ברכת ראש נזיר קפה

מה שראה באותו יום שראה הש"ז עד הלילה כתיב לפנות ערב ירחץ כו'. וכתיב כבוא השמש פי' שכבר כתיב לא יבוא אל תוך המחנה אלא כבוא השמש וא"כ ל"ל למכתב שיטבול לעת ערב מאי נ"מ בזה אם יטבול לעת ערב או קודם דהא עיקר הקפדה שלא יבוא לתוך המחנה וכבר כתיב וכבוא השמש, אלא ע"כ להשמיע עצה טובה שלא יטבול עד לעת ערב כי מחמת הראייה שראה הוא עלול לראות ושמא יראה עוד ויצטרך לטבול פעם אחרת לכן לא יטבול עד לעת ערב, ושמעינן מינה דהרואה ש"ז הוא עלול לראות עד ערב ולכן תלינן בו הזיבה כל היום, ומאן דאמר מעל"ע דרש מקרה לילה פירוש אף אם ראה ש"ז בתחלת הלילה לא יטבול עד לפנות ערב והוא מעל"ע, שמעינן מזה שהוא עלול מעל"ע עכ"ל. ומחמת שאינו מצוי כ"כ העתקתיו, וגי' זו מאירת עינים, כי לא נמצא שום ברייתא דפליגי רבנן ור"י בש"ז של זב למעל"ע או ליומו, וגם הענין בעצמו קשה לגי' ראשונים דהביא ראי' מהני תנאי דמטמא למשא מגזה"כ ובמתני' תנא ה"ט שרגלים לדבר. (ו) אך עדיין לא ביאר כ"צ מה דמשני תנאי היא דאי"ל כפי' התוס' שדחה ה"ט דחולשא מחמת ש"ז רק דזה גזה"כ כדשמואל דלפ"ז למה צריך להביא פלוגתא דתנאי היל"ל בפשי' אלא גזה"כ מקרא, ועוד דגם מקרא משמע ליה ה"ט מפני שהוא עלול לראות מחמת הש"ז למר יומו ולמר מעל"ע, והנ"ל דה"פ דלפי מה דסבר רב פפא טעמא דש"ז פוטר הוא משום חולשא שנחלש כחו ועלול לראות מחמת החלישות א"ל רבא א"כ התנן כו' ואמאי אין פוטר דאי טעמא משום חולשא הא חולי פוטר גם בנשתחרר דהא במל חולין לו כל זמן שמצטער ומה נ"מ אי חולי מחמת ד"א או מחמת הש"ז וגם יש עליו קבלת עול מצות אין לך חולי גדול מזה, אלא ה"ט כתנאי דפליגי כמה פוטר וכל אחד משמע ליה מקרא כדשמואל כמה הוא עלול לראות מחמת ראיית ש"ז ראשונה, וכן ביאר בפי' הר"מ פ"ב דזבים משנה ג' במה פעמים יצא זרע נימוק שאינו מבושל אחר יציאת הש"ז כו' ע"ש וזה אינו מחמת חולי הגורם לזה רק כן הוא הטבע שמחמת הש"ז שיצא הימנו מתעורר עוד לראות אחריו ש"ז או זיבה עד מעל"ע או יומו כדמשמע להו מקרא ואי הוה טעמא משום חולשא זה אינו מוכח מקרא שיפלגו בזה דמקרא אינו משמע רק כמה עלול לראות עוד דלהכי יאחר זמן הטבילה ולהכי בישראל פוטר כיון דתלינן הזיבה בש"ז ולא מחמת חולשת כלי הזרע, ואולי י"ל גם כפי' הר"ש שכתבתי לעיל דגם ש"ז שנשתהה לצאת נעשה מוזרת אבל בנשתחרר אין פוטר כדביאר הר"מ שם דנעשה כקטן הנולד ואין משגיחין בענינו הקודמת וע"כ אין אנו חוששין לש"ז שראה בהיותו עכו"ם שנא' ימתין מעל"ע מראיית הזיבה ואז יטמא בזיבה עכ"ל, וביאור ד"ז מה שאינו דומה לחולי או למאכל וכי"ב ששם סיבת הדבר נמשך תמיד דלזה נתנו חכמים שיעור דתולין בהן כל זמן שמצטער אבל בש"ז דאינו מוליד בגופו חולי שמחמת הצער הנמשך בו יראה רק הוא זמן קבוע שעלול לראות מעל"ע ולזה כל הראיות שבתוך מעל"ע דינו כראייה הקודמת שגרם לזו א"כ בזה דנעשה כקטן הנולד אין משגיחין בו בסבה הקודמת בהיותו עכו"ם ונעשה כבריה חדשה לטמאות כישראל כשרואה זיבה אח"כ שלא מאונס ומאכל הגורם כעת כן נראה לי דעתו ופי' הר"מ ז"ל, (ז) ובזה יובן דעת הרמב"ם בחיבורו אשר לא מצאו אנ"ח ידיהם וז"ל בפ"ב מהל' מחו"כ דין ג' הרואה ש"ז אימ"ט בזיבה מעל"ע שראייה זו של זוב מחמת ש"ז הוא כו' ובדין ד' כתב עכו"ם שראה ש"ז ואח"כ נשתחרר מטמא בזיבה מיד ואין תולין מעל"ע, ובד"ה כתב דבודקין את הזב בדרכים אלו בראייה שנייה כו' אבל ראייה ראשונה אפי' באונס כו' טמא טומאת זיבות ואעפ"כ בודקין אותו בראשונה כדי למנות בה ג' ראיות לחייבו קרבן וראייה שלישית אין בודקין אותו כלל אלא אפי' ראה אותה מחמת אונס הואיל ונזקק לזיבה כו' ע"ש, והקשה הלח"מ דזה דלא כמאן כיון דיהיב טעמא דש"ז פוטר דתלינן מחמת ש"ז היא כפי' התוס' בדר"פ הא לדבריהם סתר זה רבא מדתנן כו' וס"ל דגזירת הכתוב הוא ואפי' בנזקק לזיבה פוטר ולהר"מ נשאר קו' רבא. ואי"ל כמו שביאר הר"ש דבנשתחרר הו"ל ראייה ראשונה דמטמא באונס אבל ראייה שנייה בעי שיראה אחר מעל"ע דרבינו לא חילק בכך דכתב סתם אין תולין לו מעל"ע ומשמע אפי' ראה ראשונה ושנייה תוך מעל"ע מטמא, ולזה נראה לו דגרס כגי' רש"י מחמת חולשא דזיבה כו' ובנשתחרר הוי טעמא משום חולשא דקבלת מצות בא לו, ומ"מ קשה על פי' המשנה דנותן טעם דהוי כקטן שנולד כו' דאין זה טעם כלל לפי סוגית הגמרא עכת"ד, וכ"ז אינו דהא לא הזכיר הר"מ טעם חולשא וגם רש"י גופיה לא כתב טעם דחולשת קבלת מצות גבי נשתחרר אלא בדר"פ דס"ל דזיבה בתוך מעל"ע הוא הש"ז שנשתייר אבל בנשתחרר שמקבל עליו עול מצות נחלש לו כלי הזרע וזה אינו מהש"ז רק כזיבה דעלמא וכמו שכתבתי לעיל, ומה ענין זה לפי טעם הר"מ שנתן לו דין אונס דתלינן דמחמת הש"ז ראה זיבה ודימה אותו למראה והרהור מה נ"מ בקבלת עול מצות אטו בזה לא קרינן מבשרו ולא מחמת אונסו ועו"ק ע"ז כמ"ש לקמן (ח) והאו"מ בסוגיין בא בעקיפין דצ"ל דעת הר"מ עפ"י פי' הר"ש דהא דבנשתחרר אין פוטר מיירי דוקא בראייה ראשונה אף שלא ביאר זה ותלה עצמו במש"כ בפי' המשנה דהוה כקטן שנולד כו' וכ"ז אין בו ממש דהא הר"מ נזהר בדבריו לכתוב הא דראייה ראשונה אין בודקין אותו הוא לדין טומאה ואעפ"כ בודקין אותו בראשונה למנות בה ג' ראיות לקרבן ואיך יסתום כאן ולכתוב דבנשתחרר אין תולין בו מעל"ע ומטמא בזיבה מיד ומשמע אף דראה ב' ראיות בהמל"ע, גם בפי' לא ביאר כלל החילוק בין ראיי' ראשונה לשנייה, ויו"ק איך לא דקדק שם בפי' הר"מ שכתב ע"כ אין אנו חוששין לש"ז שראה בהיותו עכו"ם משמע דוקא הש"ז שראה בהיותו עכו"ם אין פוטר, ולז"כ גם בחיבורו כותי שראה ש"ז ונשתחרר כו' ולדבריו אפי' ש"ז שבשיחרורו אין פוטר ראייה ראשונה כמש"ש בעצמו, אלא ודאי דזה אינו אך הוא הדבר אשר דברנו והיטבנו לראות בפי' המשנה שכתבתי לעיל דסובר דמחמת ש"ז עלול לראות כל מעל"ע ולהכי פוטר לדידן אבל משנזקק לזיבה ונטמא אפי' ראה מחמת אונס אין בודקין לקרבן ובנשתחרר שראה ש"ז מקודם דהו"ל כבריה חדשה אין משגיחין בקודמין דמכאן ולהלן הוא מטמא, ונ"ל בדעתו דגם למראה והרהור שהיה לו מקודם אין משגיחין ביה דבחדא מחתא מחתינהו שם גם בדין לטמא מעל"ע אבל ש"ז או מראה והרהור שאח"כ פוטר מעל"ע וכן חולי ואונס מאכל הנמשך כל זמן שמצטער גם בנשתחרר תולין בו. ובזה יובן דברי הר"מ בפירושו ובחיבורו יפה וברה. (ח) וס"ל כ"ז בפי' הש"ס עפ"י נוסחת הגר"א ז"ל, או גם עפ"י גי' ישנה י"ל כעין שכתבתי לעיל דרב פפא סבר עמא משום חולשא דש"ז והשיב לו רבא מנשתחרר דמטמא בזוב ואין תולין בש"ז אף דבאונס חולי תולין וג"ז אונס שנחלש מש"ז ומקבלת מצות, אלא ה"ט כהנך תנאי דפליגי בש"ז של זב עד כמה מטמא במשא לפי שדינו כזיבה כל עת הנמשך שעלול לראות מחמת ראייה הקודם לה והתם לאו בחולשא תליא, אלא ודאי מטעם מה שראייה הקודמת מביא לזה דינו כראייה הקודמת וה"נ במה דפליגי בש"ז במתני' שם דפוטר הזיבה מעל"ע או יומו הוא נמי מטעם זה דמה שבא מסיבת ראייה הקודמת לה דהיינו ש"ז דינו כש"ז ואין מטמא בזיבה אבל בנשתחרר דהו"ל כקטן שנולד אין משגיחין בקודמין ונעשה כבריה חדשה לטמא מכאן ולהבא בזיבה וכ"ז ברור:

רש"י ד"ה סבר רב פפא כו' דתלינן הזיבה בש"ז כו' ר"ל דתלינן דהוא מהש"ז שנשתייר ולפי שנשתהה נעשה מוזרת וכן נמי מש"כ אח"כ בדיבור הסמוך ולא מחמת קרי ר"ל קרי שנשתייר וכמ"ש בגמרא בזה ע"ש:

ד"ה ר' יוסי אומר כו' אל מחוץ למחנה ורחץ במים [היל"ל וכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים] אלמא מדשני בדיבוריה ש"מ [דלטומאת] קרי קאמר. הס"ד כצ"ל. ור"ל מדהאי והיה לפנות ערב מיותר דרשינן דמרבה עוד טומאה עד לפנות ערב והיינו דגם ש"ז של זב מטמא במשא זהו כוונת שמואל במה דרמי קראי אהדדי להוכיח דש"ז של זב מטמא במשא ותנאי פליגי עד כמה מטמא כדמסיק:

ד"ה מ"ד כל מעת לעת כו' ערב אחרינא [ומשמע כדכתיב ביה] מערב ועד ערב כו' כצ"ל. ומש"כ דה"נ תניא כו' הביא ראי' דהך גי' דמלפנות ערב דייק מעל"ע הוא גי' נכונה. דכן הוא בספרי כדדרש דפוטר ש"ז בזיבה מעל"ע נקט נמי קרא דלפנות ערב, ומ"מ אין ראי' מזה דהתם נקט הייתורא וי"ל דסמיך אמקרה לילה כגי' הגר"א שכתבתי לעיל בש"ס וה"נ י"ל הגי' אפכא דדייק ממקרה לילה אפי' בתחנת לילה שראה ימתין מלטבול עד לפנות ערב מפני שעלול לראות מראייה ראשונה דזיבה, ולדבריו י"ל דהך תנא דס"ל מעל"ע משמע ליה דלפנות ערב משמעו מעל"ע ומרבה זה למשא ואידך תנא דייק מקרה לילה ליומו ס"ל דלפנות ערב נמי עד ערב חד משמע ובעי ליה ליתורא לדרוש למשא דממקרה לילה לא מוכח כ"כ די"ל אורחיה דקרא כדמסיק, ולהכי לא הקשה הש"ס אלא למ"ד מעת לעת דלילה מיותר ומשני ליה והאי תירוצא עולה לשניהם:

תוס' ד"ה אמר רבא כו' פיר"י כדאמרינן כו', לפי' התוס' לקמן דרבא ס"ל אף משנזקק לזיבה פוטר ש"ז הוי מצי למימר בפשיטות ספק ראה קודם הש"ז או אחריו וכן ספק אם חזא בתוך מעל"ע של ש"ז או אח"כ כפי' הר"מ שכתבתי לעיל וצ"ל