ברכת ראש נזיר קעו

משכ"ל בגמרא עיקר חסר מה"ס, והנ"ל דצ"ל תיבת [וכו'] ודבריהם קאי על מש"כ אלא לאו לאחר מלאת, ולפירושם דהבעיא היה אי סותר ז' או שלשים וכדמפרש הש"ס אח"כ. וע"ז הקשו מנ"ל דמיירי מתני' ג"כ בנטמא תוך מלאת הא י"ל דאשמועינן זה גופי' בנטמא אחר מלאת דסותר קודם גילוח. עז"כ דמיתורא דמתני' דייק לפי דבנטמא אחר מלאת מדיוקא דרישא נפקא מדקתני נודע משגילח אינו סותר ש"מ דקודם גילוח סותר. אלא ודאי דאתי לאשמועינן אף בנטמא תוך מלאת יש חילוק בין קודם גילוח ומדלא מפליג ש"מ דגם תוך מלאת אינו סותר אלא ז' וכדמסקו בזה:

ד"ה ועדיין כו' סותר [שלשים] מדרבנן כו' כצ"ל:

ד"ה ה"מ כו' והאי דקא מיב"ל [דנטמא] תוך מלאת כו' כצ"ל:

ד"ה לתרומה טמא כו' כדפרישית לעיל. הס"ד והוא לעיל (דף נ"ג ע"ב) וכ"כ רש"י בפסחים (דף פ"א ע"ב) והתוס' שם ד"ה ובקבר כתבו ע"ז ואינו נראה לר"י דשמא קרא מיירי בקבר מכוסה ומש"ה הקבר מצרפו משום אהל שהכיסוי מביא את הטומאה עליו עכ"ל, ופי' שם המהרש"א דר"ל משא"כ הכא שנפל מאליו בקבר מסתברא דליכא כיסוי עליו. ופי' לא נהיר דא"כ אין זה קבר התהום כיון שפתוח ולא עדיף מימים ונקוקי הסלעים, גם לשון התוס' דשמא קרא מיירי בקבר מכוסה שמא ס"ד הא לזה אוקמי' דמיירי בקבר סתום וכדכתבו הכא, ונ"ל דה"פ לפי דהא דתנינא אם היה משובר ומפורק הקבר מצרפו מיירי אפי' משובר לחתיכות דקות שאין בו כזית לכל אחד שיעור שיטמא הקבר מצרפו ומטמא כהך דתניא לעיל (דף נ"ב ע"א) שדרה שגירד כו' מפני שהקבר מצרפו. ולהכי הקשה ר"י מנ"ל האי מקרא דאו בקבר דהא י"ל דבעי לגופיה היכא דהוא קבר סתום מטמא אפי' כנגד הריקן שבו מטעם אהל שהכיסוי מביא את הטומאה ומנלן לצרף אף היכא דמפורק לחתיכות דקות שהקבר מצרפם. והנ"ל בזה דהתוס' לשיטתם דפי' לעיל (דף נ"ג ע"ב) בתד"ה זה קבר סתום דמיירי בקבר סתום שיש בו פותח טפח בינו למת, ולזה י"ל כדמקשו דאימא משום אהל אבל רש"י י"ל דאזיל לשי' דפי' לעיל (סוף דף נ"ג) דמיירי בקבר סתום שאין בו חלל טפח א"כ ליכא למימר משום אהל רק גזה"כ דקבר סתום מטמא אפי' נגד הריקן שבו וא"כ אפי' מפורק לחתיכות דקות נמי הקבר מצרפו וא"ש:

ד"ה צפה כו' ספק נגע [בשרץ] ספק לא נגע או בקרקע במים שע"ג קרקע [טהורה] ר"ש אומר בכלים טמא בקרקע טהור. הס"ד כצ"ל. ומתחיל הדיבור ודאי [מגעו] טמא כו' [ומספקא לן] אי דוקא כו' כצ"ל, ודיבור זה שייך לקמן בגמ' (דף ס"ד ע"א) ודאי מגעו טמא והך ספקא דמספ"ל לתוס' הוא עפ"י פירושם לקמן בהא דכל הניטלין והנגררין מיירי בעומד במים אבל לפי' רש"י שם מיירי אפי' בטומאה צפה באויר יש לו דין צפה ע"ש:

דף ס"ד ע"א גמ' כתיב אך מעין וכתיב יטמא () הא כיצד כו' כצ"ל, ועיין בתוי"ט בטהרות פ"ד מ"ח מזה:

שם בעי רמי בר חמא מת בכלי כו'. כן הוא גי' רש"י ותוס' ולזה ס"ל דגם במת ס"ט צפה לענין מגע טהור. אבל הרמב"ם ס"ל דצפה הוא לענין שרץ דוקא וגרס הכי שרץ בכלי כו' שרץ ע"ג מת מהו. וכן הוא גי' הגר"א ז"ל:

שם את"ל בתר כלי אזלינן מת כו', מכאן מוכח דאי בתר כלי אזלינן הוה כמונח ואי בתר מיתה אזלינן הו"ל צפה כפי' רש"י ובשבת (דף ה' ע"ב) איתא כהאי גוונא בענין אחר בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים בתר אגוז אזלינן והא נייח או דלמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח דנייד ולא עוד אלא גם נדינא חלוקין הן דשם פסק הר"ם דלא הוי הנחה וס"ל דבתר כלי אזלינן משום דסלקא בתיקו כדכתב הר"מ שם ואלו הכא פסק כאת"ל בתר כלי אזלינן ולא מיקרי צפה, אך כי דייקינן בה משכחת בה טעמא דצדקו יחדיו דלא ראי זה כראי זה דשם בעינן הנחה ע"ג דבר שלא יהא נדה ונעה ואם נותן על האדם כשהוא מהלך לא מקרי הנחה כדאיתא בתוס' שם ולהכי בעי אם בתר כלי אזלינן דנייד ע"ג מים או בתר אגוז אזיל דאיהו מינח נייח רק דאזיל מחמת הכלי דמיא קא ממטו לה אבל הכא הוא ע"א דלא איכפת לן בהנחה ע"ג דבר המטלטל דהא הניטלין והנגררין ספקו טמא דהו"ל כמונחין רק בצפה באויר או ע"פ המים ספיקו טהור ומיב"ל הכא אי הוה הכלי הפסק או לא. ולזה אמר בהך לישנא אי בתר כלי אזיל דהוה הפסק בין המת והמים הו"ל כמונח דהא המת אינו צף על פני המים או בתר מיתה אזלינן דלא הוה הכלי הפסק כיון דגם הכלי צפה ולהכי גם לדינא צדקו יחדיו כיון דפסקינן כאן כאת"ל בתר כלי אזלינן דהוה הפסק והמת בטל לגבי' להכי הוה כנטול ע"י הכלי ולא מקרי צפה על פני המים. ולזה פסק הר"ם שם דאגוז מיבטל לגבי כלי והו"ל כמטלטל ע"י הכלי דנייד ולא הוה הנחה לענין שבת וז"פ:

שם ואת"ל שרץ ע"ג שרץ כו' שרץ ע"ג נבילה שנימוחה מהו, הך בעיא לא תלי' באת"ל כמאן דמנחא דמיא דאף אי נימא בשרץ ע"ג שרץ הוה צפה מ"מ בנבילה טעמא אחרינא אית ביה נמי דלא יצטרף דאין שיעורן שוה. ויותר היה לו למיבעי כה"ג בשרץ ע"ג שרץ שנימוחה מהו. ולזה נראה ודאי לגי' את"ל חסר הך בבא שרץ ע"ג שרץ שנימוחה, והדר בעי באת"ל דשרץ ע"ג שרץ כחדא חשיבי, שרץ ע"ג נבילה שנימוחה מהו דאית בה תרי שינוים דאין שיעורן שוה וגם דנימוחה הו"ל שם משקה. וכן משמע מפי' רש"י ותוס' בזה כמש"ש ואף אי לא גרסי הכי בהדי' מ"מ צ"ל הפי' בש"ס כמ"ש. אמנם מדעת הרמב"ם מוכח דלא גרס בש"ס הך את"ל דלהכי פסק בדין זה לקולא דספקו טהור וגם הגר"א לא גרס זה:

שם ולא ידעינן תיקו, הרמב"ם בפי"ד מהאה"ט כתב ע"ז ה"ז ספק אם הוא כמונח אם לא ולפיכך יראה לי שספקו טהור. וכתב הכ"מ נראה שטעמו כיון שטיהרו חכמים צפה על פני המים הו"ל ספיקו דרבנן ולקולא, ולא נתברר לי דבריו אי מלשון טהרו חכמים דייק דטומאה צפה גם בודאי הוא מדרבנן כמו שרצה לדייק התוי"ט בפ"ד דטהרות משנה ח' הא זה גופיה מיב"ל אי מקרי זה טומאה צפה והוה כשאר ספק מדאורייתא דאזלינן לחומרא. אך יותר י"ל דהר"מ לשיטתו דס"ל בדין ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא אינו אלא מדרבנן כמש"ל בריש פרק שני נזירים ולהכי פסק בספק צף לקולא כיון דמיירי הכא נמי בספק מגע ואף שכל ספיקות שאתה יכול לרבות ברה"י ספקו טמא היינו בספק מגע כדאית' בתוס' ב"ב (דף נ"ה ע"ב) ד"ה ר"א אבל כאן דאיכא נמי ספק צף פסק לקולא וז"ב:

רש"י ד"ה הא כיצד כו' הא ספק נגע () [באחד] שנמצא כו' כצ"ל:

ד"ה אך מעין כו' דצפה [במים] שבקרקע כו' כצ"ל:

ד"ה כל הניטלין כו' ובשעת [נטילתן] או גרירתן כו' כצ"ל:

ד"ה ספיקן טמא כו' אם היו נזרקין [ובשעת] כו' כצ"ל:

ד"ה ה"ג חוץ כו' על האבן [שעל] הכלים כו' כצ"ל, ועיין בזה ברפ"ט דשבת, והנראה מדבריו שפירש בש"ס הכי והמאהיל ע"פ טומאה לאתויי זב וזבה שמטמא מלמעלה כלמטה. ולז"כ האי דתני והמאהיל כו' ומש"כ ובין שזרק טהרות על כזית מה"מ כו' למדנו בזה שדין טהרה צפה כדין טומאה צפה. וכ"כ התוס' ולהכי בעי ספק אהל דוקא דאז ספיקו טמא כמו שביאר לקמן בד"ה מהו ע"ש. מיהו מה שצייר דין טהרה צפה באופן זה כגון שזרק טהרות על המת או האדם דילג עליו תמוה טובא דבהדיא איתא בתוספתא דפ"ג דטהרות הובא בר"ש פ"ד שם בסיום ברייתא זו אם היו טהרות נזרקות ע"ג כזית מן המת טהורה, ופי' הטעם דדמי לעוף הפורח ולאדם הקופץ ממקום למקום שאינו מביא טומאה על אחרים. וה"ה על עצמן כדאי' באהלות פ"ח מ"ה משום דאינו אהל קבוע ודברי רש"י דכאן לענין טומאת אהל הוא דהא ס"ל בספק צפה למגע גם במת טהור כדביאר לקמן והתוס' ביאר טהרה צפה בע"א וכמש"ש וצ"ע:

ד"ה מהו גבי מתני' [היינו] טעמא דחיישינן כו' כצ"ל:

ד"ה או דלמא הא טומאה () סמיכתא היא [עבה] וכיון דצף שרץ כצף מת דמי. הס"ד. ומה"ד ואם ת"ל כו' כצ"ל ומה שבנתיים נמחק:

ד"ה שרץ צף כו' שיעורא דשרץ [דזוטר] מינה. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ואת"ל הכא כיון דאוכלא הוא ולא שוו כו' הא דנקט הנך תרתי יתבאר עפ"י מש"כ בש"ס בזה דנקט זה בתרי איבעיות ע"ש. וכן התוס' כ"כ מטעם זה:

תוס' ד"ה כתיב כו' וכתיב יטמא () הא כיצד כו' כצ"ל:

ד"ה והמאהיל כו' דכך לי [טהרה] צפה כו' לא מטהרינן. הס"ד ומתחיל הדיבור [וכל] דבר שהוא כו' של זב וזבה () כלמטה כו' כצ"ל. ומש"כ כגון אדם ההולך במים היינו לפירושם דס"ל לעיל די"ל דבעינן צפה ע"פ המים דוקא ולא באויר ומה שלא ציירו באדם השט ע"פ המים הוא מטעם שכתבתי בפי' רש"י דס"ל דבכה"ג אינו מטמא באהל דהוה כספינה השט ע"פ המים דאיתא באהלות פ"ח מ"ה דאינו מביא את הטומאה אך בהולך כיון שעומד על רגליו ונוגע בארץ לא דמי לטלית המנופפת כדאי' בתוס' לעיל (דף נ"ה) ומ"מ חשיב ליה כטהרה צפה אולי בדרך הילוכו האהיל על המת:

ד"ה בעי רמי בר חמא כו' והאי טומאה [כטומאה] סמיכתא היא. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ואת"ל כיון [דמפסקי] בהדדי לא [שרץ ע"ג נבילה] שנימוחה כו' אוכלין הוא