ברכת ראש נזיר קעג

לו כשלא ירצה לשחררו. והיה אפשר לומר דלס"ד דמיירי במפקיר דלכ"ע עכ"פ יצא לחירות ובמאי פליגי ע"כ צ"ל דפליגי בדשמואל. והטעם הוא כהירושלמי דתלי' אם אדון הוא. אבל למאי דדחי ואשכח ענין פלוגתא אחרת לא ר"ל דכ"ע לית להו דשמואל דהיה משמע דאיירי דומי' דס"ד בנתייאש רק כיון דלית להו דשמואל וצריך שטר שיחרור ס"ל לכ"ע דשם עבד עליו ור' מאיר סבר לא ישתה כי היכי דליהדר דבאמת לא כן הוא רק הטעם משום הרעת רבו כדמסיק הש"ס לעיל לזה אמרו בהאי לישנא דכ"ע אית לי' דשמואל בנתייאש ולא תליא בשם עבד דהא לשמואל בנתייאש בן חורין גמור הוא וע"כ הכא מיירי בדלא אייאש ופליגי בע"א אך לשי' התוס' לא משמע כן. (ג) עוי"ל לשי' התוס' מה דהוכרח הש"ס לומר דכ"ע אית לי' דשמואל דלכאו' יקשה עוד במה דפסיקא להש"ס לר' יוסי סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה הא יותר יש לחוש דלמא לא מיהדר ויתייאש מריה מיני' והו"ל כמפקיר דיוצא לחירות וכשישתה יעבור על נזירותו. וי"ל דקו' חדא מתורצת בחברתה דלמאן דאית ליה דשמואל בנתייאש א"צ שטר שיחרור א"כ כשברח העבד ואינו יודע אם אייאש מריה מיני' אסור בשפחה ובבת חורין להכי מיהדר הדר אבל אי לית לי' דשמואל ואף ביאוש צריך שטר שיחרור וכל זמן שלא נשתחרר בשטר שיחרור מותר בשפחה לדעת תוס' גיטין כמש"ל. ואולי יותר ניחא לי' בשפחה דשכיחא ליה כדאיתא בגיטין (דף י"ג) ולא מיהדר ולפיכך הוצרך הש"ס לומר דכ"ע אית לי' דשמואל ומטעם זה סוף סוף מיהדר גביה כיון דאסור בשפחה ובבת חורין מטעם ספק אי אייאש מריה מיניה או לא והמעיין יבחר. (ד) ועדיין פש גבן לברורי דעת הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ב מהלכות נזירות דין י"ט דלא ישתה. ותמה הראב"ד ז"ל הא ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי ומש"כ הכ"מ דגי' הרמב"ם בדר"י דס"ל לא ישתה לא משמע כן מכל הספרים ומפי' הר"מ במשנה. גם אי"ל לדעתו כמש"ל לשי' התוס' דהש"ס הוכרח לומר דכ"ע אית לי' דשמואל משום דבלאו הכי לא שייך לומר מאן דאמר ישתה סוף סוף מיהדר הדר דילמא לא מיהדר כיון דמותר בשפחה ויתייאש מריה מיני' וכשישתה יעבור על נזירותו רק לשמואל אתי שפיר כיון דאסור בשפחה ובבת חורין א"כ להרמב"ם דפסיק בפ"ח מהל' עבדים דלא כשמואל להכי פסק דלא ישתה דזה אינו דהא הר"מ ס"ל בהל' עבדים שם דלא כתוס' דאף דצריך שטר שיחרור ס"ל דכופין את רבו להוציאו לחירות ואסור בשפחה ובבת חורין ע"ש. וראיתי בא"מ בפי' להרמב"ם שם ובת"ח שכתבו בטעם הר"ם דס"ל הלכה כר"מ בגזירותיו שהחמירו עליו שלא לשתות כי היכי דליהדר גביה. ואין זה מספיק דהא לכ"ע בתר תקנתא דרבו אזלינן כפי' רש"י ומאן לימא לן דתקנתא דר"מ דלא ישתה עדיף. ויותר י"ל כר"י דנימוקו עמו. והנ"ל בזה עפ"י מה שדקדקתי לעיל למה ליה להש"ס לומר דכ"ע אית ליה דשמואל גם מנ"ל למ"ד ישתה סוף סוף מיהדר הדר דלמא מתייאש ולא הדר ונמצא עובר על נזירותו. וראיתי בפי' המשניות להרמב"ם דפי' הך סוף סוף מיהדר הדר קאי על האדון שאי אפשר שרבו לא יחפשנו ויבקשנו ויחזור לרשותו ונמצא כאלו הוא ברשותו. ולזה י"ל דלהכי אמר דכ"ע אית ליה דשמואל דלהכי ע"כ מיהדר הדר האדון לחפשהו עד אשר ימצאהו דאם לא יהדר ויתייאש מלבקשהו אולי יחשוב העבד שנתייאש ממנו וישא בת חורין ולא יוסיף שוב אליו עוד וכיון דמהדר לבקשהו הו"ל כאלו הוא ברשותו אבל לרב ורב יוסף דס"ל דיאוש והפקר צריך שטר שיחרור וכ"פ הרמב"ם י"ל דאף דלא יבקשהו כ"כ מן הסתם לא יתייאש ממנו כי יחשוב כיון דהעבד אסור בשפחה ובבת חורין מן הסתם ישוב אליו העבד ואולי לא ישוב לכן יותר י"ל דלא ישתה כי היכי דליהוי ליה צערא וליהדר גביה וכר"מ. וקצת סמך יש לזה מדנקט הש"ס מאן דאמר ישתה ברישא היפך מה דשנה מקודם בהס"ד וכמתניתין. וי"ל משום דהאי מ"ד דסבר מיהדר הדר תליא בזה דוקא אי ס"ל כשמואל כמ"ש להכי נקטיה ברישא אחר מה שאמר דכ"ע אית ליה דשמואל לומר דביה תליא אבל מאן דאמר לא ישתה כי היכי דליצטער אתי שפיר לד"ה וכפסק הרמב"ם כנ"ל ועיין בכ"ז:

רש"י ד"ה חומר כו' ואיזה חומר כו' ולפי' הוי סיפא פירושא דרישא. ועיין בתוס' ומש"כ ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר היינו אפי' בנטמא בנתיים ע"פ כפיית רבו כן הוא בירושלמי ע"ש:

ד"ה למה רבו כופו לנזירות [השתא] כו' לכוף את עבדו [לנזירות] בזמן שקיבל עליו נזירות () אבל לא לנדרים כו' כצ"ל:

ד"ה גבי נדרים כו' בנזיר [נמי] קאי. הס"ד כצ"ל:

ד"ה גבי נזירות כו' כדתנן [בפ"ב] [דף י"א ע"א]. הס"ד כצ"ל:

ד"ה אלא כו' [דערך] אין לו כו' מכל אוכלין דאמר קרא כו' והכל דיבור אחד כצ"ל. ועמ"ש בגמרא מה שיש לדקדק בפירושו:

ד"ה ולמ"ד כו' והלכך [אמרינן] ליה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה חומר בעבדים שאינו מיפר נדרי עבדו [שאם מוחה] בנזירות ונתרצה כו' כצ"ל. ולפי' תרי מילי קתני דברישא קתני שאם נתרצה אחר שמיחה שוב אינו יכול לכפות משא"כ באשה כשמיחה פ"א נתבטל הנדר והדר קתני אף כשלא נתרצה מ"מ כשיצא לחירות משלים נזירותו:

ד"ה היפר לעבדו יצא לחירות שנשתחרר כו' רצונם לשלול פי' הר"ם שבלשון הפרה יצא לחירות דז"א רק אם נשתחרר ישלים ולז"כ היפר לאו דוקא:

ד"ה גבי נדרים דכי כו' קנויה לו [היכא] דמיתסר בכולה דמתוך כך מכחיש ואין [בו כח] כדי כו' כצ"ל. רצונם בזה אף דבפסוק הזה לא תלי בהרעת רבו או לא ולפי זה י"ל כיון דאין נפשו קנוי לא יחול עליו כלל. מ"מ מסתבר ליה לאוקמי בנדרי עינוי נפש דוקא. אך למסקנא דיליף מלהרע פשיטא דתלוי בעינוי נפש וקרא דנפשו מוקי באם אינו ענין לנזירות שיועיל מחאת האדון למי שאין נפשו קנוי לו ולזה מועיל המחאה אף לגילוח וחרצן שאין בו עינוי נפש:

ד"ה וגבי נדרים כו' גם באכילת חרצן [דמי לא עסקינן שאין לו שאר] דברים טובים שיחזיקו אותו. הס"ד כצ"ל:

ד"ה יצא להרע כו' כי הוא מה מפסיד כו' ואף דהי' יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך והוא יחזור על הפתחים ויוכל להגיע טובה לאדון כשיהיה לו מעות לבדו להתפרנס בו. י"ל דס"ל דגם בכה"ג אינו מחוייב להתפרנס משלו ויוכל ליבטל ממלאכה לחזור על מי שיפרנסו כיון דנתנו לו על מנת כן שלא יהא לרבו רשות בו אינו מהנה בזה לרבו ועמ"ש בגמרא:

דף ס"ג ע"א גמרא מנה"מ אמר ר"א כו'. (א) סוגיא זו חלוקה מסוגיא דפסחי'. יעו"ש בתוס' שכתבו שהיא מסוגיות החלוקות. ועיין בתוס' מנחות (דף נ"ט) מיהו לא דמי כל כך לדאינך דבדינא פליגי אבל הכא שינוי במו"מ של הלכה בקו' ותירוץ וגם כי כאן אמר סתם טומאת התהום גמרא גמירי לה ובפסחים מסיים וקרא אסמכתא בעלמא. והנ"ל בזה מלתא בטעמא, וליישב גם פסק הר"ם התמוה מאוד, שפסק בפ"ד מה' ביאת מקדש דין ה' שבכל הקרבנות בטומאת התהום הציץ מרצה בדיעבד וזה נגד הסוגי' דפסחים שם דלא מיב"ל רק בתמיד ופשט מגזירה שוה דמועדו מפסח ומנ"ל בכל הקרבנות אף בקרבן יחיד. ומצאתי בקה"ע על הירושלמי דפרק כיצד צולין שגם הוא הניח בתימה ע"כ המפרשים שלא עמדו ע"ז. ואצלי יותר תמוה מה דלא אידכר הר"ם דין דתמיד להשוותו לפסח דס"ל להר"ם בפ"ז מהק"פ דשוחט וזורק לכתחלה בטומאת התהום ובש"ס גמר מגזירה שוה כפסח משמע דדין אחד לשניהם. (ב) והנה גם בלאו הכי צריך להבין הסוגי' דפסחים שם דאמר ומי דיינינן ק"ו מהלכה כו' ואמר רבא יליף מועדו מועדו מפסח הא לפי מש"כ רש"י בשבת (דף קל"ב) הטעם משום דלא ניתנה תורה שבע"פ לידרש בי"ג מדות גם גזירה שוה אין דנין מהלכה. ועיין בצל"ח שם, ובמכות (דף ו' ע"א) לא משמע כן. גם לשון הש"ס שם וטומאת התהום גופא היכא כתיבי משמע דאדלעיל קאי והוא סותר מאמר הקודם דטומאת התהום הלכה ורש"י פי' שם דהך בעיא איבעיא בי מדרשא קודם בעיא דרב יוסף ועכצ"ל כן דהא פשיט עלה ר' יוחנן ורשב"ל ור"א דקדמי טובא מרבה ורבא ועכ"ז לישנא דש"ס וטומאת התהום גופא כו' וסידור הסוגיא מורין דאדלעיל קאי. (ג) ולזה נ"ל דגם ר"י ורבא שם בפסחים ידעו הא דאמרו קמאי דדין טומאת התהום רמיז בקראי אך כיון דפשטא דקרא אנזיר ועושה פסח לבד קאי בבעלים ולא בכהן דשאני בעלים מכהן דאפשר לאהדורי אכהן אחר ולזה בא ההלכה בנזיר ועושה פסח מרצה על טומאת התהום אף בכהן כהך את"ל דרב יוסף שם ורצה רב יוסף למילף מק"ו לכהן דתמיד והקשה רבה מהא דאין למדין ק"ו מהלכה ואמר רבא דאיכא גזירה שוה דמועדו מפסח וע"כ אתי לכהן בתמיד דלא שייך שם בעלים בתמיד וע"ז אמר וטומאה גופא היכא כתיבי בפסח דאי לא כתיבא כלל אף גזירה שוה אין למדין מהלכה. והביא הש"ס מה דאמרו בה קמאי היכן רמיזי באורייתא ר"א אמר מעליו במחוורת עליו. ועז"א אשכחן נזיר עושה פסח מנלן. ואין לומר דנזיר ועושה פסח כי הדדי נינהו דלמדין זה מזה בבנין אב וכי"ב מנזיר דא"כ היכי קאמר רבא דיליף תמיד בג"ש מפסח הא בקדשים אין למדין למד מן הלמד. ועיין בזבחים (דף נ"א) אלא ודאי צ"ל לרבא דבעושה פסח גופי' נמי כתיבי. וע"ז מביא מר' יוחנן דאמר מלכם במחוורת לכם ורשב"ל אמר כדרך כו'. נמצא לפי סוגי' זו