ברכת ראש נזיר טז

אף במה שנזר וכדפי' (לקמן י"א) בד"ה ור"ש ואינו חל עליו שם נזיר כלל ואף דאינו דומה כ"כ להא דאיסור חע"א צ"ל לדוגמא נקטיה דכמו בהאי דנבילה ביוה"כ אף דאתוסף ליה איסור יוה"כ לגבי היתרא אינו נמשך זה לגבי איסור נבילה דאף דאתא ממילא מכללא מ"מ איסור הקדום מעכב ה"ה באיסור הבא ע"י עצמו אף דענין נזירות כולל הכל מ"מ כיון דפרט דבר אחד מעכב זה עליו שלא יחול איסור אחר שבנזיר דדיבור הפרטי מעכב את הכללי ולהכי לא רצה לדרוש כרבנן וד"ז הוא רק לאוסופי טעמא כ"ה כוונתו אף שהענין דחוק בעצמותו ועיין בתוספות:

ד"ה הריני כשמשון או כבן מנוח () כבעל דלילה או שלא כו' אלא אמר כשמשון [או] כבן מנוח כמי שנקרו כו' כצ"ל וכ"מ מפירש"י בגמרא דמהני חד מנייהו כשמשון או כבן מנוח עם עוד סימן דבעל דלילה וכו' וכ"כ התוי"ט והב"ח הגיה בא"א ואינו נראה:

תוס' ד"ה מיין כו' ואפי' כשבא לפרש כו' ר"ל דלא נימא דמפרש קרא ליין וה"ה לאינך כדכתבו בדיבור הקודם אך כיון דלא פרט הכא הכתוב חרצן וזג לכלול הכל רק יין לחודיה אשמועינן ביה אף היכא דבא לפרש א"צ לפרוט הכל:

ד"ה מאי היא כו' וקשה כו' עיין בתשו' (ש"א סימן ס') מש"כ בישוב קו' זו וגם רש"י בעצמו מתרץ זה כמש"ש דמחלק בין מושבע מפ"ע לשבועת הר סיני. ומה שנ"ל בישוב קו' זו לנכון מכל קו' התוס' והש"א שם על שיטה זו דהיא ג"כ שיטת קצת מראשונים (עיי' בש"א שם) והיינו לפי מה דאיתא לקמן בסוגיא דר"ש ס"ל דקרא דלה' אתי לדשמעון הצדיק שיזיר לשם שמים ולכן מקשה הש"ס דאיך אפשר לומר לר"ש דהכתוב אשמועינן שהנזיר יאסר עצמו בקידוש והבדלה הא מושבע מהר סיני הוא והו"ל מצוה הבאה בעבירה ואיך יתיר אותו התורה לכתחלה לנזור ולעבור על מ"ע זו ומשני לכדרבא דאשמועינן קרא אי עבד מהני וחל על שבועה ומ"מ עיקר נזירות דמיירי בנוזר לשם שמים לא מיירי בכה"ג ולא חל על קידוש והבדלה וצריך ג"כ לחלק בין שבועת הר סיני לשבועת עצמו וא"ש בזה הא דנקט הבדלה אף דבזה לכ"ע מדרבנן כמש"ל מ"מ אגב קידוש נקטיה כי לפי מה דתקינו רבנן יין להבדלה גם בזו אינו ראוי ליזור לבטל מעליו מצוה זו וקו' הש"ס מקרא הוא על יין קידוש דמה"ת ובזה א"ש נמי דקדוק לשון הש"ס לרבנן הא מיב"ל לאסור יין מצוה כיין הרשות ולא אמר בסתם לכדרבא כדאמר לר"ש משום דלרבנן דלא דרשי לכשמעון הצדיק רק דין נזירות אתי לאשמועינן ולה' מרבה נזירות שמשון כדלקמן י"ל ג"כ דהקרא אתי לרבות דמהני לאסור ג"כ ביין קידוש ולז"א בסתמא לאסור יין מצוה כנ"ל ליישב שיטה זו:

בא"ד ועו"ק דקידוש היום לאו דאורייתא כו' לפשיטת דעת התוס' בזה דאינו מה"ת צ"ל בהס"ד מאי היא קידוש כו' דס"ל דגם בדרבנן אינו חל השבועה וכדס"ד ביומא ע"ד ומקשה וכי מושבע כו' זה הוא כדמסיק שם דבדרבנן לא אמרינן מושבע ועומד:

ד"ה לאלופי למקדש מהכא [דאינו] חייב כו' כצ"ל:

ד"ה ר"ש כו' ולא תימא כדקאמר רבא כו' לכאורה יותר הו"ל למימר דאתא לאפוקי אידך דרשא לאלופי למקדש והא דרבא הלכתא היא וי"ל משום דזה לא דחיק לאוקמיה ר"ש כת"ק דר"י דדרש שכר שכר לאלופי למקדש כדאי' בכריתות שם אבל בהא דרבא לא פסיקא לן לר"ש דדלמא לחומרא גמר בנזיר דאיסור חל על איסור או י"ל דס"ל לתוס' דלהך תירוצא כוליה קרא דיין ושכר להכי הוא דאתא דאם נדר מיין יכול ליזור עוד וחייב שתים אך קשה מאי אולמיה ר"ש מרבנן הא גם לרבנן י"ל דאתא לרבויי איסור חע"א באינו כולל והיינו בנוזר שני פעמים דלוקה שתים ויש לחלק עיין תוס' (נדרים י"ז) ד"ה יש נדר וע"ע בש"מ:

ד"ה כשמשון כו' דאי אמר כבעל דלילה לחוד כו' מלשון זה משמע דס"ל דבהנך שלשתן הוי סימן מובהק ואפי' חדא מהנך מהני והאו"מ הבין בדעתם דבעל דלילה לחוד לא מהני רק בג' סימנים מדכתב התוס' לעיל עד שיאמר שלשתן וז"א דהא גם בראש דבריהם כתבו אבל כשמשון לחודיה או כבן מנוח כו' משמע דלכל אחד בעי עוד סימן ומש"כ עד שיאמר שלשתן קאי על הנך ג' סימנים מובהקים כבעל דלילה או כמי שעקר כו' ועז"כ כדמוכח בגמרא דאף דכ"ה מפורש בש"ס ור"ל דלא תימא דכבעל דלילה דמי להנך כשמשון כבן מנוח דכיון דבגמרא לא עביד צריכא גם לבעל דלילה דאיכא דמתקרי ע"ש אשתו מוכח דכבעל דלילה הוא סימן מובהק דליכא מי שנקרא בסתם ע"ש אשתו אם לא שמשון הידוע כנכתב בספר ממעשה אשתו ופקודתו בו והנה דעת הרמב"ם כפי ששפט הכ"מ וכן האריך האו"מ דס"ל דכל אחד לחודיה מהני אף באומר הריני כשמשון או כבן מנוח אך ענין הצריכותא שבש"ס דחיקא להו טובא ע"ש. ומה שי"ל בזה דבלא"ה לשון הש"ס משונה לפירש"י ותוס' דהכי הו"ל למימר אי אמר כשמשון אימא כשמשון אחרינא אבל הלשון הוה אמינא משמע דלפי אמת אינו כן ולזה ס"ל דבאמת גם כל אחד לחודיה מהני רק די"ל לכאורה דאין זה סימנא טבא אם לא ששמו ג"כ כמו כן דאז לא שייך לומר הריני כפלוני סתם בלי יזכיר מענינו אם לא על איש מפורסם בעולם מעניניו כשמשון הגבור הנכתב בספר אבל מי שיש לו שם אחר יכול לומר הריני כאיש פלוני הידוע אז בעירו וז"ש הש"ס אי אמר כשמשון הו"א שמשון אחרינא ר"ל דלמי שאומר זה הוא ג"כ שמו שמשון דלזה מהני אבל לא למי שיש לו שם אחר די"ל דכוונתו על איזה שם מעירו ששמו שמשון דדומה אליו קמ"ל כבן מנוח אף דדבר זה אינו שכיח מי שיתקרי ע"ש אביו בן מנוח ומן הסתם לא כיון במשנה למי ששמו כן ואפ"ה מהני ויגיד עליו ריעו דגם כשמשון לא מיירי דוקא במי ששמו כן ואי תנא כבן מנוח הו"א איכא דמתקרי הכי ע"ש אביו וי"ל דהמשנה כיון ג"כ על מי ששמו כן בן מנוח קמ"ל כבעל דלילה דזה ודאי אינו בנמצא מי שיתקרי כן ע"ש אשתו וה"ה ברישא כשמשון כבן מנוח בחדא מחתא מחתינהו דאפי' באחר מהני משום דמן הסתם כיוון על שמשון המפורסם בגבורתו ודמי לאומר הריני כזה בנזיר עובר לפניו דהוי נזיר:

ד"ה נזיר עולם מיקל ולא מגלח לגמרי כו' שהרי נתלה בשערו והתוי"ט הוסיף בזה שהרי מעשה תלייתו סמוך לגילוחו היה ולא ידעתי מניין לו, גם מה דמשמע מדבריו בפי' התוס' דאינו מגלח לגמרי רק סמוך לבשר וזה תימה דודאי לשון תער לגמרי משמע וכל דשייר שיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו לא מיקרי תער כדאיתא במכילתין ולקמן (נ"ח ע"ב) דא"ר מיקל אדם כל גופו בתער הוצרך לשנויי מחמת קושי' מאי תער כעין תער ע"ש ובמסכ' (מ"ק י"ז ע"ב) תנינן תכפוהו אבליו מיקל בתער ואמרינן שם בתער ולא במספרים ומה גם דנפל האי דינא בבירא דעדן לא שמענו שיעור גילוח דאבשלום. והנ"ל ברור דגם תוס' ס"ל דבעי גילוח בתער כשאר נזיר וכ"כ בש"מ אך כיון דטעמא דגילוח הוא כדי להקל כובד השער די בגילוח הראש לבד אבל לא לדחות לאו דהקפה לפי מה דמסקינן (לקמן נ"ח) דהקפת כל הראש שמה הקפה ואף למאי דס"ד דלא שמה הקפה מ"מ אסרו בזה מדרבנן וע"ז הביא ראיה מאבשלום שנתלה בשערו ומן הסתם היה שערו גדול ולא שכיח ליגדל כ"כ בשנה אחת ובפרט למאן דס"ל לקמן דאבשלום גילח אחת לשלשים יום ואף דנזיר צרך לגלח לגמרי מ"מ דינא דנזיר עולם הלכתא היא כמש"כ הרמב"ם ואסמכתא מאבשלו' וכ"מ מקו' הש"ס (לקמן ה') מאי בינייהו איכא בינייהו לשאר אחוהי ועמש"ש מיהו דעת רש"י והרמב"ם בפי' המשנה משמע שמגלח כשאר נזיר לגמרי וכ"כ המשל"מ פ"ג מה' נזירות וכ"מ בירושלמי ועמ"ש במשנה לקמן ח':

ד"ה ומביא כו' כנזיר טהור:

הס"ד ומה"ד קרבן כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא דכתיב ביה לה' לרבות את הבכור ופירש"י ותוס' דדרש קרא דכתיב איש כי ידור נדר לה' וק"ל הא האי לה' מיב"ל להא דתנן (בנדרים ט"ז) דנדרים חלין ע"ד מצוה כדאי' בגמרא שם ומאי הקשה ור' יוסי כו' והנ"ל דדרש מאידך קרא (דפ' כי תצא) דכתיב כי תדור נדר לה' כו' והך תדור נדר נמי לשון התפסה משמע וכתיב ביה לה' וקאי נמי על חטאות ואשמות כדאיתא ברה"ש (ה' ע"ב) ע"ש ובתוס' שם:

שם ההוא מיב"ל לכדתניא כו' לכאו' משמע דכולהי ס"ל הא דשמעון הצדיק וקשה הא אביי בפ"ק דנדרים (דף י"ד) אוקמי ליה בשיטת ר"ש ושמעון הצדיק כו' משמע דלית הלכתא כוותיהו ככלל הגאונים בזה ונ"ל דזה היה דעת הרמב"ם דכולם תמהו במה דפסק כסתם מתניתין דיוכל ליזור בנזירות שמשון ופסק ג"כ כר"י דבעי דבר הנדור עיי' בכ"מ ובתוי"ט. ול"נ פשוט כעין תירוץ מהריב"ל שם דגם בלא"ה קשה לפי מה דמשמע לכאורה מפשט הסוגי' דר' יהודה לא בעי דבר הנדור וז"א כדמוכח בנדרים (דף י"ט) ולזה צ"ל דהא דאמר הש"ס לא דכ"ע בעי דבר הנדור קאי נמי אר' יהודה ור' יעקב ושאני בכור דכתיב ביה לה' וה"נ גבי נזיר דכתיב ביה לה' כדמסיק והש"ס האריך בנתיים מה דס"ל נמי לר' יוסי וסיום התירוץ הוא גבי נזיר נמי כו' אך כיון שמזה נמשך נמי קו' לר"ש הא כתיב לה' להכי מסיק ההוא מיב"ל כו' ור"ל לר"ש ולשון נזיר הוא לישנא קלילא כדכתבו התוס' בכמה דוכתי וכ"ה בהדי' (בנדרים יו"ד) פלוגתת ר"י ור"ש בזה ור"י ס"ל מצוה קעבד ומוקמי לר"ש בשיטה ותמה אני על הלח"מ פ"ג מה"נ די"ג שכתב דהר"מ פסק כשמעון הצדיק וז"א להמעיין בר"מ סוף ה"נ די"ד אבל הנודר לה' דרך קדושה ה"ז נאה. ועז"נ קדוש הוא לה' וזה ממש כר"י בנדרים שם נדבה דנזירות כו' אבל רש"י יליף מקרא דלהזיר לה' וז"פ. אח"ז מצאתי בת"ח כעין זה:

שם ויך ויקח כתיב לאו ממוקדם קדרש דאין מוקדם ומאוחר במקרא כפירש"י (שמות ד' פסוק כ') וע"ע בגליון הש"ס אך ממשמעותה דרש דמשמע דלא הרג