ברכת ראש נזיר קנז

אלא מדברי סופרים י"ל דהכי פריך דלמה להו לגלח שניהם בל' יום הראשונים ולא בשניים ואחד מהם אינו יוצא ידי תגלחת טהרה יותר הו"ל לבטל תגלחת טומאה מספק והיינו שיביאו שניהם קרבן טומאה בל' ראשונים ולא יגלחו ואחר ל' יום השניים יביאו כל אחד קרבן טהרה ויגלחו. וזה כוונת הש"ס ודלמא כו' ולכן א"א לגלח כל אחד שני פעמים ול"ל לגלח בפעם ראשונה תגלחת טומאה. ודבר זה מדוקדק ברמב"ם פ"ט מהנ"ז דט"ו ע"ש ותבין:

שם אמר שמואל באשה וקטן לפי מה דס"ל כר"ה דלקמן דהמקיף את הקטן חייב צ"ל דהמקיף הוא נמי אשה וקטן. ועיין בתוס' שבועות ג' סד"ה ועל הזקן. ולפי מ"ש הר"מ פי"א מהל' טו"צ ד"ג ואינו מגלח אלא כהן צ"ל ה"נ בספק מצורע דמגלחו כהן קטן וכ"כ השער המלך:

שם מר זוטרא מתני לה כו', עיין ברמב"ם פ"י מהלכות נזירות דין ט' כתב וז"ל. בד"א שהוא מגלח ד' תגלחות כשהיה אשה או קטן אבל איש אינו מגלח מספק לא תגלחת טומאה ולא תגלחת צרעת כו' לפיכך אינו מגלח אלא תגלחת טהרה שאין ד' תגלחות אלו לעכב אלא למצוה. ולכאורה דבריו תמוהין לפי מש"כ הכ"מ בפי"א מהט"צ בדעת הר"מ דתגלחת מצורע מעכב א"כ הכא נמי יעכב מספק מלאכול בקדשים. וכן הקשה הלח"מ, ומש"כ דהר"ם ס"ל דתגלחת מצורע אינו מעכב. ומוכת זה עפ"י גי' הש"ס והא קעבד השחתה ותירץ באשה וקטן, הא אם אינו באשה וקטן סגי בלא גילוח דאינו מעכב, לא ידעתי את דבריו דלמא באמת באיש מעכב ומתני' מיירי באשה וקטן. ויו"ק מה דפשיטא ליה להלח"מ דתגלחת טומאה אינו מעכב כדכתב רבינו לעיל. וכן משמע מהרדב"ז פ"י מהנ"ז, בעניותי לא מצאתי זה לא בש"ס ולא ברמב"ם. דלכאורה משמע דדוקא בתגלחת טהרה פליגי ר"א ורבנן לעיל (דף מ"ו) אבל בתגלחת טומאה דבא להעביר טומאה ולגדל שער נזרו לכ"ע מעכב דאף דילפינן תגלחת טומאה מתגלחת טהרה לעיל (דף מ"ב) היינו לחומרא דבעי תער ולא לזה דאינו מעכב. ומש"כ הר"מ בפ"ח מהל' נזירות סוף ד"ו בין נזיר טהור בין נזיר טמא קאי אדסמיך ליה דבעי תער ושיגלח כל הראש ולא לזה שאין התגלחת מעכב. ובזה יתיישב דעת הר"מ בפ"י מהנ"ז סוף דין ז' מקו' הלח"מ שם ע"ש, ועמש"כ לקמן (דף ס"ד ע"ב) ראי' למש"כ דתגלחת טומאה מעכב. עוד קצת ראי' מלקמן (דף נ"ט ע"ב) עמש"כ שם. ול"נ דהר"ם לשיטתו שכתב בפ"ט מהט"מ דין י"ב דבר ידוע שכל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות אינו אלא מדברי סופרים חוץ מדבר שחייבין על זדונו כרת דחייב באשם תלוי. וע"ע בר"מ בפט"ז מהאה"ט מזה. וא"כ ה"נ בספק טומאה או בספק צרעת אינו חייב על ביאת מקדש או אכילת קדשים דהא באשם תלוי בעי איקבע איסורא כדפסק הר"מ בפ"ח מהל' שגגות. וכן הוא בהדי' בירושלמי דפירקין נזיר שנטמא בספק רה"י ר' יוחנן אומר אין הנזיר מגלח דתנינן תמן כל טומאה מן המת שאין הנזיר כו' עיי' במפרש שם, וכן ממקומו הוא מוכרע דהא בסיפא דנזיר שהיה טמא מספק לא מיירי בשני נזירים ומיירי בספק טומאה דספק נגע או לא וא"כ לדעת התוס' לעיל דס"ל בספק טומאה דיחיד ברה"י הו"ל כודאי הא יכול לגלח גם בספק טומאה וכמ"ש בתד"ה והא קעבד ואפ"ה הרמב"ם מסתם סתים ליה בדין זה דאיש אינו יכול לגלח תגלחת טומאה בספק טומאה, ועכצ"ל מטעם שכ"ל דס"ל דמה"ת אף בלא תגלחת אין שם טומאה עליו מספק לכן לא גזרו חכמים לעבור על ד"ת בקום ועשה ולגלח. ואין להקשות מנ"ל להש"ס דשמואל סובר שמה הקפה הא אפי' לא שמה הקפה ומדרבנן אסור י"ל דגזרו שלא לגלח דשב ואל תעשה עדיף כיון דמה"ת אינו מעכב. זה אינו כיון דספק טומאה מדרבנן לחומרא הוה לי' לגלח כדינו כיון דאינו עובר בזה על ד"ת. אלא ודאי דס"ל שמה הקפה וה"ה בספק מוחלט אף דנאמר דמיירי בספק אחר שנזקק לטומאה כדאי' לקמן (דף ס"ה) ועיי' בר"ש ספ"ד דנגעים מ"מ כיון דמיירי כשנתרפא מן הראשון כדאי' בר"ש שם אין ספקו אסור מה"ת ולהכי כתב דאינו מעכב אבל בודאי טומאה וצרעת ס"ל דתגלחת מעכב. אבל לשי' התוס' ורשב"א דס"ל ספיק' דאוריית' מה"ת לחומרא הוא הדין הכא מעכב מספק. ואף דכל נו"כ הר"מ לא ביארו זה הנראה לי ברור כתבתי. וע"ע מש"כ לקמן (דף ס') מזה:

שם [ודידך] מאן מגלח כו', כן הוא בס"י. וגי' זו נראה עיקר דעכצ"ל דגם רב אדא בר אהבה אית לי' איסור דרבנן עכ"פ בגילוח לקטן מדאמר בלשון קללה חובה תיקברינהו לבני' וכהאי דבבא קמא (דף פ' ע"א) דאמר רב אדא בר אהבה הכי על איסור מגדל בהמה דקה אך על מה דראה בני רב הונא דהיו מגולחין שאל מאן מגלח להון כיון דלר"ה איכא איסור תורה דלרב אדא בר אהבה יש היתר כדי להברותן לאחר החולי ככל חולי שאין בו סכנה וכפירש"י משא"כ לר"ה אם לא ביש בו סכנה. ולז"א תקברינהו חובה לבני' בלשון תמי' שיראה מסכנת בניה אם לא תגלחם. ובהכי ניחא מה דהוכיח הש"ס לרב אדא בר אהבה דס"ל הך דינא דאשה אסור להקיף גדול מה"ת מדס"ל באשה המקיף את הקטן איסורא דרבנן עכ"פ איכא ש"מ דאשה בר חיובא מיקרי לגבי גדול דאל"ה לא היה לה איסורא בהקפה כמו באשה הניקפת דלא גזרו מידי כיון דאינה בר חיובא כלל מהיקשא דהשחתת זקן. ועכצ"ל דה"ט דס"ל הוקשה מקיף לניקף כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי חייב ומינה נמי ס"ל כל היכא דלא מיחייב ניקף כמו באשה וקטן מקיף נמי פטור כיון דליכא למימר בהו היקשא לתרתי לחיובא מקשינן לפטור. ומ"מ מדרבנן איכא איסורא באשה המקפת את הקטן גזירה אטו גדול רק לר"ה דאשה לא מיקרי בר חיובא כלל לענין מקיף וניקף לא גזרו בה מידי לרוה"פ כנ"ל וע"ע בתוס' ומש"ש:

רש"י ד"ה [וקעבד הקפה] דתגלחת אינו כו' כצ"ל:

ד"ה אמאי כו' פאת [זקנך] שכן כו' כצ"ל. ומש"כ ואאידך מינייהו קעבר משום הקפה ר"ל על תגלחת השלישי' דאינו אלא משום ספק נזיר טמא ועמש"כ בתוס':

ד"ה והא [קא עבד] השחתה גרסינן. הס"ד כצ"ל:

ד"ה א"ל רב אדא כו' כדי להברותן כו' והיינו לגי' רש"י לדידך מאן מגלח דמשמע לדידיה ניחא היינו דוקא בכעין חולי כמש"כ בגמרא ולמאי דנהיג עלמא כן שמגלחין אף באין בו סכנה שאל לו לדידך כו'. ובזה נ"ל ביאור דעת הראב"ד ע"ד הר"מ פי"ב מהל' עבודת גילולים ד"ה דאשה המקיף את הקטן איכא איסור דרבנן מרב אדא דאמר חובה כו' אלמא איסורא אית בהו דר"ל מדרב אדא נשמע לר"ה דכמו דצ"ל לרב אדא דלטייה דאיכא איסור אם לא בחולי שאי"ב סכנה כדפירש"י וה"ה באשה לר"ה דהתיר הוא דוקא לצורך חולי ולא בע"א דגם באשה גזרו. וא"צ לדחיקת הב"י בסי' קפ"א ע"ש:

ד"ה א"ל חובה כו' דקסבר ר"ה [כיון] דאשה לא מיפקדה אלאו דהקפת הראש [לא מיפקדא נמי] אראש אחרים כלל. הס"ד כצ"ל:

ד"ה רב אדא כו' ולהא מילתא איתקש [מקיף לניקף] דכל היכא כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה דקתני כו' מדלא קתני שכחתי. עיי' ביבמות (דף כ"ג ע"ב) ותד"ה דיקא נמי כו' דאין יודע משמע הכי והכי ודיוקא דש"ס הכא מדלא קתני לשון מבורר ע"ש:

ד"ה והא קא עבד הקפה [השחתת הקפת] הראש, הס"ד. ומה"ד [באשה] שאינה אסורה כו' כצ"ל:

ד"ה והא קא עבד השחתת זקן כו' ובהקפת הראש מספק, משמע להו גם למר זוטרא ק"ל נמי מהקפת הראש כדס"ל לכל אמוראי הקפת כל הראש שמה הקפה. ומ"מ י"ל דל"ק זה רק בתגלחת דספק מוחלט אבל בתגלחת שלישית דספק נזיר טמא שפיר י"ל דמגלח לפמש"כ התוס' לעיל דספק טומאה ברה"י הו"ל כודאי. וא"כ י"ל דהכא מיירי בספק נגע במת או לא דהו"ל כודאי ומגלח. אמנם דעת הרמב"ם אינו כן וכמ"ש בגמרא. וכן משמע מרש"י דמסיק כאן ואאידך מינייהו כו' כמש"ש:

ד"ה חובה כו' עיי' תוס' ב"ק (דף פ') ד"ה חובה פי' ב' פירושים או בלשון קללה או י"ל אין יראה שתענש בקבורת בניה. ולפ"ז צ"ל דגם לרב אדא איכא איסורא כמו התם כמ"ש בש"ס. אך מהתוס' דלקמן משמע דליכא איסורא רק דאמר זה לפי דעת ר"ה ראוי שתענש והוה כשגגה שיוצא כו'. ור"ת פי' שם וכי דרכה לקבור בני' שאינה עוסקת בגידולם אלא בגידול צאן והוי כשגגה כו'. ועז"כ ומיהו בפרק שני נזירים לא שייך לפרש כן כו' ע"ש. וק"ל לר"ח לפרש לשון קללת מות על דבר זה. ולפמש"כ בש"ס דר"ל וכי יש לה על בני' סכנת מות שעושה כן ולסברת ר"ה אמר כן א"ש. עוי"ל כעין פיר"ח והיינו לפי מה דאיתא לעיל (דף כ"ט ע"א) דגלוח בהקפת כל הראש לתינוק בזיון הוא ולא ניחא ליה רק להתנאות בגידול שער ומי שירא מעין הרע אינו רוצה להתנאות שלא יביטו בו ולזה נאמר ביוסף דלא שלטא בו עינא בישא בן פורת עלי עין שמתנאה עצמו לעין כל. וע"ז אמר רב אדא למה לה להקיף כל הראש לבניה האם קברה בניה שמתו מעין הרע כמחז"ל אלף מתים מעין הרע ועשתה זאת שלא ליפותם והוה כשגגה כו':

ד"ה ורב אדא כו' פשטיה [דקרא] ודאי כו' בר חיובא הוא () מקיף נמי כו' דלא ס"ל () לרב אדא לדרוש כו' אבל מלישנא דלא תקיפו [דדרשינן כו' ולא] נפטריה מהקישא כו' ורב [אדא] סבר כו' דקאמר [איכא] בינייהו ואיש כו' כצ"ל. ומש"כ ומדנקט נמי אשה ולא איש משמע כו'. לשונם מגומגם בזה דהא בהדי' איתא התם בהאי לישנא איכא בינייהו איש דאמר לאשה אקפי לי קטן למ"ד כל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו הכא נמי מחייב שולחו מבואר