ברכת ראש נזיר קסח

ודי בנשא להעביר שער טומאה ומדכוללם יחד ש"מ דכולהו צריך תער משום מצוה:

סליק פרק שמיני. בס"ד:

פרק תשיעי מתניתין הכותים אין להם נזירות. הא דקמ"ל הכא בנזירות טפי מבעלמא דפשיטא לן שאינו חל עליו נדרים וקונמות להצריכו לקיים וא"צ היתר חכם כדאיתא בירושלמי וכמ"ש התוס' לקמן. לכאורה י"ל דהיינו טעמא לפי שבנזירות יש קרבן ומרבינן גם כותים לקרבן כמ"ש התוס' בד"ה מנהני מילי, אך בגמרא מוכח דקמ"ל דלא חל עליו נזירות ליאסר ביין ותגלחת, ולזה צ"ל דנזירות דמי לנדר דקדשי שמים בקדושת הגוף כעין שכתבתי לעיל (דף ט') מזה והוה אמינא דיחול עליו האיסור קמ"ל:

גמרא ואמרת אליהם לרבות את העבדים. יש לדקדק נימא לרבויי משוחררים דכן הוא בסוטה (דף כ"ו) מאי דכתיב דבר חל ב"י ולא משוחררים קמ"ל ואמרת ריבויא. וי"ל דמשוחררים מרבה מאיש ואייתר ואמרת לעבדים וגבי ערכין לקמן דלא בעי לרבויי עבדים דכל מצוה שהאשה כו'. י"ל מואמרת מרבה משוחררים. אח"כ מצאתי בילקוט נשא בשם הספרי בני ישראל פרט למשוחררים אמרת איש לרבות את המשוחררים ע"ש ותלי"ת שכיוונתי לדבר אמת:

שם אמר קרא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו כו' הא דלא אמר כדלקמן (דף ס"ב ע"ב) יצא להרע לאחרים כו' משום דגם לפי האמת לא מרבינן נזירות עבד להרע לרבו רק כשרבו הי' רוצה או כשיצא לחירות רק דהו"א כיון דנזירות הוא מידי דאסר נפשי' מחפצא כדאיתא ברא"ש ריש נדרים ועדיף גם משבועות דשם אף דאמר בלשון מיתסר חפצא עלי' מהני מדין יד כדאיתא בר"ן שם משא"כ נזירות אינו אלא שנזיר הימנו וחל עליו קדושת הגוף בתגלחת וטומאה וכיון דהוא קנין כספו של האדון אין גופו בידו לחול עליו כלל ואף כשישתחרר קמ"ל. ומאי דבעי הכא כפיי' יבואר לקמן (דף ס"ב ע"ב) ע"ש:

רש"י ד"ה חומר בנשים כו' [דכיון שנדרה ושמע] ולא היפר לה () שוב אינו יכול להפר. הס"ד כצ"ל. ולפי' האי דחומר בנשים הוא אחר יום שמעו ששוב אינו יכול להפר לאשתו ובעבדו יכול לכופו כיון שלא נתרצה בפירוש, ועיי' בתוס':

ד"ה דת"ר כו' בני ישראל [נוזרין] ואין כותים [נוזרין]. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ואמרת אליהם () לרבות את העבדים כו' כצ"ל. ומואמרת מרבה ולא מאיש. וכן משמע מרש"י לקמן עמוד ב' ד"ה אבל הכא ע"ש:

ד"ה הא אמרת במס' קידושין [כ"ג] כל מצות כו' כצ"ל. ור"ל אף דלא דמי לגמרי לאשה שיוכל להזיר להרע לרבו כדלקמן מ"מ בגוונא דלא איכפת לרבו והיינו שיחול עליו לכשישתחרר יש לדמותו לאשה. וכה"ג איתא בקידושין שם ומשני דא"ק כו' וכמש"ל:

ד"ה יכול כו' ערך כותי [זה] עלי כו' כצ"ל:

ד"ה ת"ל איש () כי יפליא כו' [ליהנהו] בהו איש כו' כצ"ל:

ד"ה שאני הכא גבי נזיר [האי] שאינו כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה כופה את עבדו [שמוחה] על נזירותו כו' כצ"ל. ולפי' נ"מ אף ביום שמעו של עבדו מוחה בסתם שאין רצונו לזה ולאשתו צריך לשון ביטול והפרה, ועי' מזה בנדרים (דף ע"ז ע"ב):

ד"ה שאני הכא כו' מקשינן נזירות כו', ועיין לקמן (דף ס"ב ע"ב) בתד"ה יצא להרע עש"ה:

ד"ה והא כו' ערך כותי [זה] עלי ת"ל איש [והכי] נמי כו' בני ישראל [נוזרים] ומביאים קרבנות אבל הכותים אין [נוזרים] ומביאים קרבנות יכול לא יהו [נוזרים] כלל ליאסר ביין ובטומאה כו' כצ"ל, מלשון זה משמע אף שהכותים לא הי' להם דין טומאה בעלמא כדלקמן מ"מ י"ל דאיתרבו כאן בנזיר ללא יטמא. וכן משמע מתוס' לקמן (עמוד ב') בד"ה אי הכי עמש"ש, וכן משמע בש"מ. ולענ"ד נ"ל דבטומאה בלא"ה לא שייך בהו לומר וטמא ראש נזרו כיון דכותים אין להם טומאה כדלקמן רק דס"ד דליהני בהו נזירות מה דשייך בהו דהיינו ביין ותגלחת והוה כנזיר שמשון דאין בו איסור טומאה. ומ"מ רצה לתרץ במי שיש לו טומאה כו'. ור"ל דהקרא לא מיירי אלא מזה שיש לו טומאה יחול עליו דין נזירות דהא ליפטר כותי מטומאה לא איצטריך דמסברא ידעינן כמ"ש. ובזה יש לתרץ תמיהת הרא"ש הובא בש"מ למאי דרצה לתרץ יצא כותים כו' א"כ בני ישראל למה לי דליכא למימר מהאי קרא לא שמעינן אלא דין נזירות ליין וטומאה דאינו חל ואתא בני ישראל לימעוטינהו מקרבנות דלא מסתבר שיביא קרבנות אם לא חל עליו נזירות כו' יעו"ש. ולמ"ש א"ש דאי לא כתיב בני ישראל והוה מרבינן מאיש אפי' כותים הוה אמינא להיפוך דאתי קרא דלא יטמא לרבויי אף כותים שאין להם דין טומאה בעלמא מ"מ מוזהר כאן בלא יטמא ולא יבוא באהל המת. אבל אחר דכתיב ב"י למעוטי א"כ אין סברא לריבויי עוד לטומאה כיון שאין להם טומאה בעלמא, ויותר מסתבר לאוקמי קרא במי שיש לו טומאה כו' לפטור אותו מדין כל נזירות כנ"ל, וע"ע לקמן מזה:

ד"ה למאי כו' כיבוד [אביו] אבל כו' כצ"ל:

ד"ה מידי [בנזיר כבד] אביך כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא יצא זה שאין לו קהל, וקשה דא"כ עבדים נמי לא דהא קהל משוחררים לא איקרי קהל ובהדי' מפורש בקרא והיתה לב"י ולהגר הגר בתוכם ואולי יש איזה ריבוי לעבדים, אח"ז ראיתי בס' אדרת אליהו פ' חקת מרבה מבתוכם עבדים לדין טומאת מת ע"ש וע"ע לקמן:

שם רב אחא בר יעקב אמר שאני הכא דא"ק והתנחלתם כו' יש לדקדק כיון דרב אחא בר יעקב אדרשא דלאביו קאי כדאי' בתוס' הו"ל לסדר דבריו לעיל קודם תירוץ במי שיש לו טומאה. גם קו' הש"ס אי הכי עבדים נמי לא אינו מובן כקו' התוס' דאיתרבו מואליהם, ומש"כ כוחו נמי לירבו מאיש אינו מיושב לפי מה שכתבתי לעיל דאיש אינו מיותר דאיצטריך לרבות משוחררים ועכצ"ל כן דאל"ה קשה לפי האמת איש למאי אתא, גם מה שתי' הש"מ כיון דאיכא ריבוי ומיעוט אהני ריבוי לחייבו בנזירות ומיעוטא לפוטרו מקרבן קשה הא המיעוט גבי דין נזירות כתיב. ולזה נ"ל דהא דאי' בש"ס לקמן יכול אף לא יהא נזיר כלל ת"ל איש כוונתו על איש איש דכתיב גבי נדרים לרבות כותים שנודרין כישראל ונזירות נמי כנדר ויש להשוותם לנדרים כל מה שנוכל. וכה"ג כתב רש"י לקמן (דף ס"ב), אח"ז עיינתי בירושלמי ושם מבואר דמאיש דנדרים ק"ל. ונ"ל דלהכי סידר הש"ס הכא אחר שהוכיח דכותי אין לו טומאה דאל"כ אף דס"ל לרב אחא בר יעקב דכל דין נחלת אביו קאמר מ"מ י"ל דלא אתא אלא למעוטי מי שאין לו נחלה אין לו דין טומאה לנזירות ואית לן לרבויי ליין ותגלחת דמצינו כה"ג בנזירות שמשון כמש"ל. וכעי"ז פי' הר"ן בנדרים (דף פ"ג ע"ב) ד"ה מטומאת מת אבל אחר דאימעט הש"ס כותי מדין טומאה א"כ מסברא ידעינן דלא שייך בי' וטמא ראש נזרו וע"כ בא למעט מכל דין נזירות להקיש לטומאה. ומ"מ איצטריך נמי ב"י כקו' הרא"ש שכתבתי לעיל דהא לאביו אינו מיותר דאיצטריך לכדדרשינן לעיל (דף מ"ח) ועיקר אמיעוט דב"י סמיך וכמש"ל. וע"ז מקשה הש"ס אי הכי עבדים נמי לא כיון דדרשת כל שאין לו נחלת אביו אין לו טומאת נזירות א"כ אף דנרבי עבדים לדין יין ותגלחת מ"מ יהני לאביו למעט מדין טומאה בנזירות כיון שאי"ל לו נחלת אביו וממתני' משמע דאיתרבו לכ"ד דומיא דנשים, וכן הוא בתוספתא. ובזה א"ש מה דלא הקשה לעיל אי הכי עבדים נמי לא אף אי נימא כדעת התוס' דעבדים אין לו טומאה מ"מ כיון דנירבו מאליהם לדין נזיר ניתרבו נמי בנזיר בבל יטמא כיון דתלה הכתוב דין נזיר במי שמוזהר בלא יטמא לתי' דלעיל משא"כ לתי' רב אחא בר יעקב אף דכותי אימעט לכ"ד מ"מ בעבדים דאיתרבי לנזירות יש למעט עכ"פ מלאביו מדין טומאה דנזיר. מיהו בלאו הכי ל"ק לפמ"ש לקמן דעבדים יש להם טומאה וטהרה:

שם ת"ל איש [אבל] הכא בני ישראל כו' כצ"ל:

שם אלא מהתם לעולה פרט לנזירות. וקשה הא תינח לר' יוסי הגלילי אבל לר"ע דדרש לעולה לע"א וקי"ל כוותיה מאי איכא למימר. ונ"ל דהש"ס רישא דברייתא נקט דר' יוסי הגלילי ולר"ע דדרש שם במנחות (דף ע"ג) לעולה אין לי אלא עולה בלבד ואין הכותי מקריב קרבן אחר נמי אתי שפיר כיון דאין הכותי מקריב חטאת ושלמים אינו בכלל קרבן נזיר. וכעין זה איתא בירושלמי שנייה היא דכתיב וכפר עליו את שיש לו כפרה יצא כותי שלא הי' לו כפרה. ופי' הפ"מ שאין יכול להביא קרבן חובה לכפרה. מיהו משמע לר"ע כותי יכול להביא לפטור ישראל נזיר כדאיתא שם במנחות כותי שהתנדב להביא שלמים כו' ומוקי לה באמר על מנת שיתכפר בהן ישראל ישראל אוכלן כו'. ואין להקשות לדידי' נימא מיעוטא דבני ישראל לקרבן אתא אף לפטור ישראל אבל נוזרין, דזה אינו דמיעוטא דבני ישראל לגבי נזירות דנפשיה כתיב ודכוותה קא ממעט. ואין להקשות למש"כ מאי הקשה הש"ס דב"י אתא למעוטי כותי מקרבן נזיר הא בלא"ה אינו בחטאת דלא איתרבי אלא לנדרים ונדבות כדאיתא במנחות שם. אלא ודאי צ"ל כיון דגילח על אחת משלשתן יצא הוה אמינא דהוא בר קרבן לגלח עליו א"כ לר"ע נמי י"ל דאתי למעוטי מעולה. דז"א דגם לפי הס"ד י"ל דס"ל דחטאת נזיר דאינו בא לכפרה כדאיתא בנדרים