ברכת ראש נזיר קסג

ד"ה ולמאן כו' [דאליביה] קיימא הכא כו' לעשה ול"ת. הס"ד כצ"ל:

ד"ה מיבעי ליה כו' [לא] נפקא כו' וליטעמיך הא [דקיי"ל] כו' כצ"ל. ואין לומר דה"ט משום דהוי לי' שני כתובים דא"כ מאי מקשה הש"ס זקנו למה לי הא מיב"ל לשני כתובים. אלא ודאי דאית לי' שום פרכא וכדמסיק שכן ישנו בשאלה:

ד"ה ולמאן דמפיק ראשו ללאו גרידא למה לי [כו'] לכתוב זקנו כו' שמעינן ל"ת ועשה [דכהנים] כו' כיון דאזהרה אחת היא () אלא האריך יותר כו' כצ"ל. ור"ל דק"ל למה לי ראשו דאי"ל דראשו מגלה לאוקמי' לזקנו גם בכהן דלישראל לא איצטריך דמראשו שמעינן דזה אינו דבלאו ראשו הו"א זקנו לכהן דמקרא מלא דיבר הכתוב דמשמע כו'. והא דהאריך הש"ס ג"כ ל"ל למיכתב זקנו איידי דמסיק הך פרכא דראשו ל"ל מסיק ג"כ לכולהי צדדי דפרכות דגם זקנו לכהן אינו מיותר למאן דמוקי ראשו לנזיר וכדמשני כהן מנזיר לא יליף כו' ובתוך הדברים קודם אלו התיבות. אלא האריך יותר. הגיה הר"ף והשתא מצי לשנויי כו' ואיצטריך ראשו [לאם] אינו ענין כו'. ונראה דס"ד דשקולין הם דכך [חמורה] לו ל"ת גרידא השוה בכל כמו ל"ת ועשה שאינו שוה בכל. הס"ד מהג"ה כצ"ל. ואולי כל פי' זה מהר"ף. ולפ"ז צ"ל גם בדעת הש"ס לעיל דס"ל מ"ד להקפה דלא יליף מזה בעלמא דעשה דוחה ל"ת באם אינו ענין וכפי' התוס' לעיל בד"ה והאי תנא רק שבא לגלות על זקנו דמיירי ג"כ בכהן למדחי עול"ת, וע"ז הקשה הש"ס הכא ראשו ל"ל דא"צ לזה דמשמע למידחי כו'. והא דק"ל הכא הוא לפי מה דאמר מקודם דנזיר מכהן לא יליף ועכצ"ל דגם תנא דהקפה ס"ל דשקולין הם וקרא אתא גם לנזיר א"כ ל"ל ראשו להקפה. ולפי פירוש זה נמי צ"ל בתירוץ הש"ס כדכתבו התוס' לקמן דלפי המסקנא זו תנא דמוקי ראשו ללאו ה"ה דשמעינן מינה נזיר ומה שהזכיר הקפה לגלות כו' דאל"כ לא משני מידי להאי מ"ד להקפה רק הר"מ לא ניחא לי' בזה דהקושי' הי' ל"ל ראשו דלפי זה האי דמשמע למידחי כו' קאי על זקנו דממילא משתמע בין דישראל דלאו גרידא או כהן דעשה ול"ת ולא שייך בזה מה דמסיק כהן מנזיר כו' דעדיין לא גילה דעתו דהאי תנא מוקמי ראשו לנזיר. אך לפי' הר"מ דלקמן הך דמשמע כו' קאי על ראשו דמשמע מינה תרתי גם לנזיר והקו' זקנו ל"ל כפי שביאר בסמוך. לכן מסיק הש"ס ע"ז כהן מנזיר כו' כנ"ל:

בא"ד לכך נראה להר"מ כו' מנלן דנזיר מצורע מגלח [ככהן] מצורע אלא ע"כ כו' ומיניה משמע [נמי] שגם כהן כו' הוה מוקמינן לי' לכדרבא. הס"ד כצ"ל. ודבריו מבוארין דק"ל מנ"ל להאי מ"ד דגם נזיר מצורע מגלח ועכצ"ל דס"ל מקרא מלא דיבר הכתוב וכמו בזקנו דאוקמי' לכהן מטעם זה דמקרא מלא דיבר הכתוב וזה כיוון באמרו מיירי בכל ענין בין שהוא כהן בין שהוא נזיר ור"ל דאמרינן בשניהם מקרא מלא דיבר הכתוב ול"ל זקנו הא יש למילף מנזיר. וע"ז אמר דמנזיר ליכא למילף ואף דבעי זקנו לתער מ"מ ס"ל בפשט הכתוב דמקרא מלא דיבר גם לכהן וכמו בראשו לנזיר. והא דהזכיר הקפה לגלות דבלא קרא זה לא הוי ידעינן אף עשה דוחה ל"ת גרידא רק אחר דגלי לן קרא הכא דעדל"ת דהקפה שאינו שוה בכל ס"ל נמי דהסמיכות דגדילים אתי נמי לעשה דוחה ל"ת השוה בכל דהכי משמע צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך מהם. ועיין תוס' יבמות (דף ה' ע"ב) ד"ה כולה דהא ודאי צ"ל דלאו מהקפה לבד שמעינן דהא אית ליה פרכא דשאינו שוה בכל דאל"כ ליגמר מינה מזקנו דכהן למידחי עשה ול"ת נמי, אלא ודאי כדפרשתי. וכ"ז כתבתי לבור דבריהם לפ"ד התוס' אף דנראה דוחק להם משפט הבחירה. ועיין מה שכתבתי בגמרא:

ד"ה ובעלמא לא ילפינן כו' [וכה"ג] אמרינן בפרק שילוח הקן (דף קמ"א) דסד"א עשה דציפרי מצורע לידחי [עשה] דשילוח הקן משום שלום בית. הס"ד כצ"ל. ותמיהני ע"ז דלפ"ד מה הקשה בש"ס שם טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי הוה אמינא לדבר מצוה לא הא עול"ת הוא ואין עשה דוחה עשה ול"ת והוצרך לאוקמי' בדעבר ושקלה או בנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא ועל העשה הוה אמינא דעשה דמצורע חמיר הא אף בעשה ול"ת יש למילף מנזיר וכהן דעדל"ת השוה בכל במה הצד כקושיתם, ותירוצם לא שייך ע"ז דגם שם בעשה דמצורע איירי ולהכי כתיב תשלח אפי' לדבר מצוה ובתוס' יבמות (דף ה') בד"ה שכן לא כתבו תירוץ זה על קו' זו דמה הצד רק לעיל מינה בד"ה ואכתי דהקשו לילף לעלמא היכא דאינו שוה בכל מזקנו דעשה דוחה עול"ת שאינו שוה בכל דגריעי, ותירצו דעשה דמצורע חמירא וא"ש. אבל מה שתירצו הכא על קושית מה הצד קשיא. והנ"ל בזה לפי דבלא"ה דעת הש"ס צריך ביאור דאיך שייך למילף לעלמא דעשה דוחה עשה ול"ת דמאי אולמי' האי עשה מהעשה דעמו ל"ת. וצ"ל דהש"ס מיירי בעשה החמורה ג"כ לא יליף מיני'. וע"ז הקשו נילף במה הצד ביש בעשה ולא תעשה איזה צד קולא אף לא כהנך דחשיב ישנו בשאלה או שאינו שוה בכל דאי לאו הכי יש לומר מה להצד השוה דנדחית מפני שיש בהם צד קולא אבל בלא צד קולא אין סברא דנדחית מפני עשה לבד, על זה תירצו די"ל בעשה דעלמא ל"ח לדחות אף שיש בה איזה ענין חמור דאינו דומה לעשה דמצורע דחמיר טפי משום שלום בית, אבל בחולין שם אין בהעשה ול"ת דשילוח הקן צד איזה קולא רק משום דאינו חמור כ"כ כעשה דמצורע וזה אינו מועיל רק לעשה לחוד ולא לעול"ת וא"ש, וע"ע בש"מ:

ד"ה א"ר יוחנן כו' מיתבי העברת [שער] אינה מד"ת כו' [ור'] יוחנן אף במספרים אוסר [דמשמע] דר' יוחנן פליג אדרב. כצ"ל. ור"ל מדלא פירש זה דאמורא צריך לפרש דבריו ולהכי אינו מתרץ הש"ס על ר' יוחנן כעל רב, אך למש"כ בגמרא דרב כל גופו דוקא קאמר אתי' רב ור' יוחנן בחדא שיטתא דבית השחי לבד גם במספרים אסור מד"ס ע"ש:

דף נ"ט ע"א גמ' איכא דאמרי א"ר חייא כו' משום לא ילבש גבר כו' הנה אף דדעת תוס' לעיל בלישנא קמא דר' חייא דמיירי אף במספרים מ"מ הכא דס"ל דלוקה מה"ת ע"כ מיירי בתער דוקא דאל"כ מאי רבותיה דמפיבושת דלא עשה רגליו עיין יבמות (דף מ"ח ע"א) ובתוס' שם. ומ"מ לא רצה לתרץ כאן בתער כאן במספרים כיון דסתמא קתני לשון העברה בשני הברייתות יותר ניחא לאוקמי כתנאי כדמסיק. והא דלא משני נמי על רב דלעיל כתנאי משום דרב מיקל לכתחלה ס"ל ומשמע לכ"ע מד"ס אסור כברייתא דהעברת שער, אך למאי דמשני לעיל הא בתער כו' ל"ק לפי דבתער פליגי תנאי:

רש"י ד"ה שלא יתקן איש בתיקוני אשה דהכי מתרגם ליה [והיינו] שלא יכחול כו' ירצה בזה דלא נפרש דר' אליעזר בן יעקב כר' יוחנן ס"ל דחייב גם במעבר שער בית השחי דא"כ היה לו להש"ס לומר תנאי היא אלא דר' אליעזר בן יעקב נמי כת"ק ס"ל בזה דמיירי בדבר שמביא לידי תועבה אלא דלא ס"ל דוקא בזה שישב בין הנשים רק כדמתרגם בתיקוני אתתא והיינו דבר המיוחד לאשה ונראה לכל שמראה עצמו כאשה שלא יכחול וכי"ב שזה ג"כ גורם לבוא לידי תועבה ולא בהעברת שער, ועיין בב"י ובב"ח סי' קפ"ב:

ד"ה מהו לגלח כו', לפי' צ"ל דרב לא קבל מר' חייא דאסר ליה דהא ס"ל לרב לעיל מיקל אדם במספרים ולמשכ"ל בגמרא ניחא:

ד"ה מהו לחוך בבגדו כו'. הב"ח בסי' קפ"ב דייק מלשונו דבבית הערוה אסור ואי"ר, עיין ש"ך שם. וי"ל הא דנקט בית השחי לפי דלעיל במהו לחוך בידו מיירי בבית השחי דהא בית הערוה בלא"ה אסור לחוך בידו נקט נמי הכא כן והתוס' דנקט נמי בית הערוה צ"ל דאיירי באינו נוגע בבשר:

תוס' ד"ה הוא דאמר כו' לשנויי [דסובר] כאידך כו' כצ"ל:

ד"ה לא יהיה כלי גבר על אשה ובסיפיה דקרא () כתיב ולא ילבש גבר שמלת אשה [אם] שלא ילבש כו' כצ"ל:

ד"ה בנזיר כו' דקסבר אחרי שנזיר כו' ור"ל כיון דבזיון הוא לגלח כל ראשו כדאיתא לעיל (דף כ"ט) יעו"ש ברש"י ד"ה קסבר הרי אינו חושש לנוי ותיקון. ולפ"ז צ"ל דמיירי ביום תגלחתו ודוחק ועיין בא"מ, ול"נ דה"ט משום דעיקר נזירות הי' כדי לקדש עצמו מזמה וכדאי' בריש מכילתין כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, וכן לעיל (דף ד') מעשה דשמעון הצדיק ולכן ודאי מי שמגלח שער בית השחי אינו עושה זה לנוי לבוא לידי תועבה אלא לינצל מצער כעין שפי' התוס' לקמן והא קא גדיל כו', ולהכי ס"ל לרב נחמן דמותר וכדס"ל לתוס' פרק החולץ שכ"ל במגלח כל גופו דמן הסתם עושה לרפואה:

ד"ה חזינא כו' [והוא] גופיה כו' במספרים שקליניה [ש"מ] דכל הפחות כו' כצ"ל. ונ"ל הא דדייקו והוא גופי' מיחייב בהעברתו דזה בתער דוקא כמש"כ בגמ' משום דודאי לא יחשוד לר' יוחנן דעשה זה לנוי ולתועבה ובודאי עשה לאיזה רפואה או משום צער ועכצ"ל דרבנן שאלו לפי מה שהיו סבורים כהאיכא דאמרי דבתער לוקה מה"ת ולפי שהיו רואים בר"י שלא היה לו שער כלל כמגלח בתער תמהו לפי דאף לינצל מצער או לד"א לא היה לו לגלח בתער כיון שיש בו איסור מה"ת לאיש אחר, ולזה דייקו התוס' מדלא משני שהיה מגלח במספרים כעין תער סמוך לבשר ש"מ דאף לאיכא דאמרי דסובר דלוקה ד"ת דמיירי בתער מכל מקום מדברי סופרים אסור אף כעין תער לר"י. ולז"כ לכל הפחות כו' דאלו ללישנא קמא כבר