ברכת ראש נזיר קסא

זקנו אף נ"ש רק מעיקרא לא סלקא אדעתיה הכי ושני ליה דזקנו אתי לתער והדר מפרש באורך למ"ד ראשו ללאו גרידא אית ליה שקולין הם גם בנזיר שמשון. ועביד צריכותא או דמעיקרא לא ס"ל פרכא זו דישנו בשאלה מנזיר שמשון לגבי כהן לפי דס"ס מקרי אינו שוה בכל וכמש"ל רק אח"כ למ"ד ראשו ללאו גרידא עכצ"ל דס"ל דשקולין הם גם בנזיר שמשון ויבואו שניהם מטעם קולא זו דשם נזיר איתא בשאלה איכא למילף לכהן ועביד צריכותא והמעיין יבחר דרך הישר. (ז) אבל הסוגי' דפ' ג' מינין רוח אחרת אתו דס"ל דברייתא דראשו לנזיר מצורע כר"א אתי' ולמילף מינה תער וצ"ל הא דלא אוקמי' להקפה דס"ל כס"ד דש"ס דילן דלא שמה הקפה או איפכא דלהקפה לא צריך קרא דסברא הוא וגם לא איצטריך למילף מינה לעלמא דעשה דוחה ל"ת באם אינו ענין דמגדילים שמעינן כדמסיק שם ולכן אי אפשר לאוקמי' אלא לנזיר. ולפ"ז א"א לאוקמי' אלא בנ"ס דאיכא לאו גרידא וכפשט לשון הברייתא לפי שנאמר תער כו' ולא אידכר העשה. ובפרט לר"א דס"ל אין שאלה בנזירות בכדי דלא למילף מינה לעלמא כמש"ל וס"ל דהעשה אינו תלוי בהלאו דאי גם נזיר אתי לעשה ול"ת יקשה זקנו למה לי כקו' הש"ס דילן וע"ד שפירשתי דעל זקנו דכהן ליכא למיפרך מנזיר שמשון דישנו בשם שאלה ואי יסבור דגם נ"ס מיקרי עשה ול"ת פשיטא דמקרא מלא דיבר הכתוב גם לנזיר שמשון, גם בר מן דין כיון דלר"א אין אנו אחראין לומר דקרא אתי לעול"ת וגם קיי"ל דהעשה אינו תלוי בהלאו כמו שיתבאר מהיכא תיתי לומר דקרא אתי גם לעול"ת בנזיר שמשון אם נאמר דבנזיר שמשון איכא עול"ת. ומהגם דלית לן לדחוקי כולי האי כסוגי' דידן דס"ל שקולין הם ויבואו שניהם ויקשה נילף במה הצד ויוצרך לומר כדכתבו התוס' שם בד"ה ואי כתב. וכל מעיין יראה שדבריהם דחוקים. דהנה תירוץ ראשון דשם דס"ל לרבנן מקרא מלא דיבר הכתוב תמוה דהא מבואר בש"ס שם דלרבנן אשמועינן שמה הקפה ולא ס"ל מסברא ומנלן זה כיון דצריך לקרא לעשה ול"ת ולא שייך מקרא מלא אלא בדבר דיש לומר בתרי גווני ולא נדע במה דיבר הכתוב כמו זקנו די"ל על ישראל לחודי' דלאו גרידא אי נמי בכהן בעול"ת אמרינן מקרא מלא דיבר הכתוב גם לכהן אבל לא בדבר הקפה דלא ידעינן כלל מסברא ולא סלקא אדעתין נימא בדדמי. אלא ודאי מטעם דלא רצה לאוקמי' בעול"ת דאינו דוחה בכ"מ. גם תירוץ שני שבתוס' שם דנפקא לי' לעשה ול"ת דנזיר מזקנו דס"ל דגם נזיר מיקרי אינו שוה בכל נגד הסוגי' דידן ודיבמות אינו מתקבל. ולפ"ד הרמב"ם א"ש בפשיטות דס"ל בסוגי' שם דנזיר הוי ל"ת גרידא ועשה דוחה ל"ת. ואין להקשות לפי משכ"ל דלר' יונתן הו"ל נזיר עול"ת א"כ לר"א דס"ל בתער לחוד עובר וכר' יונתן וכדכתב רש"י (בדף מ"א ע"א) ד"ה ראשו מה ת"ל ס"ל נמי נזיר הוי עול"ת, דלאו קושי' היא דאף דס"ל בזה כר' יונתן דתער דוקא מ"מ אינו מוכרח שיסבור דעשה תלוי בהלאו וז"פ. ולזה סובר הש"ס כאן גם לר"א הוי נזיר ל"ת לבד ועדל"ת. ואף בב' לאוין דהקפה ונזיר י"ל דלא שני ליה כמש"כ התוס' שם. דאין סברא לחלק בין לאו אחד או שני לאוין, וכצ"ל גם לפי סוגי' דידן דס"ל דיבואו שניהם אף בב' לאוין כמש"ל. והא דאוקמי' רבנן ראשו להקפה ולא לנזיר. י"ל בתרי אנפי או דס"ל דעשה דוחה ל"ת מגדילים שמעינן ולא איצטריך לנזיר וגם לא ירצו לעול"ת לכן מסתבר להו לאוקמי בהקפה ולאשמועינן דשמה הקפה. או אולי לא ס"ל עדל"ת השוה בכל וניחא להו יותר להקפה שאינו שוה בכל וזקנו לתער אתי אבל ר"א אוקמי' לנזיר מטעם שכתבתי לעיל וס"ל דהו"ל עשה גרידא וזקנו אתא לעשה ול"ת, ואין צריך להקשות הש"ס לר"א ל"ל ראשו וזקנו דפשיטא הוא דתרווייהו צריכי רק לרבנן הקשו ראשו ל"ל דזה שמעינן מזקנו. לז"א דאשמועינן נמי דשמה הקפה ומסיק נמי בהצריכותא דזקנו לתער אתא דע"ז היה קוטב הסוגי' שם מקודם מה דאמר ההוא אליבא דרבנן ולכן הקשו שם על ר"א דאתי עשה ודחי ל"ת מנא ליה ולא לרבנן כיון דאינו נפקא מינה בזה לרבנן אי ס"ל בעלמא עשה דוחה ל"ת או לא דבין כך ובין כך א"ש דרשא דידהו להקפה דהו"ל לאו שאינו שוה בכל ולא אתי הש"ס לפרושי מנלן בעלמא עשה דל"ת דלא מיירי מזה. ובזה קבע הש"ס סוגי' שלמה בריש יבמות רק לר"א ק"ל לפי דאוקמי' בנזיר לדחות לאו השוה בכל ומינה יליף דבעי תער דוקא ובלא זה לאו מצוה עבד ומנ"ל כ"ז דלמא אתי קרא להקפה שאינו שוה בכל או למילף מינה לעלמא באם אינו ענין. וצ"ל דבל"ז נפקא ליה דעשה דוחה ל"ת כדמסיק מגדילים ולא רצה לאוקמי בהקפה נגד הסברא רק בנזיר וממילא ילפינן מינה תער. ולשי' זו א"צ לדחוק ג"כ למיפרך מנזיר שמשון דשם נזיר אינו בשאלה די"ל דבאמת ס"ל דנזיר שמשון אינו דוחה כיון דאיכא בי' עול"ת דמנלן זה כיון דיש לאוקמי בנזיר סתם דאין בו אלא לאו גרידא ומזקנו דכהן ליכא למילף משום דאינו שוה בכל. [ול"ק הא דלא חשיב זה לעיל (דף ד' במשנה אין בין כו') לפי דזה נכלל בהחילוק דנזיר שמשון מותר לטמא דהא זה בזה תליא דלהכי הו"ל עול"ת] והא דמוקי לראשו לדחות לאו דנזיר ולמידק מינה תער לר"א ולא לדחות שאר מעבירים דהו"ל בעשה לר' יאשי' היינו משום דכתיב ראשו וס"ל דזה בא לדחות ראשו הנאמר בנזיר בהלאו תער לא יעבור על ראשו וכצ"ל בכל הסוגיות וא"ש נמי בזה הש"ס (בדף מ"ד ע"א) ותגלחת לא הותר כו' ממה דהקשיתי שם ע"ש. ומהגם כי גם ביבמות (דף ה') מסיק הש"ס לרבנן עדל"ת מגדילים ילפינן כהסוגי' דפ' ג' מינים ולא כסוגיא דהכא דיליף תנא דהקפה באם אינו ענין ולומר שקולים הם. אך יש להבין מה דאמר הש"ס שם דאלת"ה הא דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר הרי דס"ל להש"ס בפשיטות דנזיר הוי עשה ול"ת וכקו' הראב"ד בהשגות. ואין לומר משום דהש"ס שם קאי אליבא דרבנן דדרשי זקנו וראשו לנזיר צ"ל כסוגי' דהכא דנזיר הוי עול"ת דאל"כ נזיר למה לי כמש"ל. דזה אינו דהא לפום מה דס"ד שם דעדל"ת מנזיר ילפינן הא מיב"ל לגופי' לדחות לאו השוה בכל. אך כי דייקינן שפיר ימצא דאדרבה משם חיליה דהר"ם. דהנה יש לדקדק כיון דהש"ס רצה להביא ראי' מנזיר דעשה דוחה ל"ת הו"ל למימר וליטעמיך נילף מינה דעשה דוחה ל"ת ועשה אלא מ"ט לא ילפינן משום דנזיר ישנו בשאלה דכן הוא הלשון בסוגי' דהכא על מה דאמר לילף מזקנו וליטעמיך כו'. וגם לשון הש"ס שם הכא נמי איכא למיפרך כו' אינו מדוקדק דלא שייך זה אלא בסוגי' דהכא דרצה למילף נזיר מזקנו ואמר וליטעמיך בעלמא אמאי לא ילפינן לעשה דוחה עול"ת משום דאי"ל כו' ה"נ בנזיר אי"ל כו' אבל התם דרצה למילף לחצאין דדוחה ל"ת ולא לעשה ול"ת הוי מצי למימר אי הכא עול"ת אמאי לא גמרינן אלא ודאי משום פרכא דישנו בשאלה. ולזה נראה דגם הש"ס דיבמות ס"ל דנזיר אתי לדחות ל"ת גרידא כפשט לשון הברייתא לפי שנאמר תער כו'. וי"ל זה בתרי אנפי, אופן א' עפ"י משכ"ל דטעם הר"ם לא שייך אלא לר' יאשי' דס"ל דהעשה אינו תלוי בהלאו אבל לר' יונתן דס"ל דהעשה הוא על הלאו גם נזיר מיקרי עול"ת וזה כיון דאלת"ה והיינו לפ"ד האומר דעדל"ת ילפינן מנזיר דהו"ל ל"ת לחוד ודחי ליה דאי"ל שכן ישנו בשאלה דאלת"ה יקשה הא דקיי"ל אין עשה דוחה עול"ת וזה מוסכם לד"ה וכן הא דתגלחת מצוה הותר בנזיר הוא מוסכם כדסתם במשנה לעיל (דף מ"ד) א"כ יקשה ליגמר מנזיר דדחי עול"ת למאן דס"ל גם בנ"ס הו"ל עול"ת וכן יקשה לר' ישמעאל שם דאייתר לי' צמר ופשתים לעדל"ת ואייתר לי' נזיר לעול"ת ליגמר מינה לעלמא. אלא ודאי דאי"ל פרכא דישנו בשאלה ה"נ לרבנן אי"ל כו'. (ט) אופן ב' יותר נאה ומתקבל לפי משכ"ל דבנזיר שמשון גם הר"מ מודה דאיכא עול"ת וגם דקדקתי לעיל במה דאמר הש"ס ביבמות שם דאלת"ה הא דקיי"ל כו' מאי ריעותא ימצא בפרכא זו דצריך ראי' ע"ז. וכתבתי לעיל משום די"ל נזיר שמשון יוכיח דאינו בשאלה ואפ"ה דוחה בנזיר. ואף דאיכא למיפרך דשם נזיר ישנו בשאלה כמ"ש הטורי אבן אין זו פרכא כ"כ. וזה כיון הש"ס על מה דס"ד למילף מראשו דנזיר דעשה דוחה ל"ת וס"ל דהקרא מיירי בנזיר סתם דאין בו אלא לאו גרידא ודחי אי"ל מה לנזיר סתם שכן ישנו בשאלה. ועז"ק דאלת"ה רק סבירא לך דמקרא מלא דיבר הכתוב גם בנזיר שמשון דאינו בשאלה ולית לך פרכא דשם נזיר כיון דנזיר שמשון ישנו בשאלה א"כ יקשה הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר דהא נזיר שמשון הו"ל עול"ת. ועכצ"ל דאית לן פרכא דשם נזיר אינו בשאלה ה"נ לעדל"ת. ומ"מ לפי האמת ניחא לן יותר לאוקמי על נזיר סתם לדחות לאו גרידא כדפשיט לי' הש"ס. ולכאורה מכאן ראי' להרמב"ם. (י) ועפ"י האמור לא קשה נמי הקושי' המפורסמת לפי טעם הרמב"ם דנדחה נזירות מפני שהוא ל"ת גרידא הא בפ"ח מהטו"צ ד"ג כתב הר"מ גם בתגלחת סביב הנתק דדוחה נזירות. ושם לא שייך טעם הר"מ שנדחה העשה דהא ימי הסגר עולה מן המנין וקדוש בהן. עיין בספר בה"ז ובמשל"מ בה' טו"צ שם דאף דנימא בתגלחת הסגר יש בו דחיות עול"ת מה בכך אטו הר"מ לא יסבור זה שמבואר בש"ס דליכא למילף מינה לדעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה דאיכ' למיפרך שכן ישנו בשאל' רק הר"מ נקט האמת דלפי הסוגיא דפרק ג' מיני' מוכח דנזיר הוי לאו