ברכת ראש נזיר קעב

דאיתרבי אפי' כותים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ה"ה עבדים מחויבים לקיים ככל היוצא מפיו כשימצא מקום לחול נדרו שלא יהא הרעה לרבו דהיינו כשישתחרר. אך בזה יש להסתפק אם נאמר דוקא לכשישתחרר וכלשון רש"י והר"ם בפ"א מהל' ערכין ד"ז ואם יפדה והיה לו יתן ערך שנדר אבל כשהוא עבד לא יחול עליו איסור בל תאחר לחייבו ליתן אז אף כשיהי' לו מעות שאין לרבו רשות בו ומה דאיתא בתוספתא שהביא התוס' שם אם יש להם היו גובין מהן י"ל דהיינו דוקא אם ירצו ליתנו מדעתם בכה"ג שנתן להם אחד ע"מ שתירצי עשי בו בלא רשות אדון כמש"ל. אבל מ"מ אין חיוב איסור עליו מהיום ליתן דוקא מטעם הנ"ל שנפשו אינו ברשותו כדין שבועות כי גם בלא כ"ז י"ל דוקא לכשישתחרר דהא בעבדותו יהיה הרעת רבו אף כשיש לו מעות לבדו דהא פסק הר"מ בפ"ט מהע"ב ד"ז יכול היה הרב לומר לעבדו כנעני עשה עמי ואיני זנך אלא ילך וישאל על הפתחים וא"כ יש טובה לרבו כשלא יתן מעות שלו להקדש דיתפרנס משלו כשלא ימצא מרחמים עליו ולא יבטל ממלאכה ויותר יש בו עינוי נפש שנישתנית פניו כקרום משתיית יין וכי"ב ולא שייך לומר ע"ז מה איכפת לרבו שיתן. ומ"מ כשכבר הפרישו אין רבו יכול למחות כשיש להם מעות לבדם כיון שזה לא קנה רבו. ובכה"ג מיירי בתוספתא שם. ולזה לא כתב רש"י והר"מ לחייבו רק כשישתחרר. או אולי ס"ל גם בזה חייב לקיים מוצא שפתיו כשיש לו מעות כיון שישנו בכלל מצות כאשה וכיון דאיתרבו בכלל נדרי הקדש כישראל ה"ה לזה לחול עליו איסור בל יחל ובל תאחר כשיוכל לקיים ולאו דוקא נקטו לכשישתחרר. ומש"כ רש"י והר"מ בטעמא דאין גופו קנוי לו הוא לומר אף שמצוה קעבד ליתן להקדש מ"מ אי אפשר ליתן משלו כיון שאין גופו קנוי לו וכל מה שקנה עבד קנה רבו ולא מיירי כשיש להם לבדם רק בהרעת רבו דומי' דנדרים. וקצת משמע כן ברש"י והר"מ והדבר צריך תלמוד ומי שדעתו רחבה ייטיב דעת:

שם אלא אמר רבא כגון שהיה חרצן מונח לפניו כו' לאו דוקא מונח לפניו דאפי' נדר מכל חרצן לא מיקרי עינוי נפש מפני שאינו טוב לאכילה וכדאיתא בנדרים (דף פ"ג) ע"ש ולזה לא מסיק הש"ס כאן כדלעיל באחריני לא ופשוט:

שם למה רבו צריך לכפותו לנזירות כו'. עיין רש"י ותוס'. וטעם התוס' מלבד שהוא דחוק גם אינו עולה לדעת הרמב"ם שכתבתי לעיל דקרא דנפשו בעי לגופיה. גם טעם רש"י מואמרת אינו מספיק כדהקשה הש"מ דאימא מיירי כשיצא לחירות. ויו"ק הא בנזירות יש ג"כ דבר שאין בו עינוי נפש וביטול מלאכה כמו גילוח ומטמא למת ואכילת זג וחרצן כדאיתא בנדרים (דף פ"ג). ומבואר בתוספתא וירושלמי שאם כופה אותו לדבר אחד הוי כפייה ואי טעמא כדעת התוס' דלזה נדרוש אין נפשו קנוי לו שתועיל מחאת הרב הוא לענין הרעת רבו שאינו בידו וא"כ היה צריך שימחה בדבר שיש בו הרעת רבו ומאי מהני כפייה לדבר שאין חשש לרבו. ויותר נראה בזה טעם המבואר בירושלמי וז"ל ולא יכוף את עבדו שנייא היא דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו כו'. יצא עבד שיש לו אדון אחר. ולזה מסתבר לאוקמי' קרא כשהאדון מוחה דאל"ה איתרבי מואמרת ומשמע בירושלמי דהא דכופה הלכה ואסמכוהו אקרא. אך להס"ד דלנדרים לא מהני כפייה הקשה מנזירות מכ"ש כמש"ל דס"ד דטעמא דמהני כפייה משום נפשו אינה קנוי' לו ה"ה נדרים נמי. אבל לפי האמת דבנדרים א"צ לכפות בהרעת רבו ועכצ"ל הא דבעי כפייה בנזיר הוא משום ריבוי ואמרת דחל גם מעכשיו אף דנפשו אינה קנויה לו לזה צ"ל הא דמהני כפייה הוא משום איזה ריבוי וכהירושלמי:

מתניתין עבר מכנגד פניו כו' הך מתניתין מיירי שכבר כפה אותו האדון דאל"ה אסור דהא חל עליו הנזירות כ"ז שאינו כופה אותו. וכיון שכן לכאורה מורין פשטא דמתניתין כדמוקי בירושלמי דפליגי אי מועיל כפייה סתם באומר שתה אף שלא בפניו דר' מאיר סבר לא מהני שלא בפניו ור' יוסי סבר דמהני וי"ל דלהכי נדה הש"ס מפי' זה משום דבתוספתא מבואר דלא כהירושלמי. וז"ל עבדו ושפחתו אין מיפר את נדרן אבל כופה אותן לשתות יין ולהיטמא למתים ואין שותין אלא בפניו ואין מטמא למתים אלא בפניו. ר' יוסי אומר עבד שאמר לו רבו הוי שותה יין שתי שנים ומטמא למתים שתי שנים שותה יין בפניו ושלא בפניו ומטמא למתים בפניו ושלא בפניו. והאו"מ בפי' על הר"מ הביא התוספתא בגי' אחרת עפ"י הירושלמי. ואין כן בתוספתא שלפנינו. הרי מבואר דר' יוסי סבר דוקא באמר לו משך זמן אז ישתה כל ימי המשך הזמן הא בסתם אסור שלא בפניו. וא"כ ע"כ מיירי מתני' שא"ל אל תשתה יין כלל כל זמן שאת עבדי ואפ"ה ס"ל לר' מאיר דלא ישתה וכדמוקי בגמרא כמו שיבואר. גם י"ל לפ"ד התוס' דגם לשון הפרה מהני י"ל דזה עדיף מכפייה לפי דבלשון כפייה שא"ל שתה יין אינו מוכח שרצונו גם שלא בפניו אבל לשון הפרה מורה על ענין ביטול הנדר שלא ינהג כלל. ולהכי קתני לעיל היפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירותו אבל מקודם לא אפי' שלא בפניו. והך מתניתין אדלעיל קאי שא"ל בלשון הפרה דהוה ביטול כל זמן שהוא תחתיו ובעבר מלפניו פליגי דר' מאיר סבר דלא ישתה כי היכי דלהוי ליה צערא דליהדר גביה. ולזה י"ל דדוקא בשתיית יין דהוי עינוי נפש סובר ר"מ דלא ישתה אבל שארי דברים שרי כיון דכבר כפה אותו, או אפשר דלא פליג כי היכי דינהוג נזירות בכל והדבר צריך תלמוד:

גמרא לימא בדשמואל קמיפלגי דאמר שמואל כו'. לפי' רש"י ותוס' דס"ד דמיירי באייאש ופליגי אי יצא לחירות קשה מאי שייטי' הכא לדשמואל דס"ל דא"צ גט שחרור הא אפי' לרב ורב יוסף דפליגי אשמואל בגיטין (דף ל"ח) ס"ל נמי דיצא לחירות רק דס"ל דצריך שטר שיחרור יותר הו"ל למימר דפליגי בדרב אי יצא לחירות, עו"ק מאי קאמר לא לכ"ע אית להו דשמואל לפירושם דדחי דמיירי בלא נתייאש ולא הפקיר ופליגי בע"א ואינו נ"מ כלל בהא דשמואל אי אית להו כוותי' או לא הו"ל לומר בפשיטות לא הכא במאי עסקינן בדלא נתייאש מאן דאמר ישתה כו' ודשמואל ע"א הוא. ובפרט למאי דלא קיי"ל כשמואל אלא כרב למה ליה לש"ס למוקמי כ"ע דלא כהלכתא. (א) אך הסוגי' מתפרש יפה עפ"י שיטת הרמב"ם בפי' המשנה דלעיל. היפר לעבדו דר"ל אם אמר בלשון הפרה ה"ז יצא לחירות דהו"ל כמפקיר עבדו. וכמו שביארתי שם טעמו כיון דאמר בלשון ביטול עולמית מורה שלא יהיה לו עוד רשות עליו ונפקע שעבודו והיה ס"ד דש"ס דהך סיפא עבר מכנגד פניו אדלעיל קאי שאמר לו בלשון הפרה דהוי כמפקיר ובזה אפי' למאן דס"ל דצריך שטר שיחרור כופין את רבו ויוצא לחירות. ועיין בגיטין (דף מ' ע"א) בגי' הרי"ף. וכן הוא ברמב"ם פ"ה מהל' עבדים דין י"ז ופליגי ר"מ ור"י בעבר מכנגד פני העבד או האדון דאין למי לכפות רק בהפקר בלבד אי הוה דינו כיוצא לחירות דחייב להשלים נזירותו או לא. ולזה עכצ"ל דפליגי בדשמואל דהא קתני דיצא לחירות ואפ"ה סובר ר' יוסי דישתה משום דס"ל דצריך שטר שיחרור וס"ל בטעמא דכופין כמשכ"ל מהירושלמי דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו יצא זה שיש לו אדון וכיון דמחוסר שטר שיחרור ס"ל דאדון קרינא ביה. אבל למה דדחי הש"ס ומצא ענין פלוגתא אחרת לא ר"ל דכ"ע לית ליה דשמואל דהוה משמע דארישא קאי וס"ל דאיירי במפקיר כדס"ד רק כיון דכ"ע לית ליה דשמואל וצריך שטר שיחרור אדון קרינא ביה ודמאן דאמר לא ישתה כדי דליהוי ליה צערא והא לא כן הוא דאי מיירי בהפקיר אף דנימא דצריך שטר שיחרור מ"מ כיון דלמשנה אחרונה כופין את רבו לאו אדון הוא ועיין בגיטין (דף מ"ב ע"ב) ובחגיגה (דף ד') בתד"ה לא נצרכה ולזה אמרו בהאי לישנא דכולי עלמא אית ליה דשמואל להורות דהכא מיירי בע"א ולאו ארישא קאי בהיפר לעבדו דבזה לא הוה פלוגתא כלל אי כולי עלמא אית ליה דשמואל רק הוא מלתא בפ"ע דברח העבד ולא הפקיר ופליגי בע"א. גם י"ל דלהכי מסיק דכ"ע אית ליה דשמואל להורות דע"כ י"ל דפליגי בע"א דהא לדשמואל דס"ל דא"צ שטר שיחרור ס"ל דר"י ג"כ כוותי' סבר דר"מ ור"י הלכה כר"י וא"כ ע"כ הא דר"י לא קאי ארישא דהיפר לעבדו רק הוא מלתא בפ"ע ופליגי בע"א כדמפרש. (ב) ולטעם הירושלמי י"ל גם לשי' תוס' דהפרה לא הוי כהפקר מ"מ לס"ד דפליגי בנתייאש והפקיר או דחיישינן שמא אייאש האדון מיני' ולהכי לא ישתה ע"כ צ"ל דר"מ אית לי' דשמואל לפי"ד התו' גיטין (דף מ' ע"א) בד"ה אותו העבד אין לו תקנה בבת חורין קאמר אבל בשפחה שרי ולזה ס"ל במפקיר עבדו דאין כופין רק בברח מבית אסורים תיקח"כ דכופין משום סכנת נפשות. וכיון שכן אף דיצא לחירות מ"מ כל זמן דמחוסר שטר שיחרור אדוניו קרינא ביה כדאיתא בגיטין (דף מ"ב ע"ב) למשנה ראשונה דאין כופין ולזה צ"ל דר' מאיר ס"ל כשמואל דא"צ שטר שיחרור ור' יוסי לית ליה דשמואל ועדיין אדון הוא ומהני המחאתו. והא דמשני דכ"ע אית ליה דשמואל י"ל כמ"ש באופן הב' דר"ל דע"כ אוקמי' שמואל בע"א שאינו נוגע לדינו דהא הלכה כר"י. אך תוס' גופי' מדויל ידי' משתלם דאינהו ס"ל טעמא דכופין משום הרעת רבו וכיון דבמפקיר דינא הוא דיצא לחירות אף אי יסבור ר"מ דלא כשמואל בזה ומצריך שטר שיחרור שוב ליכא הרעת רבו ולא ישתה והיל"ל בדרב פליגי ואולי למ"ד צריך ש"ש ולשי' תוס' דאין כופין במפקיר יש נמי הרעת רבו דאולי יחזיר