי כו' וחייב בכל [דמיו אף] ה"נ כו' כצ"ל:

ד"ה אלא ב"ש כו' ומיהו [שאהא] מותר ביין כו' כצ"ל וכ"ה בס"י ולפי' לאו ענין חזרה לגמרי הוא רק בזה שיהא מותר ביין והא דנזר בסתם כיון לגרוגרת ולהכי לא מקרי נדר ופתחו עמו כהס"ד משום דהס"ד סבור דפרשינן דיבוריה שלא נדר אלא מן הגרוגרת כדכתב רש"י לעיל והוי ליה נדר ופתחו עמו והשתא ס"ל כיון דאית ליה כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כוונתו להיות נזיר לכל דבר רק דבא להתחרט על שנזר סתם ופירש ואמר מן הגרוגרת נזרתי וב"ש לטעמייהו דס"ל אין שאלה ותרטה בטעות דהקדש ונזירות, ובזה מיושב קו' התוס' ד"ה וב"ה וא"ת למה הוצרך לומר כו' ותירוצם דחוק כמש"ש דלפי' רש"י אינו מיושב בזה דס"ל יש שאלה כיון דרוצה עדיין לחור מכל דבר חוץ מן היין ורבנן ס"ל (לעיל ג') דאפי' לא נזר אלא באחת מהן ה"ז נזיר ומה יועיל במה שרצה שיותר ביין, ע"ז קאמר דס"ל כר"ש דפוטר בשלא התנדב כדרך המתנדבים והכא נמי כיון שלא פירש בדבריו במה שהזיר רק גרוגרת ודבילה דבר שאין נזירות חל עליו וס"ל לר"ש כר"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס כדאי' (במנחות ק"ג) פטור מהכל ולא דמי לדלעיל והא דהוצרך לומר לב"ש דאין שאלה האמת קאמרי דלשיטתם ודאי לא מהני חזרה אפי' לר"ש (דלעיל ג' ע"ב) ומ"מ לב"ה לא סגי בהאי טעמא דיש שאלה לבד לרבנן דלעיל:

ד"ה וב"ה כו' דתנן כו' [לקמן] קתני לה:

הס"ד כצ"ל:

ד"ה מתניתין דקתני לב"ה דאפי' נדר לא הוי הס"ד כצ"ל ושייך לעמוד ב' ומה"ד ב"ש סברי כו' והא דפי' כאן לב"ה אף דנ"מ נמי בדב"ש ללישנא קמא משום דללישנא בתרא אין נפקא מינה לב"ה נקט בל"ק נב"ה ובס"י מה"ד ב"ש סברי והך דיבור מתני' כו' היה כתוב אחר הלישנא בתרא ולזה הגיה הב"ח כדעתו ע"ש ולא משמע כן לקמן בפירושיו ועיין:

תוס' ד"ה הריני כו' כל דין נזירות עליו [בהני] דנחית כו' טעמא:

הס"ד ומה"ד בתוס' כו' מן הדבילה [ותימה] למה קרי כו' וי"ל דבירושלמי [מפרש דקרי אינשי] לדבילה תירוש:

הס"ד כצ"ל וכ"ה בתוס' (מנחות ק"ג) ונ"ל דדוקא קאמרי דקרי לדבילה תירוש ולהכי מקרי כינויי כינויין כשקרא לתירוש דבילה אבל אי הוי קרי לתירוש דבילה הוי ליה כינוי ממש ואסור לד"ה דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם והא דמפרש הש"ס כר"מ משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ובתוספתא מפרש טעמא משום כינויי כינויין צ"ל דר"ל ה"ט נמי בדלת דאיתא במשנה (לקמן יו"ד ע"א) ושם לא שייך ה"ט דכינוי כינויין כדאי' בש"ס שם ובירושלמי פליגי ר"י ור"ל בטעמא דמתניתין בד"ז ע"ש:

ד"ה אמר ר"י כו' כאלו אמר הרי הם עלי [קרבן] וא"ת כו' ואיך יהיה [נדור] וי"ל כו' מוכח לר' [יהודה] אמר כו' אלא ככר זה [קרבן] אבל כי אמר כו' כצ"ל ולפי' הך באומר לאו דוקא ור"ל כאומר ובתוס' (מנחות ק"ג) פירשו יותר והיינו כשבדקנו אח"כ למאי נתכוין אמר להיות נדור מן הגרוגרת עלי קרבן נתכוונתי אז הוא נדור כו' (ועיין מה שכתבתי מזה בע"ב בגמרא) ומה שהקשו מנדרים אף דהמשנה לא מיירי באומר לשון זה הרי הם עלי קרבן מ"מ יקשה ממאי דמשמע במתני' דמהני אי הוה אמר בהאי לישנא ומ"מ אינו נוח לי מאי קשיא ליה דהתם מיירי באומר לשון קרבן שאוכל או לא אוכל דפליג ר"י אי הוה התפסה כקרבן אבל באומר בלשון זה הרי הם עלי קרבן י"ל דגם ר"י מודה דהוה התפסה כקרבן וכצ"ל לרש"י והרמב"ם דפי' באומר לשון זה כנ"ל:

ד"ה אין אדם כו' לשם נזירות יין:

הס"ד ומתחיל הדבור וב"ה ס"ל כו', טעמו הוא [והא] דר' יוסי כו' כאלו נדר ובתוך כדי דיבור מצא פתח () וחרטה כו' והיינו למאי דהקדימו דר"י ס"ל שם דחצי דמיו עולה וחצי' שלמים ומקויימים שני הדבורים הכא נמי הו"ל שני הדבורים כאלו