ברכת ראש נזיר קסה

לא אמר ר' יהושע בהאי לישנא אלא כדי לחדד התלמידים שיבינו מדעתם מה שכיון בדברו דמפני הבאת קרבנותיו לחצאין יבוא לגלח שלא כמצותו וע"ע בסמוך:

שם אמר רב נחמן מאי ליעבד ר' יהושע כו'. עיין פי' רש"י ותוס' ואינו מתקבל כמש"ש. ול"נ דהפי' הוא ע"ד שמצינו בר' אליעזר ברבי שמעון בב"מ (דף פ"ג) על שלא בא תקלה ע"י אמר שישו בני מעי שישו מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם וקרי אנפשיה אף בשרי ישכון לבטח, וכמו כן אמר רב נחמן על ר' יהושע שהשיא עצה לבקש מי שידור בנזיר וזה לא נכון כדאיתא בנדרים (דף ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר כו' והיינו משום שמא יבוא לידי תקלה כדאיתא בש"ס שם ובשביל שנוכל לבוא לידי תקלה ע"י דר' יהושע אמר רב נחמן כן וא"ש לשון לדקיה דקאי על ר' יהושע. וראיתי בש"מ הביא דיש גורסין לרוקיה בריש ופי' בדוחק. ול"נ לפרש לגי' זו עפ"י משכ"ל דר' יהושע אמר לחדד שיבינו שכיון על חסרון מצות גילוח ולא כפשטיה. וע"ז אמר רב נחמן מאי ליעבד ר' יהושע בדיבורו שלא יקלקל כי אולי לא יבינו ויטעו התלמידים שלא כהלכה כנ"ל:

מתני' ומטמא למתים אחר מאה ועשרים [יום] כצ"ל:

רש"י ד"ה מתני' מת אחד כו' ולאחר שלשים [יום] מותר כו' כצ"ל:

ד"ה וסופרין כו' לא חל [עליך] כו' דאשם אינו מעכב [מלמנות] כדאמרינן כו' כצ"ל:

ד"ה ולייתי כו' השיב ר' יהושע () לבן זומא כו' כצ"ל:

ד"ה אמר רב יהודה כו' משיב דבר שאינו ק"ו לשאר כל אדם שאינו [יכול ישיב] ע"ד רבו כו' ואמר [ר"פ] אפי' כי האי כו' כצ"ל וכן הוא בס"י. ומש"כ ואפי' יודע בעצמו כו' הוא מלתא בפ"ע מפי' רש"י להורות לתלמידים:

ד"ה אמר רב נחמן בר יצחק מה ליעבד ליה ר' יהושע לדקיה דלא ליסרו [ר"נ] לא שמיע ליה כו' כצ"ל, ורצונו דגם לר"י לא איכפת ליה אם הביא לחצאין רק שאמר דבר שאינו כלום:

ד"ה לדקיה כמו דקים [שהוא בני] מעיים ולהכי כו' כצ"ל:

ד"ה מתני' נזיר כו' [כבר היא] מפורשת כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ומי שומע לו אם [אין] דעתו לידור [בלא] זה שידור כנגדו, הס"ד. ומה"ד מי שומע לו כו'. וכן הוא בס"י בשני דבורים, והיינו דפי' ראשון הוא אם נאמר הקפת כל הראש לא שמה הקפה או דמיירי בנשים שיוכל לגלח מ"מ מי ירצה ליזור עבורו ואי מיירי באיש ושמה הקפה מי ירצה ליזור עד"ז בספק לבטל הימנו מצות תגלחת כמ"ש בפי' המשנה:

ד"ה ועולת בהמה כו' ושלמים. הס"ד. ומה"ד ואם טהור הייתי () העולה הראשונה כו' כצ"ל:

ד"ה נמצא כו' נזיר שכלו ימיו () חייב על התגלחת. הס"ד כצ"ל. וכן הוא בס"י וע"ל ספ"ב:

ד"ה אמר רב נחמן בר יצחק כו' לא אתפרש [כפ"ה וה"פ מאי] ליעבד כו' הא ודאי [אי] אפשר כו' בתקנת [בן זומא בלא נזיר אחר] לא הוה ליה כו' ובפירוש כתב לדקיה כו' כי אם [על] השלמים כו' כצ"ל. ור"ל דלא הוכשר להם פי' המפרש דכאן גם לא מה שהיה כתוב באיזה פירוש דלדקיה הוא איברי עולה דאינן נקטרות עד אחר התגלחת. וע"ז ק"ל מה ענין המתנת איברי עולה על הגילוח הא על העולה אינו עיקר מצות דמים לגלח עליו כי אם על השלמים הנשחט בראשונה כדעתם לעיל (דף מ"ה) בתד"ה תגלחת ותו אף אם היה מגלח על העולה למה ימתין הכהן מלהקטיר האיברים עד אחר תגלחת הא אין בהם מצות תנופה. ולזה פירשו דקאי על חלב השלמים לפי שהיה מניפן עם הזרוע דשלמים והלחם. וכדאיתא בר"מ פ"ט מהמע"ק ד"ט והתנופה היה אחר הגילוח והיה לו לחוש שיסריחו בהמתנת השני תגלחיות. אך גם זה לא יתכן. מלבד דהענין הוא דבר זר לחוש לזה אף כי גם דא"צ להמתנה כ"כ דאפשר לגלח שניהם כאחד ע"י שני ב"א. ומהגם כי במשנה לא קתני מגלחין לפי דמיירי אף באיש דאינו מגלח כמ"ש בפי' המשנה גם לשון לדקיה לא משמע כן ועמש"כ בגמרא:

דף ס' ע"א גמ' תנא בד"א כו' קמ"ל בזה הא דדייק לעיל (דף נ"ו ע"א) בגמרא שם דימי חלוטו לא סלקי ליה לנזירותו אף בנזירות מרובה ע"ש:

שם וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה, יש לדקדק למה נקט הש"ס לישנא דקבורה ודלא כרבנן דס"ל בסוף תמורה דתשרף ותנן התם כל הנשרפין לא יקברו. ואולי י"ל דבזה לית להו האי כללא דחזינן דגם ר"י דס"ל שם דיקבר אמר בחטאת העוף יטילנה לאמה וה"ט כפי' רש"י שם דאיידי דעוף רך מתמקמק במים וה"ה דרבנן מודו בזה ולא חיישי דלמא אשכח אינש ואכל להו ומ"מ חשוב ליה בדין שריפה להורות דאפרן מותר וצ"ע:

שם והא בעי אשם ר' שמעון היא דאמר מייתי ומתני. פשטיה דש"ס משמע דאאשם מצורע מקשי דס"ל דמעכב לכ"ע כפי' רש"י ומשני ר"ש הוא דאמר באשם מצורע זה מייתי ומתני אבל לרבנן אין לו תקנה. וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות בפ"י מהל' נזירות דין ח' אבל הרמב"ם שם כתב דהאשם אינו מעכב לא בתגלחת טומאה ולא בצרעת. וכ"כ התוס' לעיל (דף נ"ה ע"ב) בד"ה אוכל דלרבנן דר"ש אית להו דאשם אינו מעכבו לאכול בקדשים. (א) אך לפ"ז יקשה כדתמה הכ"מ שם מאחר שבברייתא לא הוזכר אשם מאי מקשה הש"ס והאיכא אשם והוצרך לשנות ר"ש היא הא תינח לר"ש אבל לרבנן מאי איכא למימר וע"כ יצטרך לומר דלרבנן אינו מעכב ולמאי הוצרך לומר ר"ש היא. ולכן נ"ל להכ"מ לפרש לדעת הר"מ דהש"ס מקשה אף דאשם אינו מעכב מ"מ לכתחלה הי"ל להביא ולמה שביק הברייתא זה למיתני שיביא אשם. וע"ז אמר דר"ש הוא דס"ל דיכול להביא ולהתנות אבל רבנן פליגי ע"ז ואינו יכול להביא. ובפירוש זה נתעורר אצלו עוד קו' על הר"מ למה לא חשיב עולה יעו"ש. וכל הרואה יראה שהוא פי' זר עיין בלח"מ שם וגם בתחלה מאי קסבר הא ברייתא ערוכה היא בנדה (דף ע') פלוגתא דר"ש ורבנן, אך גם פי' הלח"מ דחוק דפי' דס"ד דש"ס היה דמעכב ומשני אי מצית למימר דאשם מעכב היינו לר"ש משום דלדידיה אית ליה תקנה לאתנויי אבל לרבנן דא"י להתנות ודאי אשם אינו מעכב דא"כ נמצא שאין לזה תקנה כלל. ובמח"כ אזיל בתר איפכא דאטו הא דמעכב או לא תליא בזה אי יש לו תקנה ונהפוך הוא דרבנן ור"ש פליגי אי מצי לאתנויי דהא גרם להביא קדשים לבית הפסול כדאיתא בנדה שם ואי מעכב או לא הוא ע"א. ואדרבה לכאורה משמע מרבנן שהשיבו אין מביאין קדשים לבית הפסול ס"ל דאף דמעכב אינו רשאי להתנות מטעם זה דהא ר"ש דס"ל מייתי ומתנה משום תיקוני גברא כדאיתא במנחות (דף ק"ה ע"ב) ופי' רש"י שם כגון האי דבל"ז אסור לאכול בקדשים אבל בע"א לא והיינו נמי מטעם זה דאין מביאין קדשים לבית הפסול. ואם איתא דרבנן ס"ל דאינו מעכב היה להם להשיב מפני שאינו מעכב וא"צ לתקוני גברא. ואף דיש לדחות כמ"ש לקמן מ"מ הא ודאי דלא תליא הא דמעכב בדין אתנויי ומאי שייך לישנא דר"ש היא לזה ודאי גם פי' זה נדחה. (ב) והנה בלאו הכי קשו בה קמאי בדעת הר"ם בדין אשם מצורע אי מעכב. לזה ראינו לבאר, והיינו דבאמת לא מצינו בש"ס פלוגתא בזה וסוגי' דש"ס מורין דכ"ע ס"ל דמעכב כמש"ל. וכן מורין לישנא דר' ישמעאל בערכין (דף כ"א) דתנא כשם שחטאתו ואשמו מעכבין כך עולתו מעכב ומשמע דבאשם פשיטא דמעכב וכפי' רש"י בפסחים (דף נ"ט) שהרי עיקר טהרה תלויה בו שנותן מדמו לבהונות. ויותר משמע כן מר"פ שם דאמר פעמים שחייבי חטאת ממשכנין אותן ומפרש חטאת נזיר. ואי איתא דגם אשם מצורע אינו מעכב הי"ל לומר פעמים שחטאות ואשמות ממשכנין לאשמעינן היפך מלשון המשנה חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן. ומיהו זה יש לדחות דהא לא אמר נמי אשם דנזיר טמא ממשכנין אף דבהדי' ס"ל לרבנן לעיל (דף י"ח ע"ב) דאינו מעכב. ועכצ"ל דה"ט לפי שר"פ רצה לבאר דכללא דמתניתין לאו דוקא. ולזה אמר נמי חייבי עולות אין ממשכנין אותו בעולת מצורע אליבא דר' ישמעאל ולפי שתפס בסו"ד אליבא דר"י תפס נמי בכלל הראשון חטאת לבד דזה הוא אליב' דכ"ע ובחטאת נזיר אבל אשם נזיר טמא ס"ל לר' ישמעאל לעיל (דף י"ח) דמעכב לא חשיב. ומזה הטעם לא חשיב נמי אשם מצורע דס"ל לר' ישמעאל דמעכב. ולזה אמר נמי ר' ישמעאל כלשון הזה כשם שחטאתו ואשמו מעכבין לפי דלדידיה כל אשמות מעכבין אף באשם נ"ט וכ"ש באשם דמצורע דנותן מדמו לבהונות. אבל לר' שמעון ורבנן לא שמענו דאף דס"ל לר' שמעון לעיל דמייתי ומתנה משום תיקוני גברא אינו מוכרח לומר כפי' רש"י לפי דמעכב רק לתקוני גברא לכפר ליתן על בהונות. וכהאי דס"ל לר' שמעון בזבחים (דף ע"ה) אשם שנתערב בשלמים שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחומר שבהן אף שיש תקנה כחכמים שאמרו ירעו וימכרו לפי דר"ש אינו חושש כ"כ לזה דיבוא לבית הפסול רק לכתחלה כדאיתא במנחות שם. ולזה אמרו רבנן אף דיש כאן תיקון מצוה מ"מ אין מביאין קדשים לבית הפסול. והנה דעת התוס' מבואר לעיל (דף נ"ה) בפשיטות דלרבנן אשם מצורע אינו מעכב. וכן הר"מ כתב בדין זה בהלכות נזירות שם אבל האשם והעולה אינו מעכב לא בתגלחת טומאה ולא בצרעת. ולזה תמהו הלח"מ והמשל"מ על הכ"מ דפ"א מהל' מחו"כ ד"ה שמחק מלשון הר"מ תיבת והאשם וס"ל דבאשם מצורע מעכב דאישתמיט ליה דעת הר"מ בהל' נזירות כנ"ל. ואין ראי' מזה די"ל כמו שכתבתי לעיל (דף נ"ז) במה שתמהו על הכ"מ בדין תגלחת מצורע מעכב. ופי'