ברכת ראש נזיר טו

והיינו שהזכיר ליל פסח עם שאר לילות ולזה י"ל דצריך קרא בדהזכיר שם הדבר כגון שאמר שבועה שאשתה כוס זה ואח"ז אמר הריני נזיר מזה שנשבעתי דהו"ל נזיר כדאיתא (לקמן י"א) דע"ז צריך קרא דחל בכולל. ואין לחלק דדוקא בדין דריצב"א שהזכיר תרווייהו אז לא חל ע"ד מצוה לפי דפלגינן דיבוריה רק לגבי היתרא משא"כ הכא דממילא חל על הכל בנזירות סתמא. דזה אינו דאדרבה יותר מסתבר לומר דהו"ל ביטול מצוה בכה"ג שכתבתי דקמדכר שם המצוה לבד מהתם דמזכיר שניהם די"ל מיגו דחל אהיתרא חל אאיסורא וי"ל דגם הר"י שבתוס' שם מודה בהאי גוונא שכתבתי דהו"ל ביטול מצוה ולהכי בעי קרא (ועיין בקצות החושן סי' ע"ג). ועפי"ז מדוקדק לשון הגמרא ורבנן נמי הא מיב"ל לאסור יין מצוה כיין הרשות ולא אמר בקוצר הא מיב"ל. לכדרבא וה"ט משום דלרבנן דאית להו איסור כולל א"צ קרא לכדרבא באומר הריני נזיר סתם אלא בשהזכיר היין מצוה דאפילו בכה"ג מרבה קרא דהוי נזיר ולזה אמר לאסור יין מצוה דייקא (וע"ע לקמן ה') ומ"ד. אך לר"ש דלית ליה איסור כולל אמר סתמא לכדרבא ולפי זה י"ל גם כן לפירש"י דס"ל דנזירות אינו חל על יין קידוש והבדלה היינו נמי בכה"ג דהזכיר שם כוס יין קידוש או בכניסת שבת ודנקט כסא דקדושא בידיה ואמר הריני נזיר הימנו דס"ל לרש"י דבכה"ג לא רבייה קרא וכמ"ש לקמן מזה אבל בנודר באמצע השבוע בסתם חל נמי על יין קידוש בכולל לרבנן דהא מסקינן בשבועות (דף כ"ד) דגם באיסור הבא מעצמו חל בכולל ובזה א"ש הא דאמר בכמה דוכחי דסתם נזירות שלשים ולא אישתמיט למיתני בר מיין קידוש ואבדלתא ואולי גם לר"ש דלית ליה איסור כולל י"ל כיון דדרשינן יהיה לשלשים או לבר פדא (לקמן ה') מנזיר נזרו אין כל הימים חלוקים וגם שבתות בכלל כל ימי נזרו כו'. והא דס"ד לאסור יין קידוש מיירי נמי בכה"ג אפי' בנזר לבטל מצות קידוש דמהני וע"ז מקשה הא מושבע כו' דאין סברא לאוקמי קרא בהכי כיון דלא חל בכה"ג אפי' בכולל לרבנן כיון דהזכיר שם ביטול מצוה ומוקמי לכדרבא ובזה י"ל לר"ש כפשוטו דבכה"ג חל בכולל או כמ"ש בפירש"י ע"ש. אח"כ מצאתי בתשובת שאגת ארי' (סימן ס"א) שתמה מזה על הרי"ף דפסק כהירושלמי הנ"ל מכח קו' הנ"ל ולמש"כ א"ש. גם מלבד הנ"ל נ"ל דלק"מ דע"כ לא אמרינן דחל בכולל אלא היכא דכיון להמצוה ג"כ אבל נזירות דלאו בדעתו תליא והוא לא כיון להמצוה לבטלו ואנן הוא דגמרינן מייתורא דקרא דיין שהתורה כלל גם הדבר מצוה באיסורו בכה"ג לא שמענו בפרט שיש לדון מק"ו דטומאה דהותרה מכללו אצל מצוה ולהכי בעי קרא ועיי' בר"נ בשבועות שם. מ"מ מש"כ לפירש"י יש לו פנים ליישב הש"ס (דלקמן מ"ד) מקושית השאגת ארי' [ועדיין לשון הש"ע בסי' רט"ו ס"ה מתשו' הרשב"א אם אמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר ושתה דאינו חייב אלא אחת דבל יחל דשבועה ולא מנזירות. צ"ע למה לא יחול בכולל. ואולי לדוגמא בעלמא נקט שאינו חל על ל"ת. והיינו בחזר ואמר הריני נזיר משתיית יין עלי כיון דלא הזכיר בכולל כל דבר. וכ"מ דקאי אלשון נדר שם. וסתם נזירות הו"ל מתסר נפשי' אחפצא כמ"ש הרא"ש בר"ש פ"ק דנדרים וצ"ע] וע"ע בתוס' ומש"ש:

שם ה"ז נזיר [עולם] מה בין כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה והרי מושבע כו' ביציאתו מנין כו' לא נמצא זה בש"ס שלנו (ועיין פסחים קו) והנה כלם תמהו על דבריו איך נוכל לומר יין הבדלה מה"ת הא איתא (בברכות ל"ג) דעיקר תקנתא בתפלה והבדלה על הכוס מטולטלת בין עניות לעשירו' יעו"ש. ואף דיש לדחוק דהבדלה אגב קידוש נקטיה ובאמת לפי מה דמסקינן (ביומא ע"ד) דבדרבנן לא אמרינן מושבע ועומד אין צריך קרא להבדלה וזה י"ל בדעת הראב"ן שהביא בתשו' שאגת אריה שם אך רש"י כתב בהדי' (לקמן מ"ד) בד"ה לאסור יין מצוה דבקידוש והבדלה מותר ולז"כ בתשו' (ש"א סימן ס') דמזה ראיה שאין עליו תשובה דלא כפירש"י. אך גברא רבא אמר מילתא כו' יגעתי ומצאתי ליישב על נכון דהנה התוס' שבועות (ך"ג ע"ב) בד"ה דמוקי כתבו שם דחצי שיעור אף לר' יוחנן דאסור מה"ת כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה ואף דאין הלאו חל על איסור עשה כו' מ"מ חצי שיעור דאפי' עשה ליכא אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד וא"כ מוכח מדבריהם דענין לדחות עשה חמיר מאיסור חצי שיעור ולפ"ז למאי דקיי"ל בר"פ ג' מינין דביין אינו חייב עד שישתה רביעית ובפחות מזה הו"ל חצי שיעור וקיי"ל נמי (בפסחים קז) המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא והוא פחות מרביעית (עיין בתוס' שם) ור"א בר"ש ס"ל שם דדי בטעימה כל שהוא וא"כ אפי' נימא דיין דקידוש והבדלה מדרבנן ג"כ דחו לאיסור חצי שיעור והיינו לפי מש"כ התוס' (ברכות מ"ז ע"ב) בד"ה מצוה דאתי עשה דרבים ודחי מ"ע דמה"ת כהך דיו"ט שני דחי אבילות דאורייתא וכדאיתא בש"ס שם מצוה דרבים שאני וא"כ קידוש והבדלה דהו"ל עשה דרבים כ"ש דדוחה איסור דחצי שיעור פחות מרביעית בנזיר וע"כ לא מסקינן שם (ביומא ע"ד) דמילתא דרבנן לא מיקרי מושבע ועומד אלא בשאר איסורין אבל בעשה דרבים הו"ל מושבע בלאו דלא תסור ושפיר הקשה כאן הרי מושבע מהר סיני וכדפירש"י ביומא שם. וגם ע"כ צ"ל כן לפירש"י אי ס"ל קידוש היום על היין מה"ת דהא קשה הא דמיבעי לי' (בשבת ך"ג) נר חנוכה וקידוש היום הי מינייהו עדיף ופשיט דנר חנוכה עדיף איך יכול לדחות מ"ע דרבנן משום פרסומי ניסא קידוש היום דיין דמה"ת אלא ודאי מה"ט דעשה דרבים דרבנן דחי לעשה דמה"ת ואף דגם יין קידוש מקרי עשה דרבים, עז"א פרסומי ניסא דרבים עדיף. אך בזה י"ל דס"ל דקידוש דיין דמה"ת הוא באין לו פת דאז בעי לקדושי על היין לפי דאין קידוש אלא במקום עונג ובזה איירי הגמרא כאן ובשבת שם מיירי כשיש לו פת רק מדרבנן עיקר מצותו על היין להכי בעי הי עדיף (ועיי' ברא"ש פ' ערבי פסחים סי' י"ז). מ"מ מש"כ יש לו מקום ליישב שיטה זו ואין לדחות ג"כ דלא דמי ליו"ט האחרון וכן שמחת פורים דקרי לה מ"ע דרבים שהכל חייבים במצוה זו בזמן אחד כל היום משא"כ קידוש והבדלה דאין מ"ע זו לכולם בזמן אחד דיש מקדימין ומעריבין והו"ל עשה דיחיד. דז"א דהא חל על כולם ביחד ושבת קבעה נפשה משקדש היום כדאי' בפרק ע"פ ועי' יומא (דף נ"א) פסח נמי אתי בכנופיא ובפרט בעשה זו שיכול להוציא רבים י"ח ביחד מקרי שפיר עשה דרבים לדחות איסור חצי שיעור. ואין לדחות ג"כ הא לר"ש קיימינן ואיהו ס"ל כ"ש למכות ולדעתו גם איסורי נזיר הוא בכ"ש. דזה אינו רק בדבר אכילה משום דס"ל סתם אכילה בכל שהוא כדאיתא ברש"י (שבועות כ"א ע"ב) אבל בשתיה י"ל דגם ר"ש ס"ל ברביעית וכמ"ש (לקמן ל"ח) בזה ובפרט לרבנן אתי שפיר לדינא דעת רש"י (לקמן מ"ד) דקידוש והבדלה מותר ולזה י"ל לשטת רש"י דגם יין קידוש הוא דרבנן ובזה ניחא לי מה דיש להקשות למש"כ רש"י (עירובין מ' ע"ב) בד"ה וליתבי' דהא דהמברך צריך שיטעום אינו אלא משום דגנאי הוא לכוס שלא יהנה ממנו ולהכי מהני טעימת אחר ולפ"ז הטעימה אינו אלא מדרבנן ושפיר יחול עליה איסור נזירות שיקדש ולא יטעום ואף די"ל דקידוש דבעי מקום סעודה שאני וכמ"ש בחידושי על מס' ברכות מ"מ הבדלה דלא בעי מקום סעודה דמי לדעירובין שם ולמש"כ א"ש אפי' אי נימא דהוא דרבנן. ומיהו בלא"ה אין להקשות מרש"י דנזיר לפמש"כ בגליון הש"ס בר"פ דפי' נזיר אינו מרש"י שבכ"מ. ולדעת התוס' י"ל דס"ל דלא מקרי זה כ"כ עשה דרבים רק כעין מצוה מן המובחר דמקדשין נמי על הפת וכ"כ בחי' רשב"א בשבת שם וגם הבדלה היא תקנה מטולטלת בין עניות לעשירות כנ"ל:

ד"ה אלא כי הא כו' ומיהו כו' הדברים מתמיהים מה זו ראיה מהא דחייב על השניה משום שבועת שוא הא הוא ראיה לסתור דשמעינן מינה דאין שבועה חלה על שבועה. וראיתי באו"מ דפי' בשם תשו' אלשיך סימן ק"ג דדייק מבבא המיותר כיון דכבר תנא דין דנשבע לבטל את המצוה דהו"ל שבועת שוא למה ליה למהדר למיתני הך דינא דעל השנייה כו' אלא משום דקיל ליה מושבע מפי עצמו למושבע מהר סיני וא"כ י"ל דחל בנזירות, עד כאן תורף דבריו. וזה אינו נוח לי דהא הך בבא איצטריך לאשמועינן דאוכל כולו משמע כדאי' שם בתד"ה שבועה גם מש"כ והתם נפרש טעמא לא נמצא זה בש"ס שם רק רש"י פי' שם בטעמא דהו"ל נשבע לבטל את המצוה ועל מה כתב זה. גם מש"כ דנזירות נמי חל תיבת נמי אין לו ביאור וכדתמה בתשו' ש"א שם ונ"ל דחסר תיבת [כו'] ודייק מהא דאמר שם עוד אכלה עבר על שבועת שוא הא גם בלא אכל עבר על ש"ש כדמפרש בגמרא שם וצ"ל דקמ"ל דאינו חייב משום שבועת ביטוי כשאוכל דהוה אמינא כיון דיכול לשאול על הראשונה הי"ל שנייה ג"כ כשבועת ביטוי ולא דמי לנשבע לבטל אהמ"צ וא"כ נהי דהתם הו"ל שוא ממש דאין לו על מה לחול מ"מ בנזירות דחל נמי על ד"א ותגלחת וטומאה דפתיך ביה דין שבועת ביטוי שיחול ג"כ בזה השבועה דשתיית יין וזש"כ נמי חיילא וכו' ועיקר חילוקו דלא דמי שבועת הר סיני למושבע בפני עצמו. וע"ע בתשו' ש"א שם:

ד"ה איבעית אימא כו' א"נ כו' דבריו נפלאו מאי שייטיה זה לאיסור חל על איסור דאינו חל בדבר אחד אבל הכא הוא תרי איסורי משני שמות גם מש"כ אי נמי כו' אין לו ביאור וי"ל דלפי' ראשון ס"ל דהא דאר"ש אינו חל עד שידור מכולם היינו להיות נזיר בכולם ומ"מ אסור במה שנזר חרצן או זג וכדאי' ברפ"ב הנודר מן הגרוגרת אינו נזיר אבל נדור הוי מן הגרוגרת לפי' הרמב"ם שם ועז"א בכי הא דאסר בחרצנים להגדיל עליו שם נזיר לאסור גם בטומאה ותגלחת לא אמרינן ולפי' אי נמי ס"ל דאינו חייב כלל לר"ש