ברכת ראש נזיר קסד

פירשו לעיל בל"ק שם דר"י מיירי במספרים ואוסר. אך התוס' מיירי ללישנא ב', ואף דיש לדחות דראה שעריו דנשרו ממש ולא ניכר כעין תער מ"מ דייקו שפיר דעדיין היה יכול להשיב במלקט ורהיטני שקליניה ולא בתער וש"מ דגם רבנן גזרו הרחקה בזה כנ"ל:

ד"ה ההוא גברא כו' לא מצינו איסור לזו הגירסא ובה"ג בהלכות נזיר כתב [זה] הלשון אמר רב כו' לעולם מיירי רב אף בשער בית השחי ובית הערוה [ובתער] דקאמר רב היינו במספרים כעין תער אמר ר' חייא כו' כצ"ל והכל דיבור אחד. ור"ל לפי הגי' שלנו לא מצינו איסור לשאר איברים אפי' בתער אבל לגי' בה"ג אסור אפי' בשאר איברים להעביר בתער ובמספרים מותר אפי' ביה"ש וביהע"ר. ומ"מ צריך לחלק בין שאר איברים לבית השחי דהא בברייתא דה"ז חייב לא קתני רק תרתי וע"כ מדרבנן קאמר דהא אידך ברייתא דהעברת שער דמיירי בכ"מ אף בביה"ש תנא דאינו אלא מדברי סופרים ובתער. וצ"ל החילוק דבבית השחי חייב מדברי סופרים בתער ובשאר איברים איסור בעלמא לכתחלה מדרבנן ואינו חייב. וכן הוא בש"מ. וגם לזו הגי' אין לחלק בין רב לר' יוחנן דהא משמע דבמספרים בשארי איברים לאסור ליכא למ"ד ובברייתא דתני העברת שער מדברי סופרים בכ"מ איירי בתער ולזה הי' צ"ל דחיוב דר' יוחנן מדרבנן קאמר והחילוק הוא כמ"ש:

בא"ד ובהלכה פסוקה כו' ומשמע דה"פ [דרב] אמר מיקל כו' [ושמא] אע"ג דלא כתוב אלא מ"מ כו' כצ"ל ולגי' זו דר' יוסף טוב עלם הסכים הרי"ף והר"מ. וכן הוא בטוש"ע (סי' קפ"ב) דרב דמתיר במספרים הוא בשאר איברים אבל בית השחי ובית הערוה אסור אף במספרים ובתער עובר מד"ס אף בשאר איברים. ועדיין יש להסתפק בשאר איברים בתער דעובר מד"ס אם הוא לאיסור בעלמא או לחיוב לפי דהברייתא דהעברת שער דמיירי בכ"מ דהוי מד"ס צ"ל דמיירי בתער דומיא דשאר איברים וא"כ י"ל דהברייתא דתנא חייב בבית השחי ובית הערוה מיירי במספרים דבשאר איברים שרי ובתער גם בשאר איברים חייב מדרבנן. או י"ל כעין שכתבתי לעיל דיש לחלק בין בית השחי לשאר איברים גם בתער דבשאר איברים אינו אלא איסור לכתחלה ובבית השחי חייב והברייתא דתנא חייב מיירי בתער אבל במספרים גם בבית השחי אינו חייב אלא אסור לכתחלה ונחית חד דרגא. אך בהר"מ ושו"ע מבואר בהעברת שער בית השחי אף במספרים חייב אך לא ביארו דין שאר איברים בתער אם לחיוב או לאיסור. ויותר משמע דברייתא דלוקה מיירי סתמא בכל גווני אף בתער בבית השחי ובית הערוה דוקא אבל בשאר איברים בתער אינו אלא איסור לכתחלה והדבר שקול ולהקל:

ד"ה בעא מיניה כו' ולפי' [ר' יוסף טוב עלם] הבעיא במספרים כו' ומאי קושי' יטלנו במספרים [ור"ת פירש] והא קא גדיל והואיל כו' אלא לינצל מצער [ואמר לו] גבול יש לו שאינו גדל והולך כשער הראש וליכא צערא. הס"ד. וכן הוא בתוס' יבמות שם והיינו דר"ת מפרש דהבעיא היה בתער ואסר ליה והא דשאל והא קא גדיל אף דיכול ליטלו במספרים הכי שאל ליה למה יאסר לגלח בתער הלא אינו עושה זה משום נוי ויופי אלא להנצל מצער והשיב לו דליכא צערא כולי האי דכי גדל יותר נושר. ומה"ד [הג"ה] משמע כשאין אדם כו' כצ"ל, וזה עפ"י פיר"ת שכתבתי. ולפי משכ"ל דבדבר שאסור וחייב מה"ת גם לינצל מצער יש לאסור מדרבנן, צ"ל דר"ת ס"ל דגם רב ס"ל כלישנא קמא דר' יוחנן דבתער לוקה מדרבנן דלהכי מיקל כעין תער דמותר לכתחלה. וכן הוא בתשובת הרשב"א הובא בב"י דבמקום רפואה מותר כיון דאינו אלא מדרבנן. וכן נראה דעת תוס' והרא"ש שהביאו פיר"ת דס"ל כהרי"ף והר"מ וכלישנא קמא דר' יוחנן וכן הוא בב"י, וכן המסתכל במראה דשרי כדי שלא יחבול הוא נמי משום דלית בי' איסור תורה. וכן משמע בירושלמי שהביא התוס' בע"ג (דף כ"ט) ד"ה המסתפר דהאיש אף בחול אסור שאינו דרך כבוד. ומש"כ התוס' והרא"ש שם דהטעם משום לא ילבש גבר ר"ל דמטעם זה אסרו אבל לא איסור תורה. ומה דאיתא בטוש"ע י"ד סי' קנ"ב ס"ב אסור לאיש להסתכל במראה משום לא ילבש גבר כו' לאו דוקא הוא וסירכא דלישנא דתוס' נקטי ור"ל דגזרו משום לא ילבש גבר. ובזה נ"ל ליישב קו' הב"י בסי' קפ"ב שכתב דנראה דהתוס' חולקים ע"ד פיר"ת ממש"כ בשם תשובות הגאונים שמגלח כל גופו שרי היינו במגלח לרפואה משמע דוקא בכה"ג שרי לרפואה אבל בית השחי לבד לא. ולפי הנ"ל י"ל דבזה פליגי דר"ת ורשב"א שם אזלי כשיטת רוב הפוסקים דס"ל כלישנא קמא דר' יוחנן דגם בתער אין בו איסור מה"ת ואסור מדרבנן להכי לרפואה שרי, אבל תשובות הגאונים י"ל דס"ל כלישנא ב' דר' יוחנן וגם לרב חייב מה"ת בתער, וכן משמע בסמ"ג שהביא תשובות הגאונים ופסק כלישנא בתרא דר"י עיין בב"י שם. ולכן ס"ל דבית השחי לבד אסור בתער אף במצטער, אך לפי משכ"ל פי' הש"ס לפ"ד תשובות הגאונים דרב דוקא כל גופו מיקל כעין תער ובביה"ש לבד אסור צ"ל כחילוק הב"י דמיירי במגלח סתם דבכל גופו מן הסתם לרפואה מכוון ע"ש:

ד"ה מהו כו' ובהע"ר. הס"ד, ומה"ד א"ל אסור ולית הלכתא כוותיה, וד"ז קאי לבעיא דתפלה בבגדו:

ע"ב במשנה וסופרין שלשים [יום] ומביאין כו' כצ"ל. והא דלא תני הכא מגלחין ומביאין כבבא דרישא דריש פרקי', י"ל דהיינו טעמא דברישא דמיירי בשניהם קיימין אז בכל גוונא מגלחין שניהם בל' יום הראשונים אפי' באיש דמוזהר על הקפת הראש ממ"נ בין טמא או טהור. וקו' הש"ס שם ודלמא לאו טמאים אינון וקעבד הקפה אשלשים יום שניים פריך כמש"ש. ולהכי אוקמי' באשה וקטן, אבל הכא גם בל' יום ראשונים א"א לגלח שניהם באיש כי שמא האחר עדיין אינו נזיר וקעבד הקפה ובתגלחת ל' יום השניים אינם מגלחים כלל כי שמא היה האחר נזיר מתחלה והקרבנות היה שלו וגם הספק אינו מגלח שמא נזיר טהור היה בראשונה, ואף שכתבתי לעיל (דף י"ד ע"ב) דעת הר"מ דמצות גילוח נמשך גם אחר כך מ"מ אין זה מגלח כמצותו על הקרבנות ולהכי לא קתני. ולפ"ז היה יכול לפשוט ממתניתין דשמה הקפה. אך י"ל דמגלחין דרישא אכולהי בבי קאי וכצ"ל לפי מש"כ בר"פ לדעת הר"מ דקו' ודלמא כו' גם אמגלחין דרישא הקשה וצריך לאוקמי באשה וקטן ועלה קאמר בסיפא מת אחד מהן. וגם לכאורה ע"כ האחד מן השוק באשה מיירי אף דנקט בלשון זכר לאו דוקא דכיון דאיש אינו יכול לגלח כלל לא בל' יום הראשונים וגם בשניים כמש"ל ומי שומע לו שידור בלא מצות תגלחת אך גם באשה אינה ראויה להזיר לפי מש"כ בתוס' דריש מכילתין. ואולי כל זה נכלל בקו' בן זומא ומי שומע לו. ועמש"כ בגמרא וע"ע מש"כ בריש פרקי' בתד"ה וסופרין דשייך לכאן:

שם אלא מביא חטאת העוף ועולת בהמה כו'. הא דמביא עולת בהמה הוא מטעם ספק נזיר טהור דהא צריך גילוח בראשונה ממ"נ אף באיש דבין היה טמא או טהור מגלח ואינו רשאי לגלח כי אם על קרבן ועל שלמים לא יוכל להתנות לפי דאינו דומה שלמי נזיר לשלמי נדבה כמ"ש התוס' נדה (דף ע') ד"ה למחרת. ולזה כתב הרמב"ם דין זה סתמא בפ"ט מהל' נזירות דט"ו אף באיש לפי דבתגלחת שלשים הראשונים גם איש מגלח ממ"נ וז"פ. ולא כתבתי אלא כלפי הלח"מ דשגה בזה יעו"ש:

שם אמר ר' יהושע נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין. מכאן נ"ל ראי' למשכ"ל (דף נ"ז ע"ב) בגמרא שם דתגלחת טומאה מעכב לכ"ע דאל"ה הא יש תקנה שלא יהא מביא לחצאין וגם א"צ לידור עוד אחד והיינו שיביא לאחר ל' יום קרבן טומאה מספק ולהתנות ולא יגלח ובל' יום השניים יביא כל אחד קרבן טהרה ויגלח עליהם, ואף שכתב שם לדעת הר"מ דבספק טומאה אינו מעכב מ"מ י"ל כיון דבודאי מעכב יש לעשות תקנה אף בספק אם לא שנאמר דלבן זומא לא איכפת כלל בהבאת קרבנות לחצאין והו"ל כלכתחלה דעומד לגלח ואף לחצאין ואינו נראה כמ"ש בגמרא דיש כאן ביטול מצוה:

גמרא ולייתי אמר ר' יהודה אמר שמואל לא א"ר יהושע אלא כדי לחדד בה את התלמידי', מפי' רש"י ותוס' משמע שהשיב דבר שאינו רק להורות לתלמידים שירגילו להשיב ולא יבושו. ולשון חידוד אינו מורה ע"ז דהיל"ל כדי להורות לתלמידים וגם חס ליה לר' יהושע שיוציא דבריו לבטלה לבקש מי שידור ללא צורך כלל. ומה כל החרדה שהודו חכמים לבן זומא לדבר פשוט. אך האמת הוא משום דבל"ז יקשה הא יש כאן ביטול מצוה לכתחלה דהא מצוה מן התורה לגלח על השלמים כדאי' לעיל (דף מ"ה) ויליף לי' מקרא והכא אי אפשר להביא שלמים להתנות כמש"ל ובפרט לדעת הרמב"ם שכתבתי לעיל דלכתחלה מגלח על כל שלשתן שמביא כסדר הכתוב חטאת עולה ושלמים ומגלח עליהן ולזה היה דעת ר' יהושע לבקש אחד מן השוק שידור כדי שיוכל להביא קרבן טומאה בשלימות ולגלח כדינו. אך בן זומא אמר ומי שומע לו שידור ובפרט לפי הנ"ל שהאיש יבטל מצות תגלחת וגם אשה אינה ראויה להזיר ולכן מוטב שיעשה כב"ז והודו לו חכמים והש"ס על לישנא דר"י הקשה דאמר בהאי לישנא נמצא זה מביא קרבן לחצאין דזה בלבד לא איפכת לן ועיקר על הגילוח קפיד ר"י והכי הו"ל למימר נמצא זה מגלח על קרבנותיו לחצאין לפ"ד הר"מ או יאמר נמצא מגלח שלא כדינו וע"ז משני