ברכת ראש נזיר קפב

אעפ"י שהן שכונת קברות ועכ"מ שם. ולכאורה אינו מובן מאי מיב"ל על אותן שבדק ולא מצא פשיטא דטהורות דהא ע"ז נתקן הבדיקה ומאי קאמר אעפ"י שהן שכונת קברות כיון שבדק אותן. ונ"ל לפרש עפ"י מש"כ הר"ם בד"ז שם א"צ לחפור תלם אחד מתחלת העשרים עד סופן אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה וחוזר וחופר אמה על אמה כו'. וע"ז מיב"ל בדק ולא מצא מאי אי תלינן להקל בזה דשפיר בדק או אולי יצרך לחפור עוד ברוחב כיון שהן שכונת קברות אולי נקבר שם נפלים שאינם מחזיק רוחב התלם וכי"ב ופשוט להקל וג"ז דוחק דמאי מיב"ל כיון דנתקן כן. ומהגם כי בספר אליהו רבא שם מחק זה ממשנה שם וגרס חופר אמה ומניח אמה. ואענה גם אנכי את חלקי מה שנראה לי מה דאמר בדק מכ' אמה דהו"ל למימר בדק כ' אמה כו' דקאי אמתניתין מצא אחד בסוף עשרים אמה בודק הימנו ולהלן כ' אמה שרגלים לדבר כו' וע"ז קא מיב"ל בדק מכ' אמה היינו עשרים השניים ולא מצא עוד מהו ועל אותו אחד שמצא בסוף עשרים קמאי מיב"ל אי קנה מקומו דהו"ל שכונת קברות לקמאי או לא כיון דלא מצא רק זה האחד תלינן ליה דאיתרמויי איתרמי וע"ז פשט לקולא מדר"ל וכמו שכתבתי לעיל ולגי' הרא"ש דלא גרס כאן הך דר"ל פשט לחומרא דהו"ל שכונת קברות וכמו שכתבתי בפי' רש"י וזה נכון:

מתניתין כל ספק נגעים בתחלה טהור כו'. תיבת בתחלה לכאורה שפת יתר. ומהגם כי בריש פרק ה' דנגעים תנא סתם כל ספק נגעים טהור רק במשנה ד' שם בהך מתניתין תנא כן. וי"ל דתנא כאן בדרך לא זו אף זו לא מיבעיא ספק נגעים בתחלה דטהור והיינו דמסופק אם הוא כגריס וכי"ב אף אי גם כבר הוזקק ליסגר ונולד לו ספק טומאה עד שלא נזקק לטומאה ודאית ג"כ טהור כדמפרש במתניתין שם וכדהובא בתו'. עוי"ל עפ"י דעת ר"ת שאביא לקמן דרבנן ור"י פליגי בגוונא דלא נזקק לטומאה זו רק הוזקק לטומאה אחרת דלרבנן ספקו טמא. ולזה י"ל דה"ק אם הספק נגעים הוא בתחלה שזה תחלת הספק טומאה שאין עליו טומאה מקודם אז יש חילוק בין לא נזקק לטומאה או נזקק לזו וכדמפרש אח"כ במתני' אבל אם יש עליו טומאה מכבר אז אף אם לא נזקק לטומאה זו ספקו טמא. ובכל זה מיושב מה דלא תנא בתחלה ברפ"ה שם:

גמרא ספק טמא, התוס' בכתובות (דף ע"ה ע"ב) ד"ה ספק טמא הקשו בשם ר"ת אמאי לא אזלי רבנן בתר חזקה לטהר. ותירץ ר"ת דהכא מיירי כשנזקק לטומאה שהיה בו נגע מקודם שהי' מוחלט ממנו וקודם שנטהר נולד בו ספק זה ונפקא מינה דכשנתרפא מן הראשון יטמא מחמת שני. ועיין מזה באורך בר"ש ספ"ד דנגעים. (א) ולפירוש זה י"ל דבר נכון בהא דס"ל לרבה בב"מ (דף פ"ו) דספק טהור. והוא דאזיל לשיטתו דס"ל ביבמות (דף ל' ע"ב) בכה"ג דנולד הספק בעת שהיה בחזקת איסור לא מקרי חזקת איסור אחר שאזלה חזקה הראשונה ונשאר בספק ע"ש. ובתד"ה אשה זו ולזה י"ל דגם רבנן דמחמרי לטמא הוא מדרבנן כהאי דמחמרי שם במתני' דחולצת בספק קדושין וגם בגירושין הוה מחמרי בכה"ג אי לאו גזירה אי אמרת חולצת מתייבמת ומן הדין הו"ל לאוקמי אחזקת היתר. ועכצ"ל כן לדעת הר"מ דס"ל ספקא דאורייתא מה"ת לקולא והא דמטמא הוא מדרבנן ור' יהושע מטהר אף מדרבנן. והא דיהיב טעמא מהכתוב דלטהרו הואיל ופתח כו' י"ל כעין שכתב הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין האיסור וההיתר מפורש בתורה ע"ש. כן הכא נמי כיון שגילה התורה לנו בספק נגעים יש להטות לטהרה תחלה אין כח ביד חכמים להחמיר. וזה כיון רבה באמרו טהור טהור כי האי פלוגתא דספק שער לבן דקא מיפלגא ברקיעא הקב"ה אמר טהור ומתיבתא דרקיע אמרו טמא לאו בד"ת פליגי כי מי ידע יותר מאת אשר נתנה רק דמתיבתא דרקיע הם נשמות הצדיקים שהיו בעוה"ז דסברי ספק טמא מדרבנן וכשאמרו מאן נוכח רבה בר נחמני אמר מלתא בטעמא טהור טהור. ור"ל כדאמר ר"י הואיל ופתח הכתוב בטהרה לזה טהור אף מדרבנן. ובזה זכינהו לכולהי מתיבתא דרקיע, דאל"ה יקשה במה יפה כחו לנצח מתיבתא דרקיע יותר מאת אשר נתנה. אלא כמ"ש דבזה גילה ענין חדש בתורה ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אפי' בד"ת. (ב) ובזה יש ליישב קו' התוס' כתובות שם הא דאמר רבא התם טעמא דר' יהושע דאזיל בתר חזקה דגופה והכא אמרינן טעמא דהואיל ופתח כו'. די"ל דרבא לשיטתו ביבמות שם דס"ל גם בגירושין חולצת מספק דלא ס"ל כרבה ומחזקינן מאיסור לאיסור כשאירע הספק בחזקת האיסור הקודם. וכמ"ש הכו"פ בסי' נ'. ולהכי לולא דס"ל לר"י טעמא דחזקה דגופא היה מטמא דמה מהני הא דפתח הכתוב כיון דיש בו חזקת טומאה וחזקה הוה מה"ת. אך ס"ל חזקת הגוף עומד לנגדה ומבטלה וכדביאר התוס' שם. ומ"מ האי טעמא לחודי' לא מהני דהא רבנן דר' יהושע נמי ס"ל חזקה דגופא בכתובות (דף י"ג) ואפ"ה מחמרי כאן כיון דאיתרע חזקתה שנולד בה כבר סימני צרעת להכי אמר הכא מקרא דלטהרו. אמנם רוב הפוסקי' חולקים. וכן משמע מסתימת הר"מ וס"ל דספק שער לבן מיירי קודם שנזקק לטומאה ועכ"ז מטמאי רבנן כיון שדרך הבהרת להפך השער ללבן עיין בר"ש שם. וזה כעין שכתבו התוס' יבמות שם בהא דחוששין לספק דרוסה דדרוסה שכיח ואינו רק חוששין להחמיר. וכן ס"ל להרמב"ם הכא בספ"ב מה"צ דטומאתו מספק ופשוט דמשמע להר"ם כן דאי לאו הכי במה זכינהו ר"י לרבנן מקרא דלטהרו כיון דלרבנן אינו נחשב לספק כלל רק דטימאוהו ודאי מטעם זה דשער לבן דרכו להשתנות בתוך הבהרת שקדמו. אלא ודאי דלספק לבד משוי' לי' דלא לוקמי אחזקה מטעם שכיח כהך דדרוסה. וע"ז אמר ר"י הואיל ופתח כו' וגילה התורה בכל ספק לנטות לטהרו. (ג) אך יש להבין לפ"ד הר"מ קו' הש"ס ודלמא קוהה [וטימא אר"י כו' שפי' התוס' דלעולם לא נאמרה במצורע אלא או טהור גמור או טמא גמור ולא בספק ור"ל כיון שכן צ"ל בדרבנן טמא ודאי ובר"י טהור גמור והרמב"ם לא ס"ל כן דהא ס"ל לרבנן טמא מספק. וי"ל דבל"ה הקשה התוס' סנהדרין (דף פ"ז) על גי' רש"י כהה איך פריך הש"ס כאן ודלמא כהה וטמא הא לפירושו כל כהה טהור יעו"ש. וכן יש להקשות על פי' הרמב"ם דיקהה ר"ל מניעת זה הדעת וההרחקה הימנו מלשון תקהנה שיניו ואיך שייך לשון הרחקה בקיהה וטימא כיון דרבנן נמי אמרו לשון טמא. ולזה נ"ל כעין שכתבו התוס' שם מהירושלמי דיש כיהה טמא דאמר התם והתורה אמרה והנה כהה הנגע הכהה טמא וכהה מן הכהה טהור ור"ל כהה מעט בשבוע ראשון עדיין עומד בטומאה וצריך הסגר שני אבל כהה למטה מד' מראות טהור ולזה הקשה הש"ס מנ"ל דר"י טהור גמור קאמר דלמא כיהה לטמא והיינו דס"ל בספק זה צריך הסגר כדין כהה בשבוע ראשון לראות אולי יולד לו איזה סימן טומאה והיינו אולי יהיה לו עוד שער לבן בבהרת ואיגלי מלתא שהבהרת הפכו או כי"ב. וע"ז אמר דהכתוב גילה לנו שלא נחזיקוהו בספק זה רק או לטהרו או לטמאו והואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה היכא דאי אפשר לטמאו הדין לטהרו. וה"ה די"ל כן לשי' הר"מ. ואף דס"ל לרבנן מספק טמא זה הוי בכלל טהור וטמא דאי נימא דכל ספק תורה מדאורייתא לחומרא טמא יקרא אי לשי' הר"מ טהור מה"ת ורבנן אשוינהו לטמא אבל לומר לר"י קיהה וטימא להסגר מה"ת אי אפשר הואיל ופתח כו'. שוב ראיתי בש"מ בשם הרא"ש שפי' האי ודלמא כהה וטמא כלומר מ"ט דר"י דמטהר דלמא ראוי להיות טמא והוי כמו מנה"מ אלא שלשון נזיר משונה עכ"ל. וכן משמע בתוס' כתובות והר"ש בנגעים. וזה י"ל גם לדעת הרמב"ם וא"ש:

מתניתין אונסו וספיקו וש"ז טמאין מפני שרגלים לדבר. רש"י פי' דה"ט שרגלים לדבר ארישא קאי דלהכי אין בודקין אותו לתלות בז' דרכים לפי שרגלים לדבר שלא בא מחמת אונס אלא מחמת זיבה ממש, וקשה הא אפי' באונס מטמא כדיליף בש"ס מהקישא לנקבה. וזה קשה על מתני' גופי' ל"ל טעם אחר שרגלים לדבר הא מקרא יליף, וכן הקשה הר"ש פ"ב דזבים. ותי' התוי"ט דמט"ז לא דרשו אתים דחוק, וגם במאי פליגי בזה ר"א ורבנן. (ב) ונ"ל דצריך האי טעמא שרגלים לדבר דלהכי מקשינן זכר לנקבה ולא איפכא נקבה לזכר לפטור גם אותה באונס ואפ"ת דלחומרא מקשינן מ"מ אין היקש למחצה ולדרוש לחייב זכר בראייה שלישית אפי' באונס כנקבה דלא גילה בה הכתוב לפטור באונס ולהקיש נמי נקבה לזכר לשני ראיות ראשונות לפטור באונס. וגם כי י"ל לקולא מקשינן שלא יביא חולין לעזרה לז"א שרגלים לדבר כיון דלא הקישן הכתוב אלא לאחר שתי ראיות שהוחזק בזיבה רגלים לדבר דזה לא בא מחמת אונס ויותר יש לתלותו בזיבה להכי מקיש זכר לנקבה שלא לפטור עוד באונס ולא אפכא כן י"ל לכאורה. אמנם לשון המשנה דתנא האי טעמא שרגלים לדבר אחר שלשה דברים הללו משמע דאכל הנך קאי. ומש"כ הר"ש שם דאספקו לחודי' קאי דחוק. והרע"ב פי' ספיקו וש"ז כחדא דהוא ספק מחמת הש"ז שראה תחלה ודין זיבה הבאה אח"כ בתוך מעל"ע אימ"ט בראייה שנייה דהוי אונס אבל בשלישית מטמא שרגלים לדבר שאין אותה ראייה מחמת אונס דש"ז כיון שכבר נעשה זב, וזה הפי' יו"ק כיון דתנא מקודם אונסו דטמא דמשמע אפילו ודאי אונס ל"ל ה"ט על ספק ש"ז. (ג) אך