ברכת ראש נזיר קע

דאיש דנדרים דאשמועינן דין קרבן. ועז"כ וי"ל שלא יביא כו' וצ"ל ג"כ דזה ודאי אין סברא לאוקמי קרא רק בכה"ג. ומוכח מינה נמי דגם לעצמו לאו בר קרבן הוא. ומה שסיימו בצ"ע הוא משום דפשט הכתוב מיירי בקרבן שלו דהא לר"ע דדרש מלעולה פרט לשלמים ס"ל דיכול להביא שלמים עבור ישראל כדאיתא שם וכמ"ש בגמרא. ואולי י"ל דהא דאימעט כותי מנזירות היינו דלא חל עליו קדושת הגוף ליאסר בתגלתת ויין אבל אם רוצה מדנפשי' לפרוש הימנו אין מוחה בידו והו"א דיכול ג"כ להקריב עולה ושלמים ע"ז לשם שלמי נזיר נדבה קמ"ל דלא וכמ"ש בגמרא בד"ה אימא ב"י מגלחין ע"ש:

ד"ה ואימא בני ישראל כו' [אי] נמי הלכה כו' כצ"ל. וכן הוא בס"י ור"ל דאין צ"ל בתי' הש"ס הלכה היא בנזיר גבי ישראל דוקא וא"צ למעוטי דאף דהלכה זו נישנית סתם ולא לגבי ישראל דוקא מ"מ אין סברא דליתי מיעוטי כו' והאו"מ הגיה א"כ הלכה כו' וקלקל דל"ש ע"ז אין סברא ופשוט:

ד"ה איש כו' כישראלים [לא] מימעט אפי' שתק מאיש [והוה] מוקמינן כו' כצ"ל ומש"כ דסברא הוא כו' ר"ל אף דלא דמי כותים נערכים לקרא דאיש דמיירי בנודרים מ"מ סברא הוא להשוותם לכל מה שיוכל ואם אינו ענין למעריכים דממעט מבני ישראל תנהו ענין לנערכים. הא דמשמע ליה יותר המיעוט למעריך לבנערך מפורש הטעם ערכין ע"ש:

ד"ה הניחא כו' הלכך דרשינן כל דליתא בבל יחל כו' ר"ל דהאי מ"ד דס"ל דרבנן ס"ל כן דתלוי זה בזה ועיין בנדה (דף מ"ו) פלוגתא דאמוראי למאן דס"ל דאורייתא אי מקיש בל יחל להפלאה ליחייב בב"י משיודע להפלות או לא ומסיק דנדרו נדר ואינו חייב ע"ש:

דף ס"ב ע"א גמ' אי הכי איש כי יפליא כו' כן הוא הגי' בכל הס"י, ורש"י ותוס' מחקו. ויש נקיים הגי' עפ"י משכ"ל בפי' הש"ס הא דר"ל בכותים שיהיו נזירין מאיש היינו מאיש דנדרים. ולז"א כאן אי הכי דרוצה לדייק בנזיר מהא דאיתקש לנדר שיהו כותים נוזרין קשה נמי איש דערכין למה לי דערכין איתקש נמי לנדרים כדמפרש וא"ש:

שם דאע"ג דגדול הוא אינו יודע להפלות [לא] כי יפליא כו' כצ"ל. וכ"ה בתוס':

רש"י ד"ה והא"ר יוחנן כו' דהאי דכתיב [בני] ישראל קא ממעט כו' כצ"ל:

ד"ה איש כו' כישראל [א"כ] איש כי יפליא למה לי. הס"ד כצ"ל:

ד"ה הניחא כו' לנדרים [בהא] שפיר כו' כצ"ל:

ד"ה אלא למ"ד כו' לא אתא איש [כי יפליא למעריכין] אלא כו' דהוי נערך [לא] מצריך כו' פשיטא לן () דבתורת כו' כצ"ל:

ד"ה אמר רב אדא בר אהבה כו' לדברי הכל [ואפילו] להאי תנא כו' ת"ל איש גבי [ערכין] לרבות את הכותים כו' כצ"ל. ודבריו מבואר דס"ל דרב אדא נדה מתירוץ דלעיל וס"ל דלכ"ע כותי מעריך ביודע להפלות. אך למ"ד איש למעריכין אתא הביא הך איש דערכין להורות דבעי דוקא איש כי יפליא שיהיה גדול ויודע להפלות ומבני ישראל ממעט נערך. ואידך תנא דמרבה כותי לנערכין איהו לאו מאיש דערכין מייתי אלא מאיש איש דכתיב גבי נדרים אלא איידי כו' ואיש כי יפליא דערכין הוא נמי לענין גדול דבעינן יודע להפלות דכן שוה הדרשה לשני תנאים. והכריחו לזה קו' התוס' ד"ה לאתויי, גם לשון הש"ס לאתויי כותי גדול דר"ל להאי תנא דממעט מב"י מעריכי כותי מ"מ בגדול היודע להפלות עודה, והא דאמר בהך לישנא דאע"ג דגדול הוא כו' לאשמועינן נמי בהקישא דערכין ונדרים דגם בנדרים לא מהני באינו יודע להפלות דכצ"ל גם לאידך תנא דלא מרבה נערך מאיש דנדרים דמהני הקישא לזה דבעי גם בנודר כותי שיודע להפלות. מיהו לשון הש"ס ערכין (דף ה' ע"ב) דתנן התם ר"מ אומר כותי נערך אבל לא מעריך ור' יהודה אומר מעריך אבל לא נערך דחוק לפי פירושו דבמעריך לא פליגי. וצ"ל דה"ק ר"מ אומר כותי נערך כדין ישראל אבל לא מעריך כישראל רק ביודע להפלות ור' יהודה אומר מעריך דיש לו דין מעריך כדקאמרת ביודע להפלות אבל אין לו דין נערך כלל וכצ"ל בש"ס שם מפני מה כו' עד"ז, ועיין בתוס' בע"א:

ד"ה אלא כו' [והך] איש דגבי ערכין כו' כצ"ל. ור"ל דלהכי דריש להאי איש ולא דמי לדנזיר:

ד"ה מכדי כו' ובנדרים כתיב הפלאה כו' ר"ל מהא דאיתקש לערכין והוצרך לזה לפרש מה דאמר הש"ס מכדי הא איתקש כו'. מיהו בש"ס גופיה קשה הך מכדי למה לי. וצ"ל דמקשה אף למאן דס"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא מאיש כי יפליא דערכין דמינה ידעינן נמי לנדרים ונזירות וא"כ כי יפליא דנזירות ל"ל:

ד"ה שנאמר כי יפליא [ב' פעמים] אחד בנזיר ואחד [בערכין]. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ואחד כו' עיין רש"י חגיגה שם:

תוס' ד"ה לאתויי כו' וי"ל דאם אינו ענין לערכין כו'. וקשה דא"כ מאי מקשה הש"ס אלא למ"ד כו' הא נמי י"ל בכעי"ז אם אינו ענין לערכין תנהו ענין לנדרים לאתויי מופלא סמוך לאיש בכותי. ותירץ המשל"מ בפ"א דערכין דכיון דצ"ל באם אינו ענין ניחא ליה להש"ס יותר למעוטי אינו יודע להפלות כדי שלא לחלק במופלא סמוך לאיש בין כותי לישראל יעו"ש ודוחק. והנ"ל בפשיטות דלהאי אוקימתא אף דכי יפליא נדר אתא לאורויי דבעי גדול היודע להפלות בנדרים מ"מ אתא נמי זה למעט בערכין מבני ישראל דאף בגדול ומופלא אין מעריכין והוה זה ג"כ מענינו משא"כ לאוקימתא דמופלא סמוך לאיש לא שייך בענינא דערכין כיון דאפי' גדול איתמעט מב"י:

ד"ה איש כו' ובגי' דריש מסכת נדרים [לא] גרסינן הכי [וגרסי'] איפכא כו' דריש. הס"ד ומתחיל הדיבור אין אחד כו' כצ"ל:

ד"ה כי יפליא [כי יפליא ב' פעמים] ואחד בפ' [ערכין] כו' כצ"ל:

ע"ב מתניתין חומר כו' ואינו מיפר נדרי עבדו. לפי' רש"י ותוס' לשון הפרה מהני בעבד כאשה דהו"ל ככפיי' ואולי עדיף מינה כמ"ש לקמן רק דלא מהני כ"כ כבאשה. וכן משמע מפי' בסיפא היפר לעבדו משלים נזירותו כשישתחרר ולא קודם. אבל דעת הרמב"ם נראה ממש"כ בפ"ב הלכות נזירות דין י"ח ובפ"ח מהל' עבדים דין י"ז דמפרש במתני' שזהו החומר בעבדים מבנשים שאינו מהני לשון הפרה בעבדים רק בלשון כפייה דהיינו שיאמר לו שתה יין תטמא למתים כדאיתא בספרי וזה הוא הנקרא ג"כ ביטול באשה כמו שביאר הר"מ בפי"ג מהנ"ד ד"ה וד"ז. והא דאיתא בר"פ דאינו כופה את אשתו ר"ל בלא ביטל שבלב וכמוש"כ התוי"ט, ולזה הוכרח הר"מ לפרש הסיפא היפר לעבדו שאמר לו בלשון הפרה ה"ז יצא לחירות וישלים נזירותו וכדאיתא בפיהמ"ש שבזה בטל ממנו זכותו וחזר בן חורין. ודלא כפי' רש"י ותוס' דלפי' לא מהני לשון הפרה בעבד א"כ מאי איריא ביצא לחירות ישלים אף כשהוא תחתיו. ובזה הופר השגת הר"א שם ע"ש. והטעם בזה נ"ל לפמ"ש בפ"ח מה"ע שם דלשון הפרה מורה על ענין ביטול עולמית שלא ישאר לו עוד זכות בנדר כהפרה דאשה שהוא לעולם ובזה מורה שאין לו עוד רשות עליו ונפקע שעבודו דהא בכפיי' יכול לחזור בו ולומר תהא נזיר ואז מחויב ליזור. ולפ"ז הו"ל כהפקיר עבדו ויוצא לחירות, ולז"כ הר"מ שם מכאן אני אומר כו' יעו"ש. וטעם זה יש לומר ג"כ בנדר אף דא"צ לכפותו מ"מ אם אמר לשון הפרה יצא לחירות. וזה הוא דעת הטוי"ד בס"י רס"ז בדעת הר"מ ע"ש. גם לפי מש"כ בגמרא דיש לחלק בין נזירות לנדרים דלא חל עליו כלל אף כי אח"כ רצון הרב לזה י"ל דגם לשון הפרה הוא דברי הבל ותוהו ולא הוה זה גילוי דעת לשחרור והוה כמי שאמר לשון מופר לך בלא נדר כלל. ומלשון הר"מ שם שכתב אם נדר נדר שכופין עליו העבדים כו' משמע דרק בנזירות שצריך כפיי' שייך דין זה. ונ"ל דהטור מיירי כשהעבד רוצה לקיים הנדר שלא לאכול בשר והרב מוחה אותו אז גם בזה יש לחלק אם אמר בלשון הפרה יוצא לחירות כיון דלדעתו ביטול הנדר הוא ע"י אמירתו צ"ל בלשון כפייה:

גמרא ת"ר למה רבו כופו לנזירות אבל לא לנדרים וערכין, בתוספתא ובירושלמי גרס אבל לא לנדרים ולא לשבועות. וכן משמע קצת בסוף הסוגי' מה שאמרו וא"צ לנדרים ולשבועה ולא הזכיר ערכין. מיהו לפמש"כ התוס' שם דדין נדרים ושבועה הוא דא"צ לכפותו ולא בערכין י"ל דלהכי נקטינהו בהדדי לפי דמערכין ל"ק קו' אי הכי דממ"נ אם לית ליה לעבד מעות לבדו ממילא פטור מליתן דמי ערך דהא כל מה שקנה עבד קנה רבו בדאית ליה לעבד לבדו לא תועיל מחאת הרב כמ"ש התוס' שם ומה שייך ביה כפייה להכי לא מפרש כ"א נדרים ושבועות דכוותה. ומפי' רש"י משמע דגם לקמן גרס נדרים וערכין. (א) מיהו דעת הר"מ בפיהמ"ש והרע"ב דנדרים חלוק משבועות והיינו הא דבנדרים א"צ לכפותו הוא דוקא בנדרי עינוי נפש או ביטול מלאכה אבל דבר שאין בו עינוי נפש חייב העבד לקיימו ואין רבו יכול לכופו אבל שבועות אף שאי"ב עינוי נפש א"צ לכפותו שמאליהם הם בטלים. וכתב התוי"ט בטעמו משום דנדרים אסר חפצא עליה וכשאין בזה הרעה לרבו שפיר נאסר החפץ עליו אבל שבועות הו"ל מיתסר נפשיה אחפצא וכיון דאין לו רשות לעצמו אין חלין עליו כלל איזה שבועה שתהיה. וכתב שודאי גי' אחרת היה להרע"ב בגמרא. והנה לכאורה משמע מפי' המ"ש להרמב"ם דגרס בש"ס צריך לכפותו לנזירות ואינו יכול לכפותו לנדרים ר"ל (כשלא נדר עינוי נפש) וא"צ לכפותו לשבועה ע"ש. ותמיה על התוי"ט שהקשה