ברכת ראש נזיר קנח

דמקיף לקטן מיחייב כר"ה:

בא"ד וא"ת ולרב אדא דמקיש מקיף לניקף [ה"ה נקיש] ניקף למקיף כו' מלישנ' דלא תקיפו [לניקף] דמשמע כו' שיקיפוהו קטן () כו' אלא ש"מ כו' כצ"ל. ותיבת ואשה נמחק דהא ס"ל הכא לר"א כל היכא דיש להקיש שניהם לחומרא דליחייב ודאי מקשינן ואשה אסורה להקיף רק בקטן ועכו"ם מיב"ל דא"א להקיש לחיובא נקיש לפטורא. וע"ז הביא ראי' ממצורע, ועיי' בתוס' שבועות (דף ג') ד"ה ועל הזקן ובמהרש"א שם, ומיהו מה שחקרו הכא לר"א אי מותר להיות ניקף מעכו"ם לפמש"כ בגמ' ודאי מדרבנן אסור כיון דניקף בר חיובא הוא מה"ת רק לחיובא מיב"ל, וי"ל גם במקיף את האשה לר"ה עכ"פ איסור דרבנן איכא דגזרו שלא להקיף אשה. או שמא י"ל כיון דאשה לאו בר חיובא כלל גם במקיף ליכא למיגזר אם לא מטעם דלא מקיש לרב הונא כדהניחו בצ"ע. ועיי' מזה בי"ד סי' קפ"א:

ד"ה לפי כו' קים לן דדחי [אלא לאשמועינן] דהקפת כל הראש שמה הקפה. כצ"ל. ורצונם בזה לפרש מה דס"ד דפליגי בהקפת כל הראש ולא לימא בפשיטות דכ"ע ס"ל שמה הקפה רק דתנא דנזיר ס"ל דללאו דהקפה לחודי' לא איצטריך דמזקנו דמצורע שמעינן ותנא דהקפה ס"ל דאיצטריך למילף בעלמא דעשה דוחה ל"ת באם אינו ענין כדאי' ביבמות (דף ה'), וע"ז אמר דס"ד דלעלמא לא איצטריך דבל"ז קים לן דדחי מאיזה קרא רק דאיצטריך לגופיה לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה דזה לא שמעינן מזקנו, ולפ"ז עכצ"ל דתנא דנזיר ס"ל דלא שמה הקפה ולא איצטריך לגופי', ועיי' בתוס' לקמן מזה:

דף נ"ה ע"א גמרא כיון דאלו גלחי' כו' לפירש"י האי כיון כו' נמשך למטה ובתמיה כיון דמצינו גוונא דאינו חייב איך ירבה הכתוב גילוח דחיובא להיתרא והא אמר ר"ל כו' וא"ש טפי לישנא דכיון ודיחויא דרבא לאו אר"ה ור"א קאי דאינהו מיירי בהקפה דאיסורא רק אדשמואל קאי דלפ"ז א"צ להעמיד באשה וקטן:

שם כתיב הכנף מין כנף פתיל תכלת וכתיב צמר ופשתים כו'. כן הוא בכל הספרים ובפירש"י, ובהגהת הב"ח מחק הני ב' תיבות פתיל תכלת. ולכאו' הדין עמו דהא מיירי ממין אחר שיהא ציצית ממין הכנף כגון משי למשי. וכן הוא ביבמות (דף ד' ובשבת דף כ"ז) ול"נ דגי' זו שריר וקיים ובכיון הוסיף הש"ס הני שני תיבות והיינו דרבא מיירי לפי האמת דקיי"ל עשה דוחה ל"ת גם גבי ציצי' אפי' צמר לפשתים ומפרש דקרא מין כנף אתי לשאר מינים שיהא הציצית ממין הכנף ופתיל תכלת דקרא קאי על כל כנפי בגדיהם דבעי פתיל תכלת גם בפשתן וכ"ש בשאר בגדים ולזה לא הזכיר רק רומי' דקרא דמין כנף וצמר ופשתים אבל למאי דקיימינן דבעי למימר הך סמיכות דקרא לכדרבא אתי ולא אמרינן בי' עשה דוחה ל"ת צ"ל דגם קרא דפתיל תכלת לא קאי על כל הבגדים אלא אהכנף מין כנף דלקמי' קאי דצמר לצמר וצבעי' וכדאיתא ביבמות (דף ד' ע"ב) לתנא דבי ר' ישמעאל יעו"ש בתוס' ד"ה סלקא דעתך. אך שם קאי הש"ס למאן דלא דרש סמוכים בלא יתורא ולא ס"ל כדרבא אמר בל"א כי דוקיא דרבא יעו"ש. אבל הכא מיירי לפי האמת דדרשינן סמוכים רק דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת מסיק הש"ס בדרבא הך פתיל תכלת דלדרוש נמי מין כנף לפתיל תכלת והיינו צמר לצמר דוקא והסמוכים לפטור שלא במינן וא"ש, ומזה תוכחת מוסר לבלתי נגוע בדחז"ל:

שם ולטעמיך [הא] דקי"ל בעלמא כו' כצ"ל ועיי' משכ"ל (דף מ"ד ע"א) מזה:

רש"י ד"ה ומי כתיב לא תלבש שעטנז [אם אתה יכול] לקיים את שניהן דלטלית של צמר כו' של פשתן [מוטב] ואם אי אתה יכול לקיים את שניהן כגון מילה בצרעת [יבוא עשה וידחה ל"ת] הס"ד כצ"ל. ומש"כ לטלית של פשתן ציצית של פשתן מיירי בזה"ז דליכא תכלת:

ד"ה אלא דכ"ע כו' קסבר גבי הקפה כו' ור"ל למאן דמוקי בנזיר ס"ל דללאו דהקפה לא צריך קרא דמזקנו שמעינן דדחי אף עשה ול"ת כדלקמן להכי מוקמי' לנזיר ומאן דס"ל להקפה אדעלמא ס"ל דאתי באם אינו ענין כדאי' ביבמות (דף ה') וכמש"כ עוד לקמן מזה. ובזה מובן פי' רש"י דבסמוך:

ד"ה ולמאן כו' ואי אמרת כו' ור"ל כמש"ל דבלאו הא דגדילים נמי מסתברא ליה לאוקמי' בנזיר ולא להקפה לזה הקשה ואי אמרת:

ד"ה ולמאן כו' אינו שוה בכל [דנשים אינן בהקפה] ומ"ט לא משמע ליה מגדילים. הס"ד כצ"ל. והך בני אהרן כו' שהביא רש"י לטומאת מת הוא בקידושין (דף ל"ה):

ד"ה ההוא לכדרבא כו' דהאי [ייתורא] משמע כו' כצ"ל:

ד"ה אמר לך וליטעמך דאמרת [לן דנזיר] מכהן כי' כצ"ל:

ד"ה אלא מכהן כו' ולאידך [תנא] ס"ל דנזיר מכהן עדיף טפי [למילף] משום דכהן כו' כצ"ל. דברי רש"י בסוגי' זו סתומים וחתומים. ויגעתי ומצאתי כוונתו. וכי הוא זה דס"ל דמאן דיליף מראשו דהקפה אדעלמא דעשה דל"ת באם אינו ענין יליף דאם אינו ענין להקפה לחודיה דהא מזקנו שמעינן תנהו ענין ללאו השוה בכל בעלמא דדחי. והא דלא מוקי בנזיר משום דס"ל דנזיר מזקנו דכהן יליף כיון דיש בנזיר קולא דאיתא בשאלה. וע"ז כיון הש"ס מאי דשאל והאי תנא דמפיק לראשו ללאו גרידא דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה מנ"ל ר"ל עשה ול"ת דנזיר משום דלא מסתבר דפליגי לדינא דנזיר וכדסתם במתניתין לעיל (דף מ"ד) והשיב דיליף מזקנו וס"ל דזקנו מיירי בכהן משום דסתמא מיירי בישראל וכהנים דמקרא מלא דבר הכתוב ומינה שמעינן נמי נזיר וראשו אתי למילף לעלמא דעשה דוחה ל"ת באם אינו ענין ואידך תנא דמוקי ראשו לנזיר ס"ל איפכא דכהן מנזיר מצי למילף משום קולתו דאינו שוה בכל. ולכן הקשה לקמן הש"ס מאן דמוקים לה ראשו בנזיר למה לי זקנו כו' וס"ל דהני תנאי ס"ל דקרא רק בחדא כתיב או ראשו לנזיר ויליף כהן מיני' וזקנו לתער אתי או זקנו לכהן ויליף נזיר מינה וראשו להקפה ובאם אינו ענין ופליגי באיזו מצי למילף מדחברי' אבל אדעלמא לא ילפינן דע"כ חדא מצי למיפרך. ואולי הוכרח לזה כדי שלא יקשה קו' התוס' נילף משניהם במה הצד. וכן מיושב קו' התוס' ד"ה נזיר מכהן ובד"ה ולמאן יעו"ש. והיינו לפי דגם בס"ד ידע הש"ס דליכא למילף אדעלמא. וזהו כלל תורף שיטת רש"י. וביאר כאן דרך כלל כהמסקנא, ויבואר עוד כ"ז בפרט ברש"י דלקמן:

תוס' ד"ה ציצית כו' ולידחי לא תעשה אכתי לא נפקא לן ר"ל דמזה לבד לא נפקא לן אבל מ"מ אחר דנפקא לן מראשו לדעלמא דעשה דוחה ל"ת ס"ל לרבא נמי דדרשינן סמוכים גם לזה דגדילים תעשה מצמר ופשתים יחדיו ומלישנא דהכנף שמעינן נמי דבמינו פוטר. ועי' ביבמות (דף ה' ע"ב) ובתד"ה כולה ע"ש:

ד"ה והאי תנא כו' [די"ל] דאי ס"ד כו' אי מהקפה [איכא למיפרך שכן] אינו שוה בכל. אלא ודאי לגופי' [לא] איצטריך כו' [ובסוגי'] דפ"ק דיבמות כו' כסוגי' דידן [בס"ד] כו' כצ"ל. ור"ל דשם מדחי הש"ס דמראשו ליכא למילף משום דאינו שוה בכל ולא מזקי באם אינו ענין כדהכא משום דס"ל כדס"ד דבעי לגופי' דשמה הקפה. ועי' בתוס' שם ד"ה מה ללאו. והנה לפי' התוס' צ"ל הא דנקט הש"ס לדחות עשה ול"ת מנ"ל אינו נוגע להקו' דהא עיקרו ק"ל מנלי' לדעלמא עשה דוחה ל"ת רק דנקט כפי מה דמסיק מזקנו דעשה דוחה ל"ת ועשה. ולפמש"כ בפי' רש"י אתי שפיר טפי דק"ל על נזיר מנ"ל דדוחה עשה ול"ת דלא מסתבר ליה דפליגי בדין נזיר כמש"ש ע"ש:

ע"ב גמרא ומאן דמוקים להאי ראשו בנזיר כו' לשון הש"ס משונה כדאיתא בתוס' דאליבי' קיימא הש"ס מקודם. עוד יש לדקדק למה לא דחי הש"ס כדדחי ביבמות (דף ה') שאני כהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות והוה אמינא אפי' לאו שאין שוה בכל לא דחי. (א) והנ"ל בזה דהש"ס מקשה בתרי אנפי לפי דלעיל אמר בתרי לישני מאן דמוקי לה בנזיר או דס"ל לא שמה הקפה או דס"ל שמה הקפה רק דלא איצטריך לזה דמגדילים שמעינן ודחי בנזיר שני לאוין ועשה. ולפ"ז י"ל דס"ל אף דמזקנו ידעינן דדחי עשה ול"ת מ"מ איצטריך ראשו לנזיר לדחות שני לאוין ועשה כדאיתא בתוס' לעיל (דף מ"א ע"ב) ד"ה ואי כתב ע"ש. וזה הוא דדייק הש"ס בלישני' ומאן דמפיק ליה לראשו לעשה ולא תעשה לילף מזקנו ור"ל אי ס"ל לא שמה הקפה ואתי ראשו רק לעשה ולא תעשה דנזיר לחודיה לילף מזקנו ודחי מה לכהן שאינו שוה בכל ולא מצי למיפרך דא"כ למה לי זקנו די"ל כמ"ש שריבה בהן מצות ולא דמי לנזיר. לזה פריך בלשון אחר ומאן דמוקי להאי ראשו בנזיר ור"ל בנזיר נמי לדחות שני לאוין ועשה אי ס"ל שמה הקפה לפ"ז יש למילף זקנו מנזיר מק"ו. ולא מצי למידחי שכן ריבה בהן מצות. דביבמות שם לא דחי זה אלא בשוין דלא למילף אדעלמא. אבל כאן דהעשה חמיר כ"כ דדחי בנזיר השוה בכל שני לאוין ועשה כ"ש חד לאו ועשה וכמש"ל (דף מ' ע"ב) בתד"ה ומה נזיר דאיסורא ע"ש. ולהכי לא אמר נמי לקמן כהן מנזיר לא יליף שכן ריבה בהן מצות כיון דס"ד דנזיר חמור טפי דהוה לאו השוה בכל ודחי בע"א שכן ישנו בשאלה, ואף דבל"ה כל נזיר עובר ע"כ שערה ושערה ואם התרו בו לוקה על כל אחת ואחת. מ"מ שם לאו לאו אחד הוא רק שני לאוין מחולקים הו"ל חומר. וכן משמע מתוס' לעיל (דף מ"א ע"ב) ומש"כ התוס' לעיל (דף מ"א ע"ב) בד"ה ואי כתב כו' ועוד מה לכהנים שכן