ברכת ראש נזיר קצב

וגם הוכרח רש"י לפרש שמעשה הי' שכתב כהן גט לגרש את אשתו שזה ידוע שקול דלא הוחזק אינו קול כלל ואין לחוש להקול כלל, משום הכי פי' רש"י שמעשה הי' שכהן כתב גט לגרש את אשתו ויצא קול בעיר על כך שכתב לה גט נמצא שיש להקול חזקה ועיקר, לכן שאל אי מבטלין קלא או לא, ולפי שראיתי שהגאון בעל ישועות יעקב באהע"ז מתרץ דברי רש"י הנ"ל בדרך פלפול, ע"כ כתבתי חוות דעתי בדרך פשוט:

מסכת בבא קמא דף ה' ע"א בגמ' אלא מנינא דר' חייא למעוטי מאי למעוטי מוסר ומפגל, פי' רש"י כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעלי' וצריך להביא אחר, ומתמה הפני יהושע וכל המפרשים הרי בכל הש"ס מפורש שפסול פגול הוא שמחשב חוץ לזמנו, וכאן פי' רש"י בענין אחר אשר כעין זה לא נמצא בהש"ס שפסול זה יהיה נקרא פגול, ושמעתי תירוץ ממופלג א' ע"ז, דהנה במס' מנחות (דף מ"ט ע"א) הכהנים שפגלו במקדש וכו' ותנא עלה פוגלין פגול היכי דמי אילימא דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשם שלמים האי שוגגין מזידין הוה אלא דכסבור שלמים וקא מחשב בה לשם שלמים, וכמו כן מסיק אביי למסקנא דהפירוש הוא כך לפי האמת ופי' רש"י בד"ה ומחשב בהן לשם שלמים לאוכלן שני ימים ולילה אחד דהשתא חשיב לאכול חטאת חוץ לזמנו דפגול הוא דדין חטאת יום ולילה, הרי מפורש בגמ' וברש"י שכששוחט חטאת לשם שלמים נקרא פגול דמחשבת חוץ לזמנו הוא ונמצא עולה דברי רש"י דבבא קמא כהוגן שמפרש על פגול ששוחט חטאת לשם שלמים:

הגהות אשרי ב"ק בפ' מרובה בסופו וזה לשונו וכל קים לי' בדרבה מיני' פטור מן הדין מתשלומין אבל חייב בבא לצאת ידי שמים וכן אם תפס לא מפקינן מיני'. וכן מבואר בלשונו בפרק שור שנגח, וכן מבואר בהג"א בפרק השוכר את הפועלים ברא"ש ס' וא"ו, וז"ל מיהו בבא לצאת ידי שמים כו', ומסיק הדין כנ"ל, ומקור הדין הנ"ל נובע במס' בבא מציעא (דף צ"א) רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ושם פי' רש"י באריכות מפורש שקים לי' בדרבה מיניה חייב לצאת ידי שמים ואם תפס לא מפקינן מיניה, וסברא הנ"ל הובא בחו"מ הלכות עדות סימן כ"ח בש"ך סעיף קטן ב' ומביא בשם הרש"ל דין הנ"ל שמחוייב לצאת ידי שמים אפילו בקים לי' בדרבה מיני' ואם תפס לא מפקינן מיני', וכן פסק האור זרוע, ויש לי עיון בח"מ הלכות חובל בחבירו סימן תכ"ד שפוסק בשם חובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין, וכמו כן חושב בשם כמה דינים שפטורים מחמת קים לי' בדרבה מיני', ומדוע לא נתבאר בשו"ע סימן הנ"ל דין הנ"ל שאם תפס לא מפקינן מיני', וכן חייב לצאת ידי שמים שאין על זה שום חולק, ובפרט שהרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח הלכה ח' פוסק כדברי רבא הנ"ל שאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו שממנו נובע דין הנ"ל, ועל הרמב"ם אין תמי' שלא הביא דין הנ"ל כי אין מביא רק דין המפורש בגמרא או ירושלמי או תוספתא רק על השו"ע חידש מדוע לא הביא דין הנ"ל לפסק הלכה וצ"ע:

מסכת בבא מציעא דף כ"ח ע"א בגמ' הוא אומר סימני הגט וממני נפל והיא אומרת סימני הגט וממני נפל ינתן לה, ופי' רש"י שהוא נתן לה הגט ויודע סימני הגט אבל היא אם לא נתן לה מהיכן ידעה סימני הגט, והובא דין זה לפסק הלכה באה"ע בטור ושו"ע סימן קנ"ג, ויש לי צ"ע הלא במס' גיטין (דף כ"ב ע"ב) משנה מפורשת האשה כותבת גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו והובא ג"כ הדין הנ"ל לפסק הלכה בטור ובשו"ע סימן קכ"ד ואם כן מאי טעמא פוסק הגמרא שנותנין לה דא"כ מנה ידעה הלא הדין מבואר שאשה תוכל לכתוב את גיטה ומקנה לבעל א"כ אין שום ראי' מזה כי יכול להיות שכתבה הגט והקניתה לבעל וממנו נפל והיא יודעת סימני הגט מחמת שהיא כתבה אותו, וזאת העירני בני המופלג מו"ה שמואל נ"י, ובעת שהי' פה הגאון ר' ישראל סאלאנטער שליט"א פלפלתי עמו הרבה בזה ועלה בדעתו ג"כ שצריך עיון גדול, ובגמרא הנ"ל מבואר אילימא במדת ארכו ורחבו דלמא בהדי דנקיט לי' חזיתיה אלא נקב יש בצד אות פלונית, ובאמת באם שנראה הסימן נקב הנ"ל בגט אחר חתימת העדים היה נכון שהאשה נתנה הגט לבעל קודם חתימת העדים והיא נותנת הסימן בנקב שנעשה אחר חתימת העדים יש ראי' שנפל ממנה שאם לא כן היכא יודעת הסימן, אך הגמ' סותם בסתם ולא ביאר שדוקא שנותנת הסימן בנקב אחר חתימת העדים אעפ"כ פוסק הגמ' שינתן לה ונשאר צ"ע הנ"ל, ועל השו"ע יותר פלא שהי' צריך לבאר שדוקא על אופן הנ"ל מחזירין לה הגט ומסתימת לשון השו"ע משמע שאין שום חילוק ובכל מקום שנתנה הסימן מחזירין לה וקשה כנ"ל וצע"ג:

מסכת בבא בתרא דף ס"ה ע"ב בגמ' אלא ר"א דכוורת דתנן כוורת דבורים הרי היא כקרקע וכו', ובתוס' ד"ה הרי היא כקרקע השתא קס"ד וכו' ומסיים התוס' אלא על כרחך דמנח אסיכי כדמשני התם וכו', ולפלא בעיני הרי בעוקצין פ"ג משנה י' כוורת דבורים ר"א אומר הרי היא כקרקע וכו', ומפרש ר"ע מברטנורה אם היא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע ואם היתה מונחת על גבי יתדות הכל מודים שהיא ככלים לא נחלקו אלא שמונחת על גבי קרקע ואינה מחוברת בטיט וכו', ודברים הנ"ל העתיק הרב מתוספתא דעוקצין, וכמו כן הביא הר"ש לשון התוספתא בפרק הנ"ל, וא"כ מבואר בהתוספתא שאם היתה מונחת על גבי יתדות הכל מודים שהיא ככלים ולא נחלקו בזה והאיך מפרשים התוס' שהפלוגתא שלהם דמונח על גבי סיכי וכו':

מסכת זבחים דף ע"ז ע"ב מתני' אברין באברין בעלי מומין רבי אליעזר אומר כו' יקרבו כל הראשין כו' וחכמים אומרים אפי' קרבו כולם חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה. גמ' אמר ר' אלעזר לא הכשיר ר"א אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא. מתיב ר' ירמיה וחכ"א כו', אמר לו ר' ירמיה בר תחליפא אסברה לך מאי אחד זוג אחד, ופי' רש"י לא הכשיר ר"א אלא שנים זוג זוג יקרבו דאיכא למימר מגו דהאי לאו איסורא הוא דהאי נמי לאו איסורא כו' אבל אחד אחד דליכא מיגו לא. והרמב"ם בפירוש המשנה ד"ה איברין באיברין בע"מ כו' דעת ר"א במה שאמר ראש אחד זוג ר"ל אם הקריב שני ראשי' מהראשים המעורבים אומר שחל הספק בשניהם יחד כו'. וכ"כ מפרש הרמב"ם במשנה דלקמן. דם תמימין בדם בעלי מומין ישפך לאמה כו' מה שאמר ר"א אם קרב כוס אחד ר"ל זוג אחד כמו שאמר באברין עכ"ל, וקשה לי כפי הנראה מפירוש הרמב"ם מפרש דברי ר"א לא הכשיר ר"א אלא שנים שנים היינו שהקריב כבר שנים שנים. א"כ מאי מקשה הגמ' מתיב ר"י וחכ"א אפי' קרבו כולם חוץ מאחד מהן כו' ולפירוש הרמב"ם אין מקום כלל לקושית הגמרא מאחר שכבר קרבו כולם אין שום קושיא לר"א וצע"ג:

מסכת מנחות דף ל"ב ע"א תוס' ד"ה תפלין על הקלף. מזוזה על דוכסוסטוס ושניהן פסולין אגויל כו', ותימה דלא חשיב ליה בהדי אין בין ספרים לתפלין ומזוזות בפ"ק דמגילה וי"ל דלא איירי בדבר שכתובין בו כדאשכחן (דף ח') אין בין שבת ליוה"כ דלא חשיב אכילה, וגבי אין בין יו"ט לשבת דלא חשיב סקילה. ומתמה המהרש"א ז"ל ד"ה תפלין לא ידענא מאי האי דלא חשיב אין בין שבת ליוה"כ דליכא למימר דקאי נמי אסקילה שכתבו גבי אין בין שבת ליו"ט כו'. ואנכי לא אוכל להבין כוונת המהרש"א הלא מבואר בתוס' תמיהתם מדוע לא חשב אכילה. ובאמת גם תירוץ התוס' תמוה בעיני ולא אבין דבריהם שאיך נחשב חילוק בין שבת ליוה"כ באכילה. הלא עיקר המצוה ביוה"כ להתענות, ובשבת עיקר המצוה לאכול ולשתות בין כך כוונת המהרש"א נעלם מאתי:

דף מ"א ע"א א"ל מלאכי לרב קטינא כו' ענשיתו אעשה כו' תוס' ד"ה ענשיתו אעשה כי האי שאין אדם מחויב לקנות טלית המחויבת ציצית אם אין לו אבל עשה גמור וכו'. ומתמה המהרש"א בד"ה ענשיתו וז"ל לא ידענא אמאי אין