ברכת ראש נזיר קסט

(דף ד') הו"ל כבא בנדר דהוה אמינא דכותי מקריב. ועיין בכ"מ פ"א מהנ"ד ד"י מש"כ בפי' הרמב"ם דחטאת ואשם דנזיר מקרי מתפיס בנדר. וע"ע באורח מישור לעיל (דף ד' ע"ב) מזה וריה"ג ממעט ליה מלעולה דאינו מקריב אלא בנדר סתם שבא אף לעולה לבד משא"כ נזיר שחל עליו גם חטאת ושלמים עמה כפי' רש"י במנחות שם. אבל לר"ע דגם שלמים שבא בנדר אין כותי מקריב כ"ש קרבן נזירות שחל עליו דין ג' קרבנות ביחד שאין כותי מביאן ולא צריך קרא אלא לנזירות גופיה כנ"ל:

שם אימא בני ישראל מגלחין על נזירות אביהן ואין הכותי כו'. וקשה הא למה לי למעוטי דמלעולה פרט לנזירות נפקא לי' דאינו בר קרבן. ומהגם כי המעות שהפריש אביו על נזירותו אינו כלום. וראיתי בש"מ שהקשה זה. ותירץ בשם הרא"ש די"ל דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה שאינו מגלח על קרבן אביו אבל משלו יביא להכי איצטריך אידך קרא שאינו מביא כלל על נזירותו, וזה דוחק גדול. דודאי מלעולה פרט לנזירות ממעט שאינו מביא קרבן נזירות כלל כמש"ל מפירש"י דשם בדין הבאת קרבן שלו מיירי. וכמו שאכתוב בתוס' יעו"ש. ול"נ די"ל דהא דאימעט מלעולה הוא שאינו בר חיוב קרבן נזיר אף דבא ע"י נדרו. אבל מ"מ אם ירצה להביא קרבן נדבה על נזירותו ולגלח עליו רשאי. כעין דאיתא לעיל (דף י' ע"א) בתד"ה ב"ש דהיו רגילים להביא נדרים ונדבות כו', וזה הוי כעין כל נדרים דאיתרבו כותים מאיש. וראי' למשכ"ל דגם לר"ע אתי שפיר כיון דאין יכול להקריב חטאת ושלמים אינו בתורת קרבן נזיר. ומ"מ לא יוכל למעט מזה כ"א בתורת חיוב אבל אם רוצה לנדב עולה סתם מראין הדברים דיוכל לנדור ולגלח עליה. וכמי כן י"ל לר' יוסי הגלילי דבתורת נדבה רשאי ובכה"ג ממעט דאינו מגלח על מעות אביו כנ"ל וצ"ע:

רש"י ד"ה כל שיש כו' מקבל הזאה [היינו] ערל ישראל כו' כצ"ל:

ד"ה אמר קרא [ואיש אשר] כו' בחד גברא [ולהכי] משמע כו' כצ"ל:

ד"ה אי הכי כו' דכל מה שקנה עבד קנה רבו כו'. הנה בפי' הש"ס י"ל הא דהקשה עבדים נמי לא דאין לו נחלה אאביו דעבד קאי דכן הוא פשט הכתוב לאביו במי שיש לו אב לכל דין תורת נחלה המפורשת בתורה אף לירושת עבד יש לו טומאה. וע"ז שפיר כתב רש"י הנך תרתי טעמי דלהכי גם בעבד אי"ל אב להורישו את עבדו דמה שקנה עבד קנה רבו דירושה ממילא אתי' וקונה רבו ועוד דלא הם קונים זא"ז ואין לאביו בו קנין הגוף. אך מלשונו דהא לאו ב"י נינהו משמע דפי' הא דאינן בתורת נחלה אעבדים קאי דאינו מוריש משום דקנה רבו ור"ל דגם בנו של עבד הוא עבד וקונה רבו ואף שניתן לו ע"מ שאין לרבו רשות בו מ"מ בנו אינו קונה. ועוד טעם דאינו בדין נחלת עבד משום דאי"ק זא"ז אף דעבד יצא מכלל נכרי ובכל קנינים קונה ומ"מ אין קונה עבד להיות לו כנחלה להורישו כיון דלאו ישראל הוא אינו בכלל והתנחלתם כו' וכן פי' התוס', ולפי' זה צ"ל הא דתניא ביבמות (דף ס"ו) ועבדיו שקנו עבדים שיאכילם בתרומה היינו דקונה למעשה ידיו כדאיתא בגיטין שם וס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי כדס"ל לר"מ בב"ק (דף צ' ע"א) ואולי כזה הי' כוונת התוס' שם במש"כ אפי' לר"מ כו' משום דלשי' דהכא צ"ל כר"מ. אך לפ"ז קשה דהיל"ל בפשי' משום דעבד אי"ל חייס וכ"כ הש"מ מט"ז ובפי' הש"ס נ"ל כמש"ל:

ד"ה אלא אמר רבא כו' דהא הדר [כתיב ביה] איש כו' כצ"ל:

ד"ה אבל הכא כו' איידי דכתיב אשה לצורך כו'. ובעניותי לא אדע אשה גופיה ל"ל לכתוב כיון דאיתקש נזירות לנדרים ושם מבואר בקרא דנוהג באשה. ומצאתי בילקוט פ' נשא רע"א יכול אף הנזירה תהא מטמא למתים והלא דין הוא ומה במקום שעשה קטנים כגדולים ר"ל דגם קטנים מוזהרים על הטומאה כמחז"ל להזהיר גדולים על קטנים בכהונה לא עשה בהן נשים כאנשים דכהנת אינו מוזהר על טומאת מת. מקום שלא עשה קטנים כגדולים בנזיר אינו דין שלא נעשה נשים כאנשים אמרת ואשה כו' על נפש מת לא יבוא עכ"ל. ומזה מוכח לכאורה כמ"ש בגמרא דטומאה אינו תולה בנזירות דיין ותגלחת ויש לדחות אך לפמ"ש בש"ס דאיש אתא לרבויי גרים כו' א"ש מה דכתיב אשה דלא למעוטה מאיש כנ"ל:

תוס' ד"ה ודלמא כרת הוא דלא מיחייב [תימא למה לי קרא] מהיכי תיתי לומר שיהא כותי בכרת. הס"ד כצ"ל. וכן הוא בש"מ וז"ל תימא אמאי צריך למעוטינהו מהאי כרת טפי מכל כריתות שבתורה ע"ש. ולכאורה רציתי לומר דאתא למעוטי נמי עבדים משוחררים אף דיש להם טומאה אינם בכרת. ועיין בספר אדרת אליהו מהגר"א ז"ל פ' חקת ע"ש. שכתב דהקהל אתא לרבויי משוחררים. ומ"מ ל"ק דלא רצה הש"ס לומר דצריך קרא למעט מכרת רק הכי קאמר דלמא לא אשמועינן קרא למעט מינה כותי מטומאה רק לגופיה אתא לדין כרת למשוחררים. וכותים ממילא אימעוט מזה כיון דאינם בכלל הקהל אבל איטמויי איטמו וז"פ:

ד"ה אבל איטמויי מיטמו אמר קרא כו' לכותים כפי' הקו' הס"ד כצ"ל:

ד"ה ודלמא טהרה כו' [דבפ"ק] דיומא כו' בחיטוי () ואע"ג דאמת כו' [ושמא] הא דכותי כו' וטהר לשון הר"ף. הס"ד כצ"ל. ולכאורה קשה דהא דאין לו טהרה היינו משום דאין לו תורת טומאה כדכתב הר"מ פ"א מהט"מ וא"צ לטהרת טבילה ובמאי יתלה הטומאה בטבילה הא נהפוך הוא. ונ"ל דהך ושמא כו' הוא לשון הר"ף דק"ל ע"ד כמ"ש. ועז"כ ושמא ס"ל דטהרה ידעינן ג"כ דלית להו משום דאיתקש טבילה להזאה ולהכי כתבו דניחא ליה לאתויי מחיטוי גופיה כו' וכ"ה בפרש"י כל שיש לו טהרה בהזאה כו'. ומה"ד אמר קרא כו':

ד"ה אי הכי כו' עבד [אחר] שניתן כו' אותו [כדדרשינן] ולא הם כו' כצ"ל עמ"ש בפרש"י. (א) ומש"כ וה"ה דאשינויי קמא כו'. מבואר דס"ל דגם עבדים אין לו טומאה וטהרה. והיינו ממיעוט דבני ישראל כדכתבו לעיל ואיתקש טומאה לטהרה. ואף דלרבא נדחה הנך שינויי היינו דלא איצטריך למעוטי דלאביו וכן לא יטמא אבל מ"מ דין טומאה וטהרה לא ידעינן למעט אלא מהיקשא וה"ה בעבדים. ולדעתם צ"ל אף דל"ל טומאה מ"מ איתרבו מאליהם לכל דין נזירות אף ללא יטמא. וכמבואר בתוספתא סוף נזיר ובירושלמי דעבדים מוזהרים על הטומאה ומביאים קרבן טומאה בנזירות וזה תימה. ומהרמב"ם פ"א מה"ט לא משמע כן דלא הוציא עבד מד"ט ע"ש. וכ"ה באדרת אליהו פ' חקת דעבדים איתרבו לדין טומאה וטהרה מהכתוב ולגר הגר בתוכם ע"ש. וכן משמע בכתוב (במדבר ל"א) כל נוגע בחלל תתחטאו אתם ושביכם ור"ל שנטמאו אחר שכבשו אותם לשפחות כמה"כ החיו לכם ומקודם לא היו מקבלין טומאה. ובספרי פ' מטות איתא אתם ושביכם מה אתם בני ברית מקבלין הזייה אף השבוייה כשתבוא לברית ותטמא מקבלת הזייה, ועיין רש"י גיטין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה אף כו'. ועיין בזבחים רפ"ב הכל מטמאים בזיבה כו' ובהרע"ב וגם בש"מ משמע דעבדים יש להם טומאה ודעת התוס' צע"ג. (ב) וראיתי בספר מים טהורים אמנה כ"ה שנסתפק בדין עבד כנעני אי מטמא באהל לדעת רשב"י דס"ל אדם אתם כו' יעו"ש. ול"נ דבמחלוקת שנויה לפי דנראה מדעת הר"מ בפ"א מהט"מ דד"ז דאימ"ט באהל קבלה היא דס"ל דדרשא דאדם כו' הוא דרך אסמכתא ועיקר סמיך על מה שנאמר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר דין אהל. ועיין באמנה שם בישוב קו' תוס' יבמות (דף ס"א) והנ"ל בזה דס"ל להר"מ דדרשא דאדם הוא רק לדין טומאה בלבד וכמ"ש בהקדמה שם דאינם קרואים אדם לטמא. וה"ט לפי שגם בחייו אין לו טומאה ואינו מטמא וה"ה במותו אינו אלא במגע ומשא כדין טומאת בהמה ואינו בכלל אדם כי ימות באהל וסמך על קרא אדם אתם ור"ל גם כי ימות הם בשם אדם העולה היא למעלה כמה"כ ויקרא שמם אדם כו' ואין רצוני להאריך וס"ל להר"מ דהא דהקשה הש"ס שם מנפש אדם וכי"ב היינו למאי דס"ל מעיקרא דמעטינהו מכל טומאה אף ממגע ומשא ממיעוט דאדם. אבל לרבינא דמסיק דמטמא במגע ומשא וכדין נבילה ס"ל דדרשא דאדם הוא דרך אסמכתא דלא נימא דנכללים בקרא דאדם כי ימות באהל, עז"א דמצינו ג"כ בקרא אדם אתם כו' דאינם בכלל חשיבות דאדם וה"ה בדין טומאת אהל חלוק כמו שחלקו מחיים דאין לו טומאה. ובזה מיושב קו' התוס' שם. ולפ"ז ה"ה בעבד דדינו מחיים כישראל לדין טומאה כמש"ל ה"ה במותו הרי הוא בכלל אדם כאשה. אך דעת התוס' נ"ל דס"ל דדרשא גמורה היא. ולזה הקשו לעיל (דף נ"ד) בהא דציין על מערתא דאבות והוצרכו למצוא דגם הם נקראו אדם ודאי ס"ל דגם עבד אימעוט מזה דהא פשיטא דהאבות וזרעם הם בכלל בני ברית וברית אבות לא תמה. אלא ודאי דס"ל דניתנה תורה ונתחדשה הלכה דבעי לטומאת אהל מי שיקרא אדם. ולפ"ז עבד אף דהוא מקרי בני ברית, מ"מ אין דינו כישראל גמור וכדס"ל לתוס' ב"ק (דף יו"ד) דעבד מת מותר בהנאה. ועיין רשב"א בחי' לב"ק (דף נ"ד) ואין למדים מקרא דותמת שם מרים ה"ה דלא הוי נמי בכלל אדם דקרא כנ"ל ברור:

ד"ה אלא אמר רבא כו' א"כ [מאי] ממעט כו' נזיר [ת"ל איש] אך כו' כצ"ל. ומש"כ וא"ת כו' למה לי לעולה ר"ל איך שייך למיכתב האי מיעוטא דנזירות לפוטרו מקרבן בקרא דאיש איש כיון דבאמת מיעט הכתוב מנזירות לגמרי דלא חל עליו דין נזירות ולמה יביא קרבן ואם ירצה הכתוב למידק מינה דין נזירות לכתוב המיעוט גבי דין נזיר ולא בקרא