ברכת ראש נזיר קעד

דצ"ל לרבא דאין למדין זה מזה נזיר ועושה פסח שפיר הקשה שם מהא דהכיר בה אחד מסוף העולם אין זה טומאת התהום לר"א כו'. ולא הקשה מהא דלתרומה טמא כסוגי' דכאן כיון דאזיל התם לפי שיטת רבא דצ"ל דאין למדין זה מזה ובעי לכל אחד קרא לגופי' ולפי דמכל אחד יש למיפרך דסותר קרא להלכה לר"א כו' לזה מסיק דטומאת התהום מהלכה לבד וקראי אסמכתא בעלמא. ולפ"ז נסתר גם הגזירה שוה דרבא מפסח כיון דטומאת התהום לא כתיב בקרא אף בבעלים רק מהלכה לבד וכמש"ל. אך לפ"ז אין אנו צריכין ג"כ לומר דאין למדין זה מזה. וע"ז קאי סוגי' דנזיר דשקיל וטרי מנה"מ והביא הא דאר"א מעליו וס"ל דנזיר ועושה פסח כי הדדי נינהו. ורשב"ל אמר מדרך דפסח ונזיר יליף מינה, ועז"א שפיר בשלמא למ"ד כי דרך שפיר דאי"ל כדרך עד דידעי כ"ע כקו' דפסחים דהא לפום דס"ל דנזיר ועושה פסח כהדדי נינהו ובנזיר עליו כתיב דא"צ דידעי כ"ע. אלא ודאי דאתי קרא רק לזה לבד שיהא בגלוי כדרך לאפוקי טומאת התהום דסתום. ולזה לא הביא הש"ס הא דאמר ר"י מלכם דפסח לפי דללימוד זה לא יכול למילף נזיר מינה דלכם תרין משמע ובנזיר עליו כתיב חד. מיהו בירושלמי מוקי לר"י הא דלכם תרין חד לבעליו וחד לכהן. אבל ש"ס דילן לא ס"ל זה כדאיתא בפסחים שם דמיב"ל בטומאת כהן אי מרצה. ולהכי השמיט כאן הא דר"י רק מרשב"ל כדרך דבגלוי ולא משמע דידעי כ"ע כ"כ. אלא למ"ד מעליו נימא בנזיר ועושה פסח בעינן גלוי עליו ותו כיון דגמירי מהדדי א"כ יש למילף מינייהו גם לתרומה ולז"א דלאו מקראי לבד אלא טומאת התהום הלכתא גמירי לה לכל משפטיו וחקותיו. וע"ז נמי הוי ההלכתא לנזיר ועושה פסח לבד ולא לד"א כתרומה. ומ"מ גם בקרא רמיזי ואצ"ל אסמכתא לבד. (ד) והנה כי כן י"ל לפי מאי דאיתא בפסחים דכל טמא וטהור להבא הוא הוה נמי ההלכתא הכי דרק לנזיר ועושה פסח הותרה לכתחלה ולא לד"א אבל בדיעבד י"ל דילפינן מנזיר ועושה פסח דהותר בעלמא דאל"ה מ"ש תרומה דנקט דלא שייך אלא לענין לכתחלה הא בכ"ד לא מהני אף ציץ לרצוייה דכודאי משוי לה. אלא ודאי דבכל דבר הציץ מרצה על טומאת התהום כדעת הר"ם אפי' במזיד רק לכתחלה לא כתרומה. ומינה דבנזיר ועושה פסח אפי' לכתחלה נמי וכדעת הר"ם בזה. וא"צ למש"כ הכ"מ בפ"ד מהל' ביהמ"ק שבדה טעם מלבו. וראיתי בספר מראה הפנים על הירושלמי דפסחים שכתב דעכצ"ל בפסח אפי' לכתחלה דאי בדיעבד הא אפי' בטומאה ידועה קיי"ל במועדו ואפי' בטומאה. ולא ידעתי מה קאמר דשם הוא דוקא בנטמא רוב הקהל אבל בטומאת התהום אפי' בפסח יחיד הותרה ומש"כ עיקר ואף בנזיר משכחת לה לכתחלה לקרבן. ומש"כ הר"מ בפ"ז מהל' נזירות בנודע לו אחר שנזרק דוקא הוא ענין אחר לענין סתירה ויבואר זה בתוס' עמש"ש מיהו מש"כ הר"ם בפ"ז מהק"פ די"א דבטומאת התהום בפסח אם נודע לו ה"ז טהור ושוחט ואוכל פסחו. זה הוא נגד התוספתא שהביא רש"י בפסחים (דף פ' ע"ב) במתניתין שם. ולזה כתבו התוס' שם (דף פ"א ע"ב) ד"ה וטמא דדוקא לפני זריקה אבל לפני שחיטה לא. וצ"ל לדעת הר"ם דס"ל כיון דהותר לכתחלה מ"ש שחיטה מזריקה וס"ל דהך ברייתא דהמוצא מת דנקט טמא וטהור דמשמע להבא פליגי אתוספתא שהביא רש"י כי זה התוספתא אתי' כלישנא קמא דרב אשי וקיי"ל אף לכתחלה כלישנא ב' דרב אשי כנ"ל. ומי שדעתו רחבה ייטב דעת ושכמ"ה:

שם בעי רמי בר חמא נטמא בתוך מלאת כו' עיין פי' רש"י ותוס' ומש"ש. ולולי דברי קדשם הי' נ"ל לפרש לפ"ד התוס' דלעיל (דף ו' ע"א) וברפ"ב דנטמא אחר מלאת אינו סותר מה"ת רק מדרבנן גזרו בנטמא ביום ק"א אטו יום מלאת וביום שלשים ואחד מספק"ל ע"ש, ולפ"ז י"ל דמיב"ל לרמי בר חמא בנטמא בתוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת מהו ואף בטומאה ידוע מיב"ל אי סותר מה"ת או לא. וע"ז פשט רבא ת"ש אם עד שלא גילח סותר היכי דמי כו' אלא לאו לאחר מלאת ור"ל דהידיעה הוה לאחר מלאת אבל הטומאה ע"כ היתה בתוך מלאת דאי בטומאה שאחר מלאת כיון דאפי' בטומאה ודאית אינו סותר מה"ת לא הוה גמירי הלכתא ביה לחלק בין קודם גילוח או אח"כ וש"מ דמה"ת בטומאה דתוך מלאת בתר טומאה אזלינן דאי בתר ידיעה אזלינן לא הוה גמירי ביה הלכתא לחלק. והא דלא הביא מרישא בגילח דסותר לפי די"ל מדרבנן בעלמא ובטומאת התהום דלא שכיחא לא גזרו. לזה הביא ראי' מסיפא דמחלק בטומאת התהום בין קודם גילוח לאח"כ וזה מהלמ"מ ש"מ בתר ידיעה אזלינן ואמר עוד ועדיין תיבעי לך לר"א אי סותר ל' או ז', ועז"א ומינה דקתני בין כך ובין כך סותר ולא קמיפלגי, וזה י"ל בתרי אנפי או דפשיט דסותר שלשים מדכייל סתמא קודם גילוח ומיירי נמי באתיידע תוך מלאת רק דלזה לבד לא צריכא מ"מ מדלא מפליג ש"מ דשוין הן, ויותר נ"ל דפשיט דסותר ז' דס"ל דמתניתין סתמא קתני עד שלא גילח דמיירי נמי בנטמא אחר מלאת דאף דאינו טמא אלא מדרבנן כעין דאורייתא תיקנו ולא קמפליג בין נטמא תוך מלאת או לאח"כ ש"מ דשוין הן לסתור שבעה:

רש"י ד"ה ונודע כו' קודם שהביא קרבנותיו ושגילח ר"ל קודם שהביא קרבנותיו לרבנן או קודם שגילח לר' אליעזר דס"ל תגלחת מעכב כדאיתא בגמרא:

ד"ה אם טומאה ידועה [היא] בשעה שנטמא סותר את הכל אבל [אם] לא נטמא עד לאחר הבאת [קרבן] אפי' כו' כצ"ל:

ד"ה כיצד כו' לפירושו צ"ל דמתני' תרי מילי קתני ירד לטבול מטומאת מת במשוקע או נמצא מת צף אפי' להקר ותנא והדר מפרש ועיין בתוס' בע"א:

ד"ה במחוורת לו בברורה לו כגון טומאה ידועה כו'. לכאורה משמע דר"ל דבעינן דברור לו שנטמא בטומאה ידועה. ולקמן ס"ד איתא בהדי' דאף על ספק טומאה צפה במת טמא וכדאיתא בתוס'. וי"ל דרש"י על הקרא קאי, ולפ"ד הר"מ שכתבתי לעיל בר"פ שני נזירים שספק טומאה מה"ת טהור. צ"ל דקרא מיירי בטומאה ודאית ובזה ממעט טומאת התהום אף שנודע אח"כ, ולז"כ הר"ם בספ"ו מהנ"ז במת צף לפי שחזקתו שנגע בזה שהוא צף והתו' לשי' דס"ל בספק מה"ת לחומרא:

ד"ה בעי רמי בר חמא כו' קודם הבאת קרבנות וקודם גילוח ור"ל קודם הבאת קרבנות לרבנן או קודם גילוח לר"א. ולפ"ז צ"ל דס"ל לרמי בר חמא דבנטמא אחר מלאת ודאי אינו סותר ולהכי מיב"ל בנטמא תוך מלאת ונודע לו אחר מלאת אי בתר טומאה אזלינן או לא ועיין בסמוך:

ד"ה מהו כו' או דלמא כיון כו' לפ"ז צ"ל דהבעיא הי' אם נלך בתר ידיעה ואינו סותר אף קודם הבאת קרבן לס"ד דרמי בר חמא דבנטמא אחר מלאת אינו סותר כלל כמש"ל או דנלך בתר טומאה דתוך מלאת ולהכי אף אחר הבאת קרבן סותר וה"ה אחר גילוח דהא לרבנן אינו נ"מ באחר הבאת קרבנותיו או אחר גילוח, ועכצ"ל לרמי בר חמא דאינו מחלק בין גילח לקודם גילוח כמתניתין רק החילוק בין תוך מלאת לאחר מלאת, ולהכי מיב"ל בנטמא תוך מלאת ונודע לו אחר מלאת, וזש"כ רש"י ולרמי בר חמא לא שמיעא לי' מתני' או י"ל דשמיע ליה רק דסבר דעד שלא גילח ר"ל קודם יום גילוח. ורבא פשט לי' דבתוך מלאת לא צריכא למימר אלא מיירי אחר מלאת דמחלק בין גילח לקודם גילוח. ולפ"ז מוכח דגם אחר מלאת קודם גילוח סותר וכ"ש בנטמא תוך מלאת וכיון דקודם גילוח מיירי בכל גוונא כן הוא ברישא דאחר גילוח מיירי בכל גוונא אף בנטמא תוך מלאת אינו סותר ועיקרו תליא בגילוח לר"א וה"ה בהבאת קרבנות לרבנן. אך מלשון רש"י לקמן לא משמע כן דלא הזכיר כלל מדין אחר גילוח בתרי לישני דמפרש לקמן. ויו"נ דהך או דלמא הוא ענין אחר דפי' הבעיא בתרי אנפי או דמיב"ל בקודם הבאת קרבנות לרבנן וקודם גילוח לר"א אי סותר כמש"ל, או די"ל דמיב"ל לרבנן אי ס"ל בנטמא תוך מלאת דלא תליא בהבאת קרבנות דגם לרבנן תלי' בגילוח ובזה תבין הלישנא אחרינא דלקמן כמש"ש:

תוס' ד"ה כיצד כו' בשביל טומאת שרץ כו' והיינו דס"ל דהאי בחזקת טמא טמא היינו בחזקת טומאת מת דכוותה וירד לטבול מיירי מטומאת שרץ ונקט לרבותא כמ"ש בדבור שאח"ז. ומש"כ בספק האהיל היינו משום דס"ל לקמן בטומאה צפה למגע גם במת ספקו טהור:

ד"ה משוקע כו' [הלכך] ירד כו' כצ"ל:

ד"ה ליטהר כו' טומאת מת. הס"ד ומתחיל הדיבור שחזקת טמא טמא [כו'] שרגלים לדבר כלומר כו' כצ"ל:

ד"ה רשב"ל כו' מעושה פסח. הס"ד, ומתחיל הדיבור [בשלמא למ"ד כי דרך. שפיר]. ובפ' כיצד צולין כו' כצ"ל:

ד"ה לנזיר כו' [כדפריש] בסמוך. הס"ד כצ"ל ועיין בעמוד ב':

ד"ה ומ"ש כו' אהדדי. הס"ד, ומה"ד אלא טומאת התהום גמרא [גמירי לה]. הס"ד כצ"ל:

ד"ה מאן תנא כו' אין [לו] עוד תורת נזיר [וכשנודע] לו עד שלא גילח כמו שגילח [דמי] ותימה [דבפ'] כיצד צולין כו' כצ"ל, ומש"כ י"ל דלגבי עושה פסח מיירי כו' לאו דוקא דה"ה בנזיר לרבנן כיון דלדידהו התגלחת אינו מעכב והדם עומד ליזרק כזרוק דמי רק כיון דרב אשי שם קאי אמתני' דפסחים שאין טעון גילוח נקטו התוס' בעושה פסח דא"ש בין לרבנן ולר"א, מיהו הברייתא דהמוצא מת מושכב כו' דתנא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא משמע אתי כרבנן