ברכת ראש נזיר קפז

כתב התוי"ט ולפי שנחלקו בו חכמים אם היה נזיר או לאו לפיכך לא סידרו רבי אלא בסוף מסכתא, ואין בזה טעם נכון אך הטעם פשוט לאמתו לפי דמיירי בפירקין מה שאמרו חכמים בטעמא דרגלים לדבר לכן הסמיך זה המשנה דר' נהוראי מה שנצחו לר' יוסי בפי' מורה לא יעלה על ראשו דר"ל תער לפי שרגלים לדבר שע"ז שייך לשון מורא בראש וכדאיתא בירושלמי אמר רבי ינאי כתיב וכל ההרים אשר במעדר יעדרון לא תבוא שמה יראת שמיר (דלשון יראה מה שייך בקרקע) אלא מה הדין ביזרא דחיל מן הדין פרזלא ר"ל דהיראה קאי על הזרע שבקרקע שנתיירא מן הברזל שהוא קוצרו אוף הדין שערה דחיל מן הדין פרזלא וקאי המורא על שער שבראש ובזה מסייע ליה לר' נהוראי. וי"ל נמי דלהכי תנא רבי לעיל מינה המכה את חבירו כו' ור' נחמיה פוטר שרגלים לדבר, ובירושלמי איתא כיני מתניתא ר"נ פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר ור"ל דהך שרגלים לדבר ארבנן קאי וסמכו רבי לדר' נחמיה שפוטר שרגלים לדבר בכדי להסמיך טעם זה כמי להא דתנא אח"כ נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי וזה כדאיתא בשבת (דף קמ"ז) לא ר' נהוראי שמו אלא ר' נחמיה שמו ולמה נקרא שמו ר' נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה וגם ר"נ דלעיל ס"ל נמי שם רגלים לדבר כדאיתא בירושלמי שם רבנן סברי שני אומדין רבה על אומד אחד ור"נ סובר אומד האמצעי (ר"ל מה שהיקל בנתיים) רבה על שניהם וזה כמש"ל, ובזה ג"כ נעוץ סופו בתחלתו דחשיב ידות ברישא האומר אהא ה"ז נזיר וכו' כדאיתא בריש מכילתין וכן הכא לשון מורה על השער הוא נמי מטעם יד לפי' הירושלמי, ולפי משכ"ל בטעם דר"נ דס"ל דהא דא"ל עלי ואלקי ישראל יתן את שאלתך עפ"י נבואה הוכיח זה נמי מטעם שרגלים לדבר כמ"ש בגמרא מזה וא"ש:

ע"ב גמרא א"ל רב לחייא בריה חטוף ובריך כו' לפי הפשט י"ל דרצה הש"ס לחתום בברוך במה דמצינו נמי דברי ר' נהוראי ור' יוסי בזה ור' נהוראי הוכיח זה נמי מסברא דרגלים לדבר כדאמר תדע שהרי כו' והוסיף בזה ר' נהוראי ע"ד ר' יוסי לפי שלר' יוסי י"ל דוקא בעניית אמן הוא גדול יותר וכדאיתא בספרים דתיבת אמן השני שמות יחדיו משולבות כנודע ולזה אין ראי' כ"כ דלא כרב דאולי מיירי בברכת זימון לבד כפי' רש"י שהעונה אומר ברוך שאכלנו כו', להכי הביא הא דר' נהוראי שס"ל מסברא שהגומר עדיף והכל בכלל. ולפי מש"כ במשנה ענין פלוגתא דר' נהוראי ור' יוסי יש להסמיך נמי ענין זה ע"ד דרוש דתליא בפלוגתא דמתניתין אי אמירת עלי היה ע"ד ברכה או נבואה, וכן הוא זה דהנה בהא דחטוף ובריך דמפרש הש"ס הטעם מפני שממהרין למברך תחלה זה הוא כדאמר הש"ס בברכות (דף נ"ה) מדכתיב ואברכה מברכיך והמברך בהמ"ז מברך לבעהב"י, והנה כי כן י"ל דהא דמתברך הוא כעין ברכה שבירכו כמחז"ל כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, ולפ"ז יקשה כיון דהמברך יתברך א"כ בעלי אם נאמר שא"ל בלשון ברכה יתן ה' למה לא נתקיים כן בבני עלי ומצינו דאמר רב בשבת (דף נ"ה) דמפני חטא הא ס"ל לרב הכא כל המברך מתברך תחלה וזה אין יכול להשתנות דהוה הבטחה לכלל ישראל ואברכה מברכיך כמחז"ל ובפרט כיון שנתקיים ברכת עלי על שמואל היה לו להתברך בבנים כשרים בטוב השמועה וצ"ל דרב ס"ל כר' נהוראי דמתניתין דמה שאמר וה' יתן את שאלתך היה זה בנבואה. ובזה י"ל ג"כ בהא דר יוסי ור' נהוראי שהוסיף להכריע ואמר השמים כך הוא תדע כו' מאי בעי בזה וי"ל ע"ד דרוש דר' יוסי דאמר סתם גדול העונה אמן ס"ל דבכ"ד גדול עונה אמן מהמברך ולית ליה הך דממהרין למברך תחלה אבל ר' נהוראי מחלק וס"ל בעצם המצוה בעוה"ב העונה גדול ומ"מ ס"ל דהמברך יש בו צד מעלה מה שהבטיח ה' ואברכה מברכיך, וזה שאמר השמים כך הוא ור"ל דבעוה"ב כ"ה דעליה יותר חשוב לפעול ע"י בעולמות העליונים כהתדע שהביא ומ"מ ס"ל דהמברך יש בו ג"כ קצת מעלה במה דמתברך גם בעוה"ז. ואין להקשות א"כ מה הקשה בזה על רב הא י"ל דס"ל כר"נ דיש למברך ג"כ צד מעלה יותר בעוה"ז. זה ל"ק דאם המצוה בעצמה גדולה היא לפעול ע"י בעוה"ב לא היה לו לרב לצוות כ"כ לבנו חטוף ובריך דהו"ל כעובד ע"מ לקבל פרס. ולזה צריך הש"ס לומר דס"ל לרב כמ"ד דמברך ועונה שוין אך דיש במברך קצת עודף דמתברך והו"ל תרתי. נמצא לפ"ז הוה נמי הך פלוגתא כעין משנתינו דר' נהוראי דס"ל דממהרין למברך ס"ל בעלי דא"ל דרך נבואה ור' יוסי דמתניתין דס"ל דא"ל דרך ברכה לא ס"ל דממהרין למברך תחלה ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והא דאחז"ל כל המתפלל על חבירו כו' ר"ל היכא דזיכהו ה' שיקובל תפלתו על חבירו וגם על עצמו הוא נענה תחלה ויליף מאברהם אבל אין ראיה על קיום הדבר תמיד ומעשים בכ"י יוכיחו, ולפי דפסקינן בזה כרב דממהרין למברך כן יש לנו לפסוק במתניתין כר' נהוראי דזיכהו לר' יוסי אך במה דמשמע דס"ל לר"א בברכות (דף ל"א) דא"ל דרך ברכה י"ל דס"ל כר' יוחנן רבו דאמר ביומא (דף ט') כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה ונתקיים לו ג"כ ברכתו:

שם ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך, לכאורה תיבת יותר אך למותר, וי"ל דלא אמר בזה על הכלל דהא קיי"ל גדול המצווה ועושה כו' וא"כ אם אחד מחוייב לברך כמחז"ל כל הנהנה כו' והאחר העונה אמן אינו מצווה כ"כ לא מיבעי לדעת הטור או"ח סי' רט"ו דאינו חוב עליו לענות, אף גם לדעת הר"מ דמחוייב לענות כששמע מ"מ בעיקר הדבר אין מצווה, ולזה צ"ל דמיירי היכא דאחד מברך להוציא חבירו ושומע כעונה והוא ג"כ עונה אמן הרי שתים בידו, וע"ז אמר גדול העונה אמן כשהוא יותר מן המברך שיש שתים בידו, ובזה יש ג"כ לומר מה שהוסיף בזה ר' נהוראי לפי דאיתא בירושלמי דברכות שהעונה אמן צריך לכוין להוציא גם המברך בענייתו כדי שיהיה גם להמברך שתים ואכתוב לקמן מזה וא"כ יש למברך ג"כ שתים מ"מ ס"ל הגומר עדיף כהתדע כו'. וכן י"ל במחז"ל גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה דר"ל כשהוא יותר ממי שאינו מצווה דהיינו דהמצווה עושה מאהבת המקום ולא מצד הציווי דאז יש תרתי בידו כמו שביארתי דבר זה בפתיחה דהמצווה יכול לעבוד אף ע"מ לקבל פרס ומקרי בזה צדיק גמור אך האינו מצווה הוא דוקא בעובד מאהבה דאל"ה אין בזה לחלוחית מצוה ואם המצווה עובד ג"כ מאהבה אז הוא יותר גדול. וכן י"ל במחז"ל גדול המעשה (כשהוא) יותר מן העושה דהיינו שהוא עושה ומעשה אחרים או לפי רוב המעשה וכמוהו הרבה בש"ס יתפרש עד"ז תן לחכם וגו':

שם דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע כו', עיי' פי' רש"י הכא ובברכות ואין זה במשמעו, ואולי ר"ל בחירי"ק תחת המ"ם או צ"ל במשמיע, וזה הוא עפ"י הירושלמי דברכות פרק שלשה שאכלו דא"ל ר"ז לר"א כמה דאנא יהיב דעתי מפקא יתך י"ח בברכתא כן הב דעתך מפקא י"ח באמן, והיינו שכל א' צריך להשמיע לחבירו להוציאו י"ח הן המברך בהברכה והן העונה צריך להשמיעו ולהוציאו י"ח בתיבת אמן לפי שהמברך מחוייב לזה לתיבת אמן וכ"פ הגר"א ז"ל בשו"ע או"ח ולזה ס"ל דשניהם שוין זה כזה דלכל אחד יש שתים בידו ודלא כתנאי דלעיל דעונה אמן עדיף אלא שממהרין כו' כנ"ל. ושמעתי לפרש במשמע דקרא בכ"מ אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך:

רש"י ד"ה חטוף כוס של ברכה כו', וכ"ה בשו"ע סי' ר"א. וי"ל דלזה אמר לקמן שממהרין למברך וכדאיתא בברכות (דף נ"א) כל המברך על הכוס נותנין לו נחלה בלא מצרים ונוחל שני עולמים העוה"ז והעוה"ב וכן משמע בלבוש שם. ומה שהקשה הא"ר דא"כ מה הקשה הש"ס לרב מהא דגדול העונה אמן הא הכא טעם אחר הוא דנוחל שני עולמים, לא קשה מידי וכמ"ש בגמרא דאם המצוה בעצמה גדולה יותר בעוה"ב לא היה לו לרב לצוות ע"ז דהוה כע"מ לקבל פרס ולזה צ"ל תנאי היא, אך מש"כ רש"י ובריך ברכת זימון צ"ל דלאו דוקא נקט אלא על הכלל ברכת המזון קאי רק דקמ"ל דע"כ מיירי בזימון שלשה דשנים שאכלו מצוה לחלק כדאיתא ברפ"ז דברכות. עוי"ל לפי שכל ברהמ"ז יכולים לברך ביחד וכדאיתא בא"ח (סי' קפ"ג ס"ז) נכון הדבר כו' ולא שייך לומר בזה חטוף, אך ברכת זימון דאומר המברך לבד זה ודאי ירויח בחטיפתו, אך לזה צ"ל דס"ל כרב ששת בברכות (דף מ"ו) דס"ל ברז"י עד הזן דאיכא עניית אמן או כמש"ל לר"נ דתמיד הגומר עדיף, והא דפי' רש"י מאמר זה על ברז"י דפת ולא ע"כ הברכות שאחד מוציא חבירו ידי חובתו, י"ל דרש"י לשיטתו דס"ל להלכה כהאיכא דאמרי דרב בברכות (ד' מ"ג ע"א) דלא מהני הסיבה לשאר דברים שיהא א' מברך לכולם וכדמוכח מרש"י (דף ל"ט) שם בד"ה זקנה אין כאן וכמו שכתבתי שם בחידושי על מס' ברכות להכי לא שייך דין זה אלא בפת רק להמוציא הדין דבעה"ב בוצע אבל התוס' שפירשו חטוף מהר לברך לא משמע להו כוס של ברכה דס"ל דרב קאי על כל הברכות שאחד מברך לכולם ולפי דס"ל כלישנא קמא דרב דכ"ד לא בעי הסיבה ואחד מברך לכולם וכדס"ל שם (דף מ"ג) בתד"ה נתן בר קפרא ע"ש:

ד"ה השמים כך הוא בשבועה כו' לכאורה משמע דהשמים כינוי לשבועה במי שהשמים שלו, אבל זה