ברכת ראש נזיר קסו

שם דס"ל להר"ם לחלק בין ודאי מצורע או ספק. כן י"ל נמי בדין אשם מצורע ספק דמיירי בי' בדין נזירות כיון דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא לא החמירו חכמים בזה דאין לו תקנה אבל בודאי ס"ל דמעכב. וכן מורין לשון הר"ם בפי"ד ופי"ח מהמע"ק. והלח"מ שם דחק בכל זה ואין צורך, (ג) הדרן לדברינו הנ"ל שבדין זה עכ"פ מבואר דעת הר"מ ותוס' דאשם אינו מעכב לרבנן. ומאי הקשה הש"ס והאיכא אשם. והנ"ל מסידור לשון הש"ס דמקשה והאיכא אשם על הך תגלחת ראשון דמיירי לעיל מינה דהא אח"ז פירש תגלחת שניה ושלישית דלאו על אשם מצורע הקשה דהא בתגלחת ראשונה דספק חלוט אין כאן אשם רק ציפרים לבד. ולזה צ"ל דעל אשם נזיר טמא הקשה לפי דבמשנה ובברייתא סתים לה בפשיטות דיש לו תקנה לכ"ע והאיכא אשם דנזיר טמא דס"ל לר' ישמעאל לעיל (דף י"ח) דמעכב מלמנות נזירות דטהרה ומאי תקנה איכא לדידי'. ומשני ר' שמעון היא דס"ל באשם מצורע מייתי ומתני. כן י"ל דס"ל לר' ישמעאל באשם נ"ט משום תיקוני גברא. ומה יפה פי' זה לפי מה שהביא בעל מגדל עוז שם גי' הש"ס הכי דמשני כדאמר ר' שמעון מייתי ומתני הכא נמי מייתי ומתנה ולא ביאר ד"ז כדרכו. ולפי' מבואר דר"ל כמו דס"ל לר"ש באשם מצורע משום תיקוני גברא כן נמי ס"ל לר' ישמעאל גם באשם נ"ט. ולזה לא הקשה עוד על אשם מצורע דתגלחת שניה דהיא היא. ומ"מ מוכח מזה דרבנן ס"ל באשם מצורע זו דאינו מעכב דאל"כ עדיין יקשה לרבנן דפליגי אר"ש והאיכא אשם כנ"ל וכן משמע מציון תוספות כמש"ש:

רש"י ד"ה ולגלחו בתוך שבעה כמשפט כו', מדבריו מבואר דפי' בש"ס הך ולגלחו תוך ז' דקאי אתגלחת שניה דאי אפשר לעשות כדין מצורע שימתין אחר גילוח ראשון ז' ימים ולגלח. ומש"כ ואח"כ מגלח ר"ל ביום ז' לספירה. ועיין בסמוך:

ד"ה אי אפשר דדלמא לאו מוחלט [אלא] טמא היה והוי נזיר טהור כו'. כצ"ל לפמש"כ בסמוך דקאי אתגלחת שנייה. והיינו דחיישינן שמא טמא היה בראשונה וכעת הוא נזיר טהור. וכן הוא בפהמ"ש להר"מ לפי' זה:

ד"ה והא קבעי אשם כו' ודאי מעכב כו' לפי' דאשם מצורע מעכב אליבא דכ"ע. וכן הוא ברש"י פסחים (דף נ"ט ע"א) ד"ה וכ"ת אשם כו' לפי שעיקר טהרה תלויה בו צ"ל למאי דמשני ר"ש היא אבל לרבנן אין לו תקנה. וכן הוא דעת הראב"ד בפ"י מהל' נזירות ולפ"ז לא קשה ליה רק על תגלחת שני' דלא מייתי אשם מצורע. ועמש"כ בגמרא:

ד"ה מאי אית לך כו' חדא לספק [סיפור] וחדא כו' אי לאו [דהוי עני ספק שאני] לפי שאין כו' [והכי] נמי תני כו' כצ"ל. ומש"כ דאי מוחלט וטמא הוא דעולת בהמה שבזו ושבזו תהוי נדבה ולא מפרש בפשיטות שעולת בהמה דשנייה תהוי למצורע דבעי עולה לתגלחת סיפרו. צ"ל דרש"י סובר כמו דלא תיקנו מספק להביא עולת נזיר טמא וכן תיקנו להביא חטאת העוף כעני לא מתני ג"כ בהכבש דעולה שתהא לעולת מצורע כעשיר. וע"ע מזה בלח"מ פ"י מהל"נ ד"ז. וחסר עוד בלשון רש"י קודם תגלחת רביעית לפרש שמא מצורע הוא ולא טמא לזה צריך להביא גם בתגלחת ג' עולה לנזירות טהרה:

תוס' ד"ה תגלחת ראשונה כו' ועולת העוף דלא [אייתי] כדין כו' כצ"ל, ומש"כ וכצ"ל שלמים דנזיר טהור לא הצריכוהו כו'. אף דזה בלאו הכי א"א להביא ולאתלויי כמש"כ תוס' נדה (דף ע') דשלמי נזיר אי אפשר בתנאי משום דלא דמי שלמי נזיר דבעי תנופה ולחם לשאר שלמים צ"ל דכתבו זה לפי מה דמסיק דהברייתא ר"ש היא דיכול להתנות על האשם בשלמים אף דלא דמי עבדינן כחומר שבשניהם כדאיתא בנדה שם. מ"מ היינו דוקא באשם דמעכב אבל לגילוח יצא גם בעולה:

ד"ה ה"ג שנייה מביא חטאת העוף לאו משום [נזיר טמא] דיעלה לו למנין שבעה [ואח"כ] יתחיל כו' ואף עולת בהמה [יביא] שמא לא היה כו' כצ"ל. ור"ל שמא נזיר טמא היה בראשונה והוי בשנייה נזיר טהור:

ד"ה שלישית מביא חטאת העוף דאולי [הוא] טמא כו' [כדמפרש] בסמוך ועולת בהמה דשמא מוחלט [היה[ ולא טמא. הס"ד כצ"ל:

ד"ה אמרת כו' ולגלחו בסוף שבעה דהיינו תוך ל' כו'. מדבריהם נראה דפי' הך ולגלחו תוך ז' כו' קאי אמנין ראשון דבעי שלשים יום ולא לגלחו בסוף ז' דדלמא כו':

ד"ה והא בעי אשם כו' זמן אכילתן. הס"ד ומתחיל הדיבור [ואי] לא מצורע הוא [וודאי] טמא הוא כו' כצ"ל. ודעת התוס' לעיל (דף נ"ה ע"ב) דלרבנן אשם מצורע אינו מעכב ויש לו תקנה. והנראה מסידור לשון התוס' כאן דציינו קודם הך קו' והא בעי אשם וגם לא פירשו כפירש"י דקאי על אשם מצורע דפירשו כמש"כ בגמרא דקאי אתגלחת ראשונה ועל אשם נזיר טמא קאי דמעכב לר' ישמעאל לעיל (דף י"ח) וע"ז משני דס"ל כר"ש ותירוץ זה עולה גם לאשם מצורע יעו"ש:

ד"ה ספק טמא כו' הרי ביום שלשים [ושמונה] יגלח תגלחת שלישית ושמא כו' דהיינו [יום] ס"ח כו' כצ"ל. ומש"כ עד תום ימי חלוטו ר"ל חלוטו וסיפרו והבאת קרבנות ואף נזירות טומאה אינו מונה מיום גילוח דשביעי רק מיום שמיני דהבאת קרבן. ועיין לקמן בתד"ה טמא ודאי משכ"ש:

ד"ה מוחלט ספק [וטמא] ודאי כו' אחר הזאת ג' וז' [מגלח] בשביעי ובשמיני מביא קרבן חטאת העוף [כנזיר טמא] ואי אפשר כו' [ושמא מוחלט היה] כו' נזירות טהרה [שלשים יום] וביום כו' כצ"ל:

ד"ה טמא ודאי כו' יספור ז' [עם] יום שמיני כו' ויתחיל למנות נזירות טהרה שלשים [יום עם יום] שמיני כו' כצ"ל. ומש"כ דז' דטומאה מונה מיום ח' דהבאת קרבן, יש לדקדק מנ"ל דימי חלוטו אינה עולה לימי טומאתו הא לעיל (דף נ"ו ע"א) לא אמר אלא דימי חלוטו אינו עולה לימי נזירותו. ועיין בלח"מ בפ"י מהנ"ז דין י"ב מפורש לדעת הרמב"ם שם דגם בימי סיפרו מהני הזייה לטומאת מת. והא דאינו עולה הוא משום התגלחת דאינו עולה לזה ולזה כדלקמן וא"כ ראוי למנות ז' מיום גילוח שנית דהוא מיום ז' לסיפרו ומה תלוי בהבאת קרבן דיום ח'. ומצאתי קו' זו בש"מ והניח בצ"ע, ול"נ דהיינו טעמא כיון דתגלחת דטומאה בעי שיהא שיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו כדאיתא לעיל (דף ל"ט ע"ב) וקים להו לרבנן דבעי ערך שבעת הימים ולהכי אינו מונה מיום ז' דגילוח דאז לא יהיה גם ששה ימים שלמים. ואולי לא מהני דהתורה אמרה ביום השביעי יגלחנו. אח"ז ראיתי בירושלמי דאיתא שם על ברייתא זו דטמא ספק כו' אמר רבי אבא זאת אומרת שהתער סותר בנזיר טמא שבעה ור"ל שאם גילח בתוך ימי טומאה צריך להמתין עוד ז' ימים מלבד יום גילוח והיינו כמש"כ שדייק מזה דמונה מיום ח' לספירת מצורע דבעי ז' ימים לגידול שערו:

ע"ב גמרא ואי ודאי נזיר [הוי] עולה כו' כצ"ל. רש"י ד"ה ואם טמא ספק ומוחלט ודאי [היה] ביום כו' ותגלחת [שנייה] עלתה לו לימי ספרו כו' כצ"ל:

ד"ה טמא ודאי כו' [ומונה עוד] ז' ימים לתגלחת שנייה כו' קרבנות [בקדשים] וחוזר כו' כצ"ל:

ד"ה שאלו כו' ביום [שנרפא צרעתו ונשלמו] ימי נזירותו כו' כצ"ל, ור"ל בעת שאירע לו הצרעת נשלמו ימי נזירותו או מיירי שנחלה ונרפא ביום השלמת נזירותו ומיב"ל מה טעם אינו עולה לכאן ולכאן. ולכאו' משמע דלא קאי אמתניתין דבעי ד' תגלחיות כיון דמיירי דביום ראשון של נזירותו אירע לו ספק טומאה וספק צרעת כדאיתא לעיל (דף נ"ה) בתוס' א"כ פשיטא דאינו עולה לכאן ולכאן כיון דלא חל נזירותו עד תום ימי צרעתו וטומאתו כדכתבו התוס' לעיל בד"ה ספק טמא כו' זה הכלל כו' וצריך לכל אחד תגלחת בפ"ע רק דמיב"ל ענין בפ"ע במי שאירע לו השני תגלחת כגוונא שכתבתי אם עולה לכאן ולכאן. אך גי' רש"י מפני מה כו' משמע דפשוט להו ממתניתין דאינו עולה. וכן הוא בש"מ בשם הרא"ש דהקשו אמתניתין. ולזה צ"ל דגם ממתניתין מיירי בכה"ג שאירע לו ספק טומאה וספק צרעת ביום השלמת נזרו דסותר שלשים כדאיתא לעיל (דף ו' ע"ב). אך זה אינו אלא לשיטת הרמב"ם שכתב שם דסותר מה"ת ומביא קרבנות טומאה. ולזה כתב הר"מ בפ"י מהנ"ז ד"א דמיירי שאירע לו ספק טומאה וספק צרעת בתחלת נזירותו או בסופו. אבל לשיטת התוס' שם אינו סותר לרבנן ביום תגלחת רק מדרבנן ואינו מביא קרבנות טומאה ע"כ מיירי מתניתין באירע לו ספק טומאה קודם השלמת ימי נזירותו וסותר הכל מה"ת ואינו עולה ימי ספק צרעת וספק טומאה למנין נזירותו פשיטא דבעי ארבע תגלחיות וכמ"ש. ומהירושלמי נ"ל כדעת הר"מ דהקשה בזה ויעשה לו תקנה ליינו ופי' הפני משה אמאי אסור לשתות ביין אחר ששים יום הא אין תגלחת הנזיר מעכבת. ולכאורה יקשה מה נ"מ דהתגלחת אינו מעכב הא ימי ספק צרעתו וטומאתו אינו עולה למנין נזירותו עד תשלום מאה ועשרים יום, וצ"ל דמיירי בגוונא שכתבתי לעיל שאירע הספק בסוף ימי נזירותו ואינו מחוסר אלא קרבן ותגלחת. וע"ז משני כיון שאינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד וגם לא נזרק עליו כי אם הוא מצורע וטמא העולה נדבה דאינו עולה לכאן ולכאן לזה אסור עד ק"כ יום כנ"ל:

ד"ה אלא תעלה לימי סיפרו כו' וכבר גדל לו כדי לכוף ראשו לעיקרו. והא דדי בז' ימים היינו בענין שכתבתי לעיל דאירע לו הספק ביום