ברכת ראש נזיר קעא

ע"ד הרע"ב. ולא ראה שד"ז נובע מהר"מ בפיהמ"ש. ויותר ביאור זה בחיבורו וז"ל בפ"ב מהל' נזירות די"ח נדר העבד נדרים שיש בהן עינוי נפש או ביטול מלאכה או שהעריך אין רבו צריך לכופו מפני שאין נפשו קנוייה לו ולא יחול עליו נדר. והרי זה דומה לאוסר פירות אחרים עליהם אבל אם אין שם עינוי נפש אינו יכול לכופו. ואלו בפי"ב מהל' שבועות ד"ו כתב עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו והרי הוא אחר שנשבע כקודם שנשבע לפי שאין גופו קנוי לו כדי שתחול עליו שבועתו ונאמר בשבועות לאסור איסר על נפשו מי שנפשו ברשותו יצא העבד שהוא ברשות אחרים. וה"ז כמי שנשבע על נכסי אחר שעבד הוא ברשות אחרים עכ"ל, מבואר דבשבועות אין בין עינוי נפש או לא מהטעם הזה שאין נפשו ברשותו והוה כמו שנשבע על נכסי אחר. ובהשגות שם א"א אם נשבע שיתענה א"צ לכפותו שיאכל לפי שלא חל עליו הנדר שנאמר להרע או להטיב מה הטבה רשות כו' יצא זה שנשבע להרע לרבו אבל אם נדר בנזיר צריך לכפותו. וכתב ע"ז הכ"מ אין זו השגה שהרי כתב רבינו בפ"ב מהנ"ז דין עבד שנדר בנזירות עכ"ל. משמע שהבין שהשגת הר"א למה לא ביאר הר"ם שם דין עבד בנזירות. ולז"כ דאין זו השגה כו'. ולא כן הוא רק דהשגת הר"א על מה דמשמע מהר"ם דבשבועות לא חל כלל אף דאין בו שום עינוי נפש מטעם שאין נפשו ברשותו ובעי לאסור איסר על נפשו. עז"כ הראב"ד שאינו כן אלא מיירי בנשבע שיתענה שיש בו עינוי נפש או ביטול מלאכה. והביא ראיה מלהרע כו' המבואר בגמרא וזה הוא כדעת התוס' דכאן. ולכן ביאר דגם בד"ז חלוק מנזירות שצריך לכפותו אף שיש בו עינוי נפש וזה ברור בכוונתו. (ב) ועכ"פ דעת הר"ם ברור מללו דס"ל בשבועות לא חל עליו אף בדבר שאין בו עינוי נפש. וקשה הא בש"ס הביא ראי' ע"ז מהכתוב להרע או להיטב כו' משמע דהטעם הוא משום הרעת רבו. ואלו הר"ם כתב בשבועות שם דה"ט דאין נפשו ברשותו. והביא ראי' מהכתוב לאסור איסר על נפשו וכהשגת הר"א שם. ולזה נראה ודאי דגם הר"ם גרס בש"ס וא"צ לכפותו לנדרים והיינו בנדרי עינוי נפש. וי"ל דגריס כגי' רש"י נדרים וערכין דכן משמע מלשון הר"מ בפ"ב מהנ"ז דחשיב נדרים וערכין בהדדי או אף כגי' הש"ס שלנו. מ"מ הך ראיה דא"ק להרע כו' קאי על נדרים לבד דלהכי א"צ לכפותו משום דהוה הרעה לרבו וכמו שאבאר דהנה מדברי הר"ם למדנו שורש חילוק זה כי לא פורש כ"כ בטעם התוי"ט דסוף סוף אין טעם כ"כ לחלק בין שבועה לנדר דלמה יוכל ליתסר חפצא על נפשו הא אין גופו קנוי לו לחול עליו נדר כמו בשבועות והו"ל כאוסר על אחרים כדכתב הר"מ לעיל. אך הענין כמו שאמרו בנדרים (דף פ"ה) שאני קונמות כו' שאדם אוסר פירות חבירו עליו ופירותיו על חבירו אבל אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. ולזה י"ל בנדרים דבר שאין בו עינוי נפש שלא איכפת לרבו הו"ל כפירותיו ויכול לאסור על עצמו אף שאין גופו ברשותו וקנוי לרבו. מ"מ דמי לאוסר פירותיו על חבירו דיכול לאסור אבל דבר שיש בו עינוי נפש או ביטול מלאכה הו"ל כפירות חבירו על חבירו דא"י לאסור. וזה הוא בנדרים אבל בשבועות אין חילוק דאינו חל שום שבועה על חבירו. וזה הוא דהביא הש"ס ראיה דהרעת אחרים לא חל עליו בשבועה ואינו ברשותו. ולהכי לא חל עליו בנדר הרעת רבו משום דהוה כפירות חבירו על חבירו דאינו יכול לאסור. אבל בשבועות ס"ל דבכל גונא לא חל עליו מקרא דלאסור איסר על נפשו והיינו כמו שכתבתי לעיל בריש פרקין דאי לאו קרא דואמרת דמרבה עבדים הו"א בנזירות אינו חל כלל עליו משום דאין נפשו קנויה לו ולזה מקשה הש"ס בס"ד דס"ל דא"י לכופו בנדרים מאי שנא מנזירות דאף דנתרבה מואמרת שחל עליו מ"מ דרשת נמי על נפשו שיהני כפיית האדון ולא יהא גופו קנוי לחול עליו כשרבו מוחה א"ה אפי' גבי נדרים נמי לא מקרי נפשו במחיית אדון. וע"ז מסיק דבנדרים א"צ לכפותו דאמר קרא להרע כו' וכיון שהרעת אחרים אינו ברשותו וגם נפשו אינו ברשותו הו"ל כמי שאוסר פירות חבירו על חבירו דלא חל עליו כלל. ולא דמי לנזירות דהתם מרבה הכתוב מואמרת שחל עליו כפי' רש"י לזה בעי כפיי' דוקא מטעם שכתב התוס' או מטעם אחר שאבאר אבל בנדרים שאין בו עינוי נפש יכול לאסור דזה מקרי פירותיו דהוה ברשותו וחל על אחר משא"כ בשבועות כיון דנפשו אינו ברשותו לא חל כלל וכס"ד בנזירות בר"פ. וכן הוא פשטא דשמעתא וא"צ לדחוק לדעת התוס' דלנזירות אתא באם אינו ענין. והנ"ל יותר דהר"מ גרס בשמעתין נדרים וערכין דא"צ לכפותו דאמר קרא להרע כו' ודין שבועות יצא לו מהתוספתא דלהכי נקט שם בתרי בבא אבל לא לנדרים ולא לשבועות משום דתרי גוונא נינהו אבל הכא בנדרים וערכין נקט בחד בבא דכהדדי הוא כמו שיבואר. (ג) ועדיין פש גבן לברורי דין ערכין דאיתקש לנדרים ובעי נמי שיהא נפשו קנוי' לו דלהכי א"צ רבו לכפותו כדאיתא בפי' רש"י ובהר"ם הנ"ל וחיוב ערכין אקרקפתא דגברא מונח כדאיתא בחולין (דף קל"ט) וליכא למימר ביה הרי זו עד דאמר ברישא עלי כדאיתא ברש"י חולין (דף ב' ריש עמוד ב') וא"כ היה ראוי להיות דינו כדין שבועות שלא יחול עליו החיוב אף בדבר שאין הרעה לרבו וביה לא שייך טעם דנדר דאוסר על נכסי חבירו דבערכין אין כאן לא איסר ולא קונם רק כעין שבועה שמחייב עצמו ליתן ערך פלוני ועל מי יחול כיון שאינו ברשותו והו"ל כמחייב על נכסי אחר כדכתב הר"ם בשבועות כמש"ל. ומפי' רש"י שמחלק ערכין ונדרים לתרי טעמי שבערכין כתב דערך אין לו שאין גופו קנוי לו ובנדרים משום דא"ק להרע כו' ה"נ כיון דקמכחיש ואיכא הפסד לרבו לא חל עליו משמע לכאורה דבערכין אין לו ערך כלל וזה אינו. דבהדיא תנן בריש ערכין נשים ועבדים מעריכין ונערכין ונהי דעל נערכין ל"ק דמ"מ נערך לפי שניו אף מצד קנין רבו אך מעריכין אמאי הא אין נפשו ברשותו לחול עליו ולכאורה י"ל דבאמת אינו חל כעת רק לכשישתחרר דאז חל עליו מה שק"ע מקודם וכדכתב רש"י שם וכן הר"מ בפ"א מה' ערכין. ובזה י"ל דרש"י ותוס' לשיטתייהו דרש"י והר"מ ס"ל דערכין הו"ל כשבועות דלא יחול עליו כעת. ולזה כתב לכשישתחרר העבד יתן ערך שנדר ולא כתבו ג"כ אם יתנו לו בעודו עבד ע"מ שאין לרבו רשות בו דחייב ליתן. והתוס' שכתבו שם וכאן דגם כשיתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו ישלם להקדש אזלי לשיטתם דאית ליה גם בשבועות שאין הרעה לרבו חל עליו וכדעת הר"א הנ"ל דלא ס"ל מטעם גופו קנוי לא יחול עליו כלל רק מטעם הרעת רבו. ומה שהביא ראיה מתוספתא שם יש לדחות לשי' רש"י והר"מ דקאי על נשים לבד דהא בלאו הכי צ"ל לשיטת הר"ם דא"א לשלם בעבד רק כשישתחרר דהא כתב הט"ז בי"ד סי' רס"ז סק"י לדעת הרמב"ם לא מהני בכל לשון מתנה אם לא ע"מ שיצא בהם לחירות ובזה אם רוצה האדון לקבל המעות יוצא לחירות כדאי' בסעיף כ"ו שם. אך אין זו ראיה דדעת הט"ז שם תמוה דבהדי' מבואר ברמב"ם פ"ג מה' זכייה ומתנה דין י"ד דגם בעבד הוה מהני אם אומר ג"כ ע"מ שתעשי מה שתרצי בלא רשות אדון שלך לא קנה האדון מ"מ יש מקום לומר בדין ערכין כהנ"ל דאינו חל אלא לכשישתחרר. אך קשה ע"ז דאם אינו חל מהיום גם לכשישתחרר לא יחול דהו"ל דבר שלא בא לעולם וכדאיתא בנדרים (דף פ"ה) דאמר לכי מיגרשה השתא מיהא לא מיגרשה ואין סברא לחלק בין הקדש לחיוב הקדש דסוף סוף הוה כחיוב על דבר שלא בא לעולם דאין בידו להשתחרר (ד) גם אין לומר דעבדים איתרבו לערכין כדאיתא בת"י ריש ערכין בשם הרא"ש הביא מת"כ דמרבה עבדים לערכין מואמרת אליהם. ועז"כ משמע דלערך איש מרבה להו ע"ש. הרי ס"ל דעבדים שאינם משוחררים נתרבה מואמרת דלז"כ דלערך איש מרבה להו אף דלגבי מצות דינו כאשה. וה"ה לזה דחל עליו דא"כ היה צריך להיות דינו כנזירות דצריך לכפותו וכדפי' רש"י. גם בלאו הכי דברי הת"י שם תמוה ולאו הרא"ש חתים עליה דשם מיירי בעבדים משוחררים דלא ימעטו מבני ישראל עיין סוכה (דף כ"ח ע"ב) בתד"ה לרבות ובתוס' מנחות (דף ס"א ע"ב) בד"ה אין לי ובת"כ זו מתורץ קו' התוס' שם מערכין ע"ש. שוב מצאתי מבואר בילקוט בחקותי רמז תרע"ה הביא הת"כ בזה"ל בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את עבדים משוחררים ת"ל ואמרת אליהם וממילא כיון דאיתרבו משוחררים ה"ה לעבדים שאינם משוחררים וכדאיתא בר"פ מטעם כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא נימא נמי הכא בערכין כן דאמר שם בר"פ אמר קרא לאסור איסר על נפשו כו' וכמ"ש. וכן יקשה מהא דתנן בריש ערכין שם הכל נודרין כו' נשים ועבדים משמע דחל חיוב עליהם אף דאמר ולא אפריש ואמאי הא אינו ברשותו לחול עליו נדר כהנ"ל. (ה) ונ"ל בישובו עפ"י מש"כ הר"ם בפ"ו מהל' ערכין דין ל"א. וז"ל יראה לי שאעפ"י שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו ה"ז חייב להקדישו כשיבוא לעולם משום נדרו ואם לא הקדיש ה"ז עובר משום בל תאחר ולא יחל כו' וזה וכי"ב בכלל נדרים הוא לא בכלל הקדשות. וראיה לזה מה שאמר יעקב וכל אשר תתן לי כו' יעוש"ה. ובר"מ פכ"ב מה' מכירה ובב"י סי' רי"ב ס"ז, ולפ"ז י"ל כיון דעבד בכלל מצות כאשה מה שאין בו הרעה לרבו אף שאינו יכול לאסור עליו בשבועה לחול עליו מהיום לקיימו כיון שנפשו אינו ברשותו לחוב עליו חיוב חדש מה שלא צותה התורה מ"מ נדרי הקדש