ברכת ראש נזיר קעה

דתגלחת אין מעכב ולכך מרצה לפני זריקה וכן הוא בתוס' פסחים (דף פ"א ע"ב) בד"ה אלא לפני זריקה ע"ש, וכן הוא לתי', עוי"ל כו' רק דחלקו מסברא דלר"א דתלה בתגלחת לא שייך ריצוי ציץ משא"כ לרבנן דתלי' בזריקה עושה פסח ונזיר שוין דמרצה אף בנודע לפני זריקה, ובזה מיושב קו' האו"מ. וע"ע במהרש"א על תוס' פסחים שם שכתב די"ל גם לר"א אע"ג דתגלחת מעכב מ"מ אינו מעכב להיות דוקא אחר זריקה. וי"ל דאיירי הכא דכבר גילח קודם זריקה ואח"כ נודע לו קודם זריקת שום דם דאינו סותר בטומאת התהום עכ"ל. והבין שמש"כ התוס' שם ואע"ג דגילוח הוה אחר זריקה, והביא ראי' מדתנן לעיל במשנה (דף מ"ו ע"ב) גילח על זבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה דר"ל פסולה לזה דבעי תגלחת אחרת מ"מ אינו מעכב בדיעבד הקרבנות אף לר"א. ובמח"כ שגה בדבר משנה דאיתא שם אח"כ וזבחיו (שהקריב אח"ז) לא עלו לו דהו"ל כקודם גילוח מבואר דזה מעכב בדיעבד לגלח דוקא אחר זריקה. ואף שכ"ל במשנה שם לשי' התוס' לא אתי אליב' דרבנן. מ"מ לר"א ודאי מוכח דזה מעכב אפי' בדיעבד וז"פ והעיקר כמ"ש. ומיהו גם לר"א משכחת לה טהור להבא גם בנזיר אם גילח על אחד מן הדמים ונודע לו אח"כ ה"ז טהור להביא שאר קרבנותיו רק עיקר קו' הש"ס הי' שם מדתנא עושה פסח דעכצ"ל דגם קודם זריקה טהור וה"ה בנזיר לרבנן ולר"א כנ"ל. ולולא דעת התוס' אפשר לומר בענין אחר דהא דאמר ר"א שם אפי' קודם זריקה מרצה מיירי דוקא בעושה פסח כיון דמרצה ציץ על הזריקה הותר אפי' בעומד ליזרק אך בנזיר לענין סתירת נזירותו כיון דהלכתא גמירי בנודע קודם הבאת קרבנות סותר, וע"ז לא שייך ריצוי ציץ מה נ"מ אם ירצה הציץ אח"כ את הזריקה שיוכשר מ"מ כיון דכבר חל עליו דין סתירת נזירותו שימנה פ"א שוב לא הותר דע"ז לא שייך ריצוי ציץ, ולהכי בעי ג"כ לרבנן בנזיר שנודע לו אחר זריקה ועיקר קו' הש"ס בפסחים שם על לישנא קמא דרב אשי הוא מדתנא עושה פסח אבל בנזיר ודאי צ"ל אחר זריקה אך דמשכחת לה טהור להבא כמש"ל אם נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים וטהור להבא להביא שאר קרבנותיו ולגלח וכמ"ש הכ"מ בפ"ו מהנ"ז די"ז, ובזה מיושב שי' הרמב"ם שם לנכון דפסק בנזירות לענין סתירה בעי דוקא נודע לו אחר זריקה אחד מן הדמים ובה' ק"פ לענין הקרבה פסק אפי' נודע קודם שחיטה וזריקה מרצה והכ"מ דחק בזה, גם מש"כ הלח"מ שדעת הר"ם כדעת התוס' אינו דדעת התוס' דנזיר ועושה פסח שוין לרבנן וז"ב, ואגב דאתי לידי לשון התוס' בפסחים (פ"א ע"ב) ד"ה אלא אפרשהו שכתבו ע"כ לפני זריקת שום דם דאם נזרק כו' והבין המהרש"א דר"ל דע"כ מיירי בנודע לפני זריקת שום דם דאם נודע אחר שנזרק כו' אפי' בטומאה ידועה אינו סותר ולזה תמה שם למה לא הביא הש"ס ראיה מהמשנה ובמח"כ שגה דכוונת התוס' דזה ודאי עכצ"ל בנטמא לפני זריקת שום דם, וע"ז שפיר הביא ראי' ממתניתין דפרק ג' מינים (דף מ"ז) דמיירי שם בנטמא אחר שנזרק אחד מן הדמים דאפי' בטומאה ידועה אינו סותר ורצונם בזה דהך דלישנא קמא ולישנא ב' דר"א פליגי אי מהני ידיעה בתחלה לזרוק אבל הטומאה ודאי צ"ל דהיה לפני זריקה וז"פ. גם קו' הגליון הש"ס בהבנת דברי התוס' שם ע"ש, לא קשה מידי דכוונת התוס' כיון דבנזיר די אפי' בנזרק אחד מן הדמים דמותר בטומאה ויין אם כן הא דפליגי הנך תרי לישני באיזרק דם שפיר איזרק ע"כ לפני זריקת שום דם דבאחד תלוי הכשר נזיר וק"ל:

ע"ב גמרא אי דאתידע בתוך מלאת צריכא למימר. לכאורה יקשה דלמא זה גופיה אשמועינן דין דטומאת התהום דסותר. ונ"ל עפ"י משכ"ל בפי' הש"ס דטומאה דאחר מלאת אינו סותר מה"ת. ועז"א אי נימא עד שלא גילח דהוא תוך מלאת צריכא למימר הא מרישא שמעינן דתנא בגילח דסותר ש"מ קודם גילוח דסותר עכ"פ תוך מלאת. אלא ודאי דר"ל אחר מלאת ואשמועינן דלא תימא דברישא נקט רבותא דאף בגילח בטומאה ידועה סותר מה"ת בנטמא תוך מלאת דלא נימא בתר ידיעה אזלינן דהוה אחר מלאת אבל בטומאת התהום י"ל אף בלא גילח אינו סותר אחר מלאת דקילא להכי נקט הסיפא דאם לא גילח בין כך ובין כך סותר וע"כ מיירי בנטמא תוך מלאת וכמש"ל בגמרא. ומיהו אף לשי' הרמב"ם דטומאה דאחר מלאת סותר מה"ת נמי יש לפרש כן האי דצריכא למימר דר"ל דמרישא שמעינן אבל אחר מלאת אינו מוכח כ"כ מהרישא די"ל דנקט רבותא בגילח בטומאה ידועה דסותר דלא נימא בתר שעת ידיעה אזלינן דהוה אחר גילוח דאז ודאי אינו סותר בנטמא להכי נקט הסיפא לאחר מלאת. אך יקשה לשי' מה לי תוך מלאת לאחר מלאת כיון דשוין הן ולשי' התוס' א"ש:

שם בד"א במהלך ברגליו כו' לפי' רש"י ותוס' קאי אתרומה במהלך בין פרקיו. ולדעת הרמב"ם קאי אנזיר ועושה פסח באין לו מקום לעבור וכגי' הספרים שהביא רש"י והש"מ. מיהו לשון הר"ם בפ"ט מהל' נזירות דין י"ח א"א ליישב מקו' הלח"מ אם לא שיגיה דכצ"ל שם או נוגע בצדו טמא אבל אם יש לו מקום לעבור אעפ"י שהיא טומאה ידועה כו' וכן כתב האו"מ. ולפ"ז צ"ל דברוכב או טעון משא טמא אפי' ביש לו מקום לעבור. וכ"מ לגי' זו אפי' לנזיר ועושה פסח טמא דמשמע דה"ה לתרומה הוה חילוק זה והיינו ביש לו מקום לעבור מ"מ ברכוב או טעון משא דין שלשתן שוין. ובזה יש ליישב מה דלא חזר ושנה הר"מ בפי"ח מה' אה"ט ד"ג בדין מפורק לתרומה החילוק בין מהלך או רכוב לפי שסמך עמש"כ בהל' נזירות דרכוב טמא אף ביש לו מקום לעבור וה"ה במפורק דהיא היא כנ"ל:

שם [דתנן] ספק טומאה צפה כו' כצ"ל. ועיין בטהרות פ"ד מ"ח:

רש"י ד"ה אמר רבא ת"ש כו' ואוקימנא למתני' כר"א כו', ד"ז אינו נוגע לענין הפשיטות. וגם מש"כ דקפסיק ואמר כו' אינו נוגע להך בעיא, וצ"ל דבא לאפוקי מהס"ד דרמי בר חמא דעד שלא גילח הוא קודם בוא יום גילוח, ע"ז אמר דלרבא צ"ל דהא דתלה תנא בגילח הוא משום דאתי' כר"א ומדפסיק סתמא דסותר משום דמיירי בכל גוונא אף בנטמא אחר ימי מלאת דסותר וכדמסיק אח"כ:

ד"ה ודאתיידע כו' דבתר טומאה דהוה בתוך ימי מלאת אזלינן לאו דוקא בזה דהא מסיק דגם לאחר מלאת סותר וכמ"ש מקודם רק כתב זה כלפי הס"ד ולקמן דפשיט ומינה קתני כו' ס"ל דקפסיק בכל גוונא אף לאחר מלאת דסותר:

ד"ה ה"ג ומינה כו' ואוקימנא לה כר' אליעזר [ואמר] כל כו' כצ"ל:

ד"ה לישנא אחרינא אמר רבא ת"ש ולרבא לית ליה כו' לשון זה סתום דמה דוחקי' לפרש מלתא דרבא דלא כר"י ומה נ"מ בזה יותר מלישנא קמא דמצי למיפשט בפשיטות דקפסיק ותני בין נטמא תוך מלאת או אחר מלאת. עו"ק מאי פשיט טפי באיבעי' אחרינא דסותר ל' מדלא מפליג, הא י"ל נמי אפכא דשוה לאחר מלאת דסותר ז', וי"ל דק"ל מנ"ל דקפסיק ותני אפי' בנטמא בתוך מלאת הא ע"ז היה עיקר הבעי' דרמי בר חמא והיינו דס"ל דעד שלא גילח ר"ל יום גילוח משום דס"ל דאחר מלאת דראוי לתגלחת והקרבה אין מעכב כמחז"ל כל הראוי כו' ומיב"ל בנטמא תוך מלאת אי בתר טומאה אזלינן וכ"ז שלא קיים מצות תגלחת אם נודע הו"ל כאין ראוי ומעכב, וע"ז פשט ליה רבא דאי"ל עד שלא גילח דאתיידע בתוך מלאת אלא מיירי אחר מלאת וקפסיק ותני אף בנטמא אחר מלאת ואפ"ה תלה בגילוח דס"ל דרבנן מודו לר"א דתגלחת חשובה לזה שנודע לו שנטמא דכ"ז שלא גילח הו"ל אין ראוי לתגלחת ומעכב אפי' לטומאת התהום וש"מ דסותר דהא אפי' בטומאה דאחר מלאת תלי' בגילוח מכ"ש דנטמא תוך מלאת. והא דהוכרח רש"י לומר דקפסיק ותני כו' הא בלאו הכי נפשט בעיא דרמי בר חמא דקודם גילוח סותר עכ"פ בנטמא תוך מלאת הוא משום בעיא אחריתי דצ"ל כן דאל"ה א"כ ממילא נפשט דבתר טומאה אזלינן וא"כ לר"א ג"כ סותר ל', אבל למש"כ דקפסיק ותני כו' ואינו מוכח כ"כ דבתר טומאה דתוך מלאת אזלינן להכי מיב"ל עוד לר"א אחר מלאת כמה סותר. ופשיט ליה מינה מדאתא מתני' לכ"ע ואפי' לרבנן תליא בגילוח ולדידהו סותר שלשים וכיון דלא איפליג מתני' בין ר"א לרבנן ש"מ בפי' המתני' גם אליב' דר"א סותר שלשים וע"כ בנטמא תוך מלאת ואף דלאחר מלאת לר"א סותר ז' מ"מ מסתם סתים כיון דמשכחת לה סתירה שוות לכ"ע דבזה דאחר מלאת לר"א דסותר ז' ליכא למיטעי דמתני' היא ברפ"ב כנ"ל לפי' הל"א לחומר הנושא אף שדחק בעצמותו וסותר לזה התוספתא שהביא רש"י במתני' דפסחים (דף פ' ע"ב) דלרבנן תלי' בהבאת קרבן וי"ל ע"ש:

ד"ה בתבן או בצרורות [היא] טומאת התהום כו' ע"י הדחק [ואי אפשר שאין] אדם אחד מכיר כו' כצ"ל. וכן הוא בס"י ור"ל דמסתמא תלינן שהכיר בהן אחד הואיל והן חלולין ועיין באו"מ:

ד"ה ולא אמרו כו' אבל לענין זב כו' עיין בזה לעיל (דף ט"ו ע"ב) ברש"י ותוס' שם:

ד"ה ה"ג צפה כו' מטמאה בספק () כדתנן כו' כצ"ל ותיבת מגע נמחק, ועיין ברש"י לקמן (דף ס"ד) ד"ה מהו ע"ש:

תוס' ד"ה אמר רבא ת"ש כו' לפי מה דציינו דבריהם על אתיידע תוך מלאת כו' לא א"ש מש"כ כגון שנודע כו'. וגם מש"כ דמיתורא דמתני' דייק אינו מכוון בלשון הש"ס דהא הך דאחר מלאת ג"כ מרישא שמעינן, ולכוין דבריהם עפ"י