ברכת ראש נזיר קנו

פרק שמיני דף נ"ז ע"א גמרא באומר ראיתי טומאה כו'. עיין ברמב"ם פ"ט מהנ"ז דט"ז שכתב דמיירי שב' נזירים עומדים ברה"י והי' אחד מבחוץ רואה אותם כו' אבל אם עמד זה עמהן בחצר ה"ה רבים וספיקן טהור כו'. ובהשגות א"א א"י לקבל ד"ז שאם יהיו ג' בחצר אחת לא תהי' שם ספק טומאה לטמא כו' אלא אם יהיו ג' במעמד אחת ונפלה כו' וכתב הכ"מ א"י מנין להראב"ד כן מאחר שהם ג' מה לי שיהיו בחצר א' או במעמד א' כו' יעו"ש. ול"נ פי' דעת הראב"ד כעין פי' הלח"מ בשינוי קצת דמש"כ הלח"מ ע"ד הראב"ד שכתב או אפי' ידע אחד שלא נגע בו והספק על השנים כו' דר"ל שהאחד ידע שלא נגע והוא טהור אבל הם מסתפקים בו אם הוא טמא כו' מלבד דלשון הראב"ד אינו מורה ע"ז אף גם לא אדע מה מקום ספק שייך בהו אחר שהם שותקים וא"י מאומה כדאיתא בר"מ שם וגרם לו להלח"מ מש"כ בסוף לשון הראב"ד אלא במעמד אחד היו, ולזה הקשה שם על כוונת הכ"מ כפשטי' דאפי' כולם מודים שלא נגע באחד כו'. אבל לענ"ד ברור דט"ס נפל שם וכצ"ל אלא ש"מ שהוא אינו מהם [דלא] במעמד אחד היו וכדפתח בריש לישני' אם יהיו ג' במעמד אחד דינו כרה"ר. וה"פ דהראב"ד סובר דלא שייך רה"ר אא"כ דיש מקום לספק ע"כ הג' כגון שהיו במעמד אחד ואף אם ידע האחד שלא נגע והספק אינו אלא על שנים מ"מ כיון שהיה ראוי שיגעו כולם בשרץ כיון שהיו במעמד אחד ה"ז כרה"ר דספק טומאה טהור כיון שיש מקום לספק על כל העוברים שם שראוים ליגע בטומאה זו. וזה כעין דאי' בהשגת הראב"ד פרק ששה עשר מאה"ט בטעמא דרה"ר ספיקו טהור מפני שאי אפשר להשאל על הרבים וס"ל דגם בג' מקרי רבים משא"כ כשלא היו במעמד אחד וטומאה נזרקה בין שנים אין הספק אלא על שנים והוה כרה"י. וזש"כ הראב"ד בדיוק הש"ס מדתנא איני יודע איזה מכם שנטמא מכם למה לי אלא ש"מ דמיירי שלא היה במעמדם ולא חל הספק אלא על שנים וי"ל שהראב"ד הוציא זה ליישב בזה קו' תוס' ריש נדה במה דאיתא שם כשחברותי' נושאות אותה במטה הא הו"ל רה"ר, וכן מה שהביא שם מירושלמי דמגעה ברה"ר מטמא מעל"ע ע"ש מה שדחקו, ולדעת הראב"ד א"ש דהתם לא שייך ענין טומאה ברה"ר כיון דאין הספק אלא בגופה הו"ל כרה"י דספיקו טמא. ונ"ל דהראב"ד לשי' בפט"ז מהל' אה"ט הביא טעם ספק טומאה ברה"ר טהור מפני שאפשר לישאל על היחיד וא"א לישאל על הרבים משמע דה"ט משום דהספק הוא על הרבים וגם בג' דמקרי רבים לא חילקו ביה, עיין בכ"מ שם. ולשי' י"ל הא דאיתא בירושלמי פ"א דסוטה ובר"מ רפ"א דסוטה דמקנאין לה על שנים כאחד ומבואר בטור סי' קע"ח אף בנסתרה עם שניהם אסורה עד שתשתה אף דהו"ל שלשה לפי דבסוטה ספק טומאה לבעלה הוא ע"י תרי ואינו דומה לספק טומאה ברה"ר דהוה הספק ע"ש רבים. אך לשי' הר"מ דבחצר אחת כשהם ג' אף דעומד מרחוק הו"ל רה"ר, לכאורה תמוה מ"ש מסוטה וכן תמה בעל קה"ע, ועיין ברשב"א בחי' נדה כתב דוקא בג' אנשים הוה רה"ר ולא משמע כן בר"מ שם. וגם בירושלמי שם בעי למימר אף בקינא לה ע"י מאה הוה קינוי. מיהו י"ל דאיירי בנסתרה עם אחד מהם ועיקרו קמ"ל דבקינא לה ע"י אנשים הרבה מקרי קינוי לאסרה דאי לא הוה קינוי לשנים ויותר לא נאסרה ע"י סתירה לבד מיהו מסתימת הר"ם משמע אף בנסתרה עמהם וא"כ הדרי קושי' לדוכתי'. והנ"ל בזה עפ"י מש"כ הר"מ ספט"ז מהאה"ט דהאי ספק טומאה ברה"ר דטהור יליף מפסח דנדחית בציבור מפני הטומאה ק"ו לספק טומאה שאיסור כל הספקות מדבריהם, ולזה ס"ל אפי' אינם במעמד אחד רק במקום אחד מקרי ציבור, ומה"ט ס"ל בג' דמקרי רבים דהו"ל ספק טומאה ברה"ר ולפסח מדמינן. וע"ע ספ"ט מהט"מ דמה"ת כל ספק טומאה לקולא כדס"ל בכל ספק איסור תורה הוא מה"ת לקולא רק בסוטה עשה בה הכתוב ספק כודאי לאסרה ואין ללמוד הימנה דש"ה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כדאי' בריש נדה רק חכמים החמירו בספק טומאה ברה"י כבסוטה ולפי שבסוטה טעם החילוק בין רה"י לרה"ר הוא מטעם דאין סתירה ברה"ר ובפלטיא בלילה ומבואות אפילות ביום גם בסוטה אסורה כדאי' בירושלמי. ולזה הוה אמינא דבספק טומאה אין לחלק בין רה"י לרה"ר להכי למדו מפסח דיש לחלק להתיר ספק טומאה ברה"ר. ובזה מיושב קו' תוס' בסוטה (דף ש חר'' מחם בות"יז א"י לי' מ ר""ר דה דו' כ"ח) אר"נ יעו"ש. ועפ"ז א"ש נמי לשי' הרמב"ם הנ"ל דכיון דג' מקרי רבים יש לדמות יותר לפסח מלסוטה ולהכי לא אמר הש"ס מה סוטה תרי אף ס"ט בי תרי כו' רק ה"ק מה סוטה בועל ונבעלת ור"ל להכי ל"ד כ"כ לסוטה לפי דשם מקרי הספק לבי תרי בועל ונבעלת דבזה הוי ספק טומאה לבעלה. וכן הוא לשון הר"מ בהל' אה"ט שם כשם שהסוטה והחוטא שנים כך ס"ט בשנים אבל אם היו ג' ברה"י ספק טומאה שם טהור כרה"ר והיינו טעמא לפי דג' מקרי רבים מדמינן לה לפסח לפי דחומרת ס"ט דטמא הוא מדרבנן אקילו ביה ואינו טמא כי אם דבר הדומה יותר לספק סוטה כנ"ל נכון:

רש"י ד"ה שאמר כו' חטאתו כתיב מכל מקום. הס"ד כצ"ל:

ד"ה אמר רבה בר"ה כגון דקאים [האי] בלבד כו' אלא תרי [כסוטה] הסוטה והחוטא. הס"ד כצ"ל:

תוס' ד"ה וסופרין ל' יום ומביאין קרבן בשותפות. הס"ד. ומה"ד קרבן טומאה חטאת כו' על הספק. הס"ד. ומה"ד וקרבן כו' שלשים יום. הס"ד. והנך ג' דיבורים שייך לקמן במתני' (דף נ"ט ע"ב) ע"ש. וכן הוא בס"י כדרכם במסכת זו שהעמידו דבריהם על כמה משניות ביחד. והמדפיסים שגו וערבבו והעמידו פה, כי כאן לא שייך ענין ספק רק מביאין קרבן טומאה בשלימות גם האשם דהא אחד מהם טמא ודאי. אך לקמן (דף נ"ט) שייך דבריהם בזה יעו"ש. ומש"כ ומביאין קרבן בשותפות לאו אקרבן טומאה קאי דהא האחד מן השוק אין שום ספק קרבן טומאה עליו רק אקרבן טהרה דנקט במתני' שם קאי דבזה שניהם בספק על מי יחול קרבן טהרה בל' יום הראשונים רק תוספות מפרש הלשון ומביאין דר"ל קרבן בשותפות ואקרבן טהרה קאי, ואח"ז מפרשי עוד בהאי דנקט קרבן טומאה ר"ל חטאת העוף ועולת העוף אבל אשם לא מייתי על הספק. והדר מפרשי והא דנקט במתני' שם וקרבן טומאה בספק מה דינו עולת העוף תהא נדבה כו' ופשיט:

ד"ה באומר כו' אבל הכא לא אפשר לטמאות שניהם כו' ולדבריהם אם היה הספק על אחד ספק נגע אי לא טמא ודאי. וכן הוא בתוס' ריש נדה וצ"ל לקמן בסיפא כשמת אחד מהם ולא נשאר הספק כ"א על האחד החי ואפ"ה תנא שם וקרבן טומאה בספק כיון דתחלתו היה שם ספק עליו מכח שניהם נשאר עליו שם ספק עד לבסוף ועמש"כ לקמן בגמרא בשי' הרמב"ם:

בא"ד ובמקום אחר מפורש באורך. עיין דבריהם בחולין (דף ט') ובריש נדה. והמורם מהם דילפינן מסוטה ברה"ר אף דליכא חזקה טהורים וברה"י אף בחזקת טהרה טמאים והקשו ע"ז ממ"נ איך תפס החבל בב' ראשין דסוטה היכי דיינית. לה אי חשיב לה חזקת טהרה איך יליף מינה רה"ר בדליכא חזקה דטהרה. ואי אמרת כיון דקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה איך ילפת רה"י בדאיכא חזקת טהרה דטמא. ודחקו בזה דיליף מסוטה ממה שעשה בה הכתוב ספק כודאי וזה עכ"פ חשיב לה חזקה שאינה טמאה ודאית עכ"ל. ודברים אלה אינו מתיישב ע"ד שי' הר"ם דלקמן. וזה רבות שנים שאמרתי בזה ענין נכון. הא דמצי יליף מסוטה לשניהם והיינו מהא דאסרה הכתוב לבעל ולנחשד ונגד הבעל אית לה חזקת טהרה ואפ"ה ברה"י ספיקו טמא ונגד הנחשד אית לה חזקת איסור מחיים דבעל כדאי' ביבמות (דף ל' ע"ב) יעו"ש בתד"ה אשה זו ועכ"פ חזקת היתר ודאי לא הוה ואפ"ה ברה"ר ספיקו טהור. ואף את"ל דחזקת טהרה דבעל מהני גם לנחשד דנימא דלא נבעלה בכדי שלא לטמאה הא אפשר לומר דנבעלה באופן שטהורה לבעל וטמאה לנחשד והיינו שהיא שוגגת והוא מזיד כדאי' בתוס' סוטה (דף כ"ד ע"ב) ר"פ כשם ע"ש, וע"ע בב"ש אה"ע סי' י"א ס"ק ג' וא"ש:

ע"ב גמ' ואמאי דלמא לאו טמאים אינון. פי' אתגלחת שניים קא ק"ל דאלו בל' ראשונים ממ"נ שפיר מגלתי רק בשלשים יום השניים אחד מהם עובר זה שלא נטמא. ולשון ודלמא ר"ל כל אחד יש לו ספק שלא נטמא וכבר יצא ידי נזרו. ומ"מ קשה מנ"ל דמגלחין גם בל' יום השניים הא מפשט המשנה משמע דרק בל' יום הראשונים מגלחין ממ"נ, והא דתנא במשנה מגלחין ומביאין לאו דוקא רק מביאין קרבנות תחלה והדר מגלחין דהא בנזירות טהרה אסור לגלח קודם הקרבנות. ואף דתגלחת טומאה הוא קודם הבאת הקרבן, זה אינו אלא למצוה אבל לא לעכובא ועיקר טהרתו תלויה בימיו כדאי' לעיל (דף מ"ד) ויוצא י"ח גם אח"כ. עוי"ל דמביאין תחלה קרבן טהרה ומגלחין שניהם ואח"כ מביאין קרבן טומאה ואומר אם כו' וא"ש, ובל' יום השניים לא תנא מגלחין רק מביאין ומשום דתגלחת טהרה אינו מעכב כדאי' בסוף פרקין דלעיל. ואולי מטעם זה מר זוטרא מתני אסיפא ולא ארישא. אך לדעת הרמב"ם שאכתוב לקמן דספק טומאה טהור מה"ת ואינו מטמא