ברכת ראש נזיר קנה

שזהו שיעור סתירה בנזיר כדאיתא לעיל (דף מ') ואפ"ה עולה מן המנין. והנ"ל בזה דלא מק"ו לחוד יליף דהא אית ליה פרכא מה לנזיר בקבר שכן טעון הזייה ג' וז' ועיקרו סמיך אמה מצינו לילף מימי טומאה לפי דמצורע איתקש למת כעין שכתב התוס' לעיל (דף מ"ח ע"א) בד"ה ולאמו. אך למה דסתר מה לימי טומאה שכן סותר את הקודמין תאמר בימי חלוטו שאינו סותר כטומאה יעלה ג"כ. עז"ק שאינו תלוי זה בזה ונזיר בקבר יוכיח דאין לו קודמין. וגם לא דמי לימי טומאת נזיר שאין טעון תגלחת ואין עולה מן המנין כ"ש ימי חלוטו שדומה יותר לימי טומאה בזה שעומד לתגלחת דאינו עולה. וע"ז אמר אין לי אלא ימי חלוטו דחשיב כמת שפיר יוכל למילף מטומאת מת אבל ימי ספרו דלא אתקיש למת דקילא טומאתו שאינו מטמא במשא כדאיתא ברפ"א דכלים מנין דלא יעלה וגמר מימי חלוטו דשניהן שוין בתגלחת וקרבן ונמשך עליו טומאת צרעת עד סופו משא"כ ימי הסגר דלא דמי לימי חלוטו וגם לא איתקש למת לפיכך יעלו כנ"ל. אח"כ ראיתי בירושלמי וז"ל בימי גמרו ר' יוחנן אמר אל נא תהי כמת מה ימי המת אין עולין אף ימי החלט [כצ"ל וע"ש] אין עולין. ח"א קמי' דרשב"ל ולא קיבל עלוי אמר הכא את עבד לה הסגר [ר"ל דס"ל לר"י דימי הסגר איתקש למת כדמסיק] והכא את עבד לה להחליט [ר"ל דאמרת דימי חלוטו איתקש למת ואין עולין והסגר לא איתקש למת להכי עולה. והביא ראי' דהסגר איתקש למת] דאר"י אל נא תהי כמת תסגר מה ימי המת ז' אף ימי הסגר שבעה ע"ש. ודברינו הנ"ל עולה יפה לדעת ר' יוחנן הנ"ל דחלוטו איתקש למת ולא הסגר וא"ש:

ד"ה שכן [חלוטו] טעון תגלחת והוו כו' כצ"ל ושייך לעמוד ב':

ד"ה אבל ימי כו' עולין. הס"ד ומתחיל הדיבור אילימא כו' ולכך יעלו הא [כיון[ דבתחלת צרעתו כו' וקאמר תנא [דברייתא[ דלא סלקו ליה וקשה לרב חסדא. הס"ד כצ"ל, ולפירושם יתיישב בפשי' קו' רש"י דלוקמא בנזירות דחמשים יום ולפי שההוכחה הוא מס"ד דיעלו וכשלא נשאר כי אם שלשים יום בתחלת צרעתו איך עולה הא בעי גידול שער אלא ודאי דמיירי דנשאר יותר משלשים יום וס"ל לתנא דאינו עולה וא"ש:

ע"ב גמ' תאמר בימי הסגרו שאין טעון תגלחת עמש"כ בזה בתד"ה ימי ספרו ע"ש:

שם [אמרי] ש"מ כל שמעתתא כו' כצ"ל:

מתני' והרציתי [הדברים] כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל ימי הזב כו' שאינם טעונין תגלחת [עוד] לא נטמאו כו' כצ"ל:

ד"ה ש"מ כו' וא"ח לוקמי' כו' לפי' רש"י דפי' הקו' מהא דמסיק דאין עולין הוצרך לדחוק דתנא דומי' דימי טומאה דאין עולין אף בנזירות מרובה. ועיין בתוס' שהוכיחו מהא דס"ד דיעלו וא"ש בפשיטות ע"ש:

ד"ה מתני' לא תהא זו כו' שאין הנזיר מטמא כלום כו' לפי מה דמסיק הקל וחומר בטומאת מת דבעי הזייה ג' וז' היל"ל הקולא בשרץ שאימ"ט אלא טומאת ערב. ונ"ל דכיון הקו' בדרך זו מה טומאת שרץ שאין הנזיר [מיטמא] כלום ור"ל דיום הטומאה עולה למנין נזירות חייבין עליו על ביאת מקדש ק"ו בטומאת מת דבעי הזייה ג' וז' דאינו עולה מן המנין דחייבין עליו על ביאת מקדש אף שאינו מגלח עליו. ותפס לישנא דהזייה ג' וז' דלהכי אינו עולה מהמ"נ ודומי' דנזיר בקבר ועיין לעיל (דף נ"ד ע"ב) בתד"ה ואינו סותר ומש"ש:

ד"ה אמרתי לו לר"מ כו' ואמר לי משום כו' כן הוא בס"י והך ואמר לי הוא מאמר ר"א שר' יהושע בר ממל א"ל משום ר' יהושע כל טומאה כו' כדאיתא בתוס' והב"ח הבין בע"א והגיה אמרתי לו [לר"י בן פתר] ועליו קאי הך ואמר לי כו' ולא נהיר:

ד"ה אמר כו' וזוגות [קיבלו] כו' כצ"ל:

ד"ה ה"ג הזורע כו' ואית ספרים דכתיב בהו הזורע שבת וחרדל [וכו'] ואנן לא גרסינן לה. כצ"ל ועיין בתוס':

ד"ה ואלו כו' מפני שהיו מב"ש ואילך דק"ל דהי"ל לומר שקבל מאבא הלכה למ"מ כיון דאצ"ל האמצעיים ומ"ש הני דנקט. לז"א דעד הנביאים חגי זכריה ומלאכי חשיב להו כחדא לפי שהיו מבית שני ואילך, ואולי כיוון לפי שמאז פסק הלכה ברורה והתחילה המחלוקת בישראל לכן יהיב סימנא עד הנביאים שקבלו בזה הלכה ברורה באין מחלוקת ומקודם בית שני ודאי תורת אמת היתה בפיהם שקבלו זה מזה עד משה מסיני:

ד"ה מתני' רביעית דם כו' על [אהלה] דלר"ע אית ליה האי [מקרא] אלא משום דלגבי [עצם] כשעורה כו' כצ"ל. ור"ל דלר"ע גופי' נפקא ליה גם אהל דרביעית דם דמגלח עליו מקרא כדאיתא ברש"י לעיל (דף נ"ב ע"ב) בד"ה ואיבעית אימא כי קתני כו' וכמש"כ שם דר"ל דר"ע דרש ג"כ על נפש מת לא יבוא דנזיר לרביעית דם לאפוקי רבנן דלא דרשי כן וכדאיתא כאן בתוס' ד"ה עצם. ולזה א"ל ר"ע נהי דלא דרשיתו קרא נדרוש מק"ו עכ"פ דמגלח על מגעו ומשאו אבל לאהל לא יוכל לדרוש ג"כ מק"ו דנימא הכי מה עצם כשעורה דקיל דאינו מטמא באהל מגלח על מגעו ומשאו רביעית דם דחמיר שמטמא באהל אינו דין שיגלח על אהלו די"ל דיו. ואף לרבי טרפון דס"ל כל היכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו הכא לא מיפרך דהא בעי למגע ומשא. אלא ודאי כמש"כ דר"ע נפקא לי' אהלו מקרא. ואף דהתוי"ט העתיק לשון רש"י ככתיבתו ולא הרגיש הנ"ל כתבתי:

ד"ה אין דנין כאן מק"ו ובגמרא מפרש [לפי שאין דנין] כו' כצ"ל וכן משמע בס"י והמדפיסים ערבבו שני דיבורי רש"י דס"י לשפת יתר:

תוס' ד"ה אמר ר"ע כו' מה זו עקיבא כו' מהלכה. הס"ד. ומה"ד כן אמרו הלכה כו' כצ"ל:

ד"ה דתניא כו' כל טומאת מת כו' [אמרתי] לו כלום אתה בקי כו' כצ"ל:

ד"ה ש"מ כו' [והכא] נמי ר' יהושע בן חנניא כו' כצ"ל:

ד"ה שקיבל כו' שבת וחרדל בב' ובג' כו' במסכת פאה פ"ג גבי כו' לנחום [הלבלר] ואמר כו' כצ"ל. ור"ל גבי שבת וחרדל לא קתני שם הא דנחום הלבלר רק בסתם ומודים חכמים כו'. אך בפ"ב דפאה גבי זרע ב' מיני חיטין קתני הא דנחום ולזה צריך לגרוס בש"ס דין הזורע שבת כו'. ועי' בפי' רש"י ומש"ש:

דף נ"ז ע"א רש"י ד"ה איבעיא להו כו' ק"ו ממידי דלא גמירי כו' ר"ל מדבר החומר שאינו מפורש בקרא רק מהלכה:

תוס' ד"ה עצם כו' דמקרא לא אתי [דכתיב] על [נפש מת] כו' ועצם כשעורה [קל] וחומר כלומר מעצם כשעורה בעי ללמוד שיגלח [מאהל] רביעית דם כו' כצ"ל. ור"ל דרצה ללמוד מהחומרא דטומאת אהל של רביעית דם דהלכה היא שיגלח על מגעו ומשאו ואין דנין כו' אבל על אהל גופי' לא בעי למילף הק"ו כמשכ"ל ופשוט. ומדברי התוס' משמע דעל עצם כשעורה דמגלח פשיטא ליה דהלכה היא ומקרא לא שמעינן רק דהבעיא היא על אהל דרביעית דם דמטמא אם הוא מקרא או מהלכה. אבל דעת הרמב"ם בפ"ג מהט"מ דטומאת רביעית דם וכי"ב כל דבר שאין הנזיר מגלח עלי' אינה דין תורה. ומשמע אפי' טומאת מגע ומשא דרביעית דם אינו ד"ת כיון שאינו מגלח עלי' דהא מקודם קתני טומאת רובע עצמות באהל דייקא. ולכאורה תמוה דא"כ איך רצה למילף ר"ע שיגלח על מגע ומשא לעבור עליו בעשה ול"ת. וצ"ל דר"ע גופי' מספקא לי' אחר שמצינו חומר ברביעית דם מעצם כשעורה יש לנו למילף ק"ו דעכ"פ מגע ומשא דין תורה ומגלח עליה והשיבו אין ראי' מהלכה. ומ"מ ברביעית דם החמירו אפי' באהל מאסמכתא דנפש כדאיתא בכ"מ שם. וראיתי בכ"מ פ"ה מהט"מ ד"ה ע"ד הר"מ שם שכתב בכה"ג אינה ד"ת שר"ל אינו מפורש בתורה אלא שהוא נדרש מן המקרא נקרא דברי סופרים לענין זה שיש לחלק ביניהם שאין חייבין עליו על ביאת מקדש. ומ"מ משפטן ד"ת. וע"ע ברפ"א מהל' אישות בר"מ ובנ"כ שם. ואולי כוונת הר"מ בפ"ג לענין אהל דרובע עצמות וטומאת רביעית דם נמי הכי אף ששינה לשונו ולא כתב בפ"ג דהוא מדברי קבלה סמך עמש"כ בפ"ה בכעין זה. ובזה יתיישב קושי' המשל"מ בפ"ה מהל' נזירות דט"ו על מש"כ הר"מ שם דנזיר שנטמא אף בטומאה שאין מגלח עליהן לוקה דסיים שם בצ"ע למה ילקה כיון שאינן ד"ת. ולמש"ל י"ל דדמי לקידושי כסף דהיינו כד"ת. ולפי' זה צ"ל בש"ס היפך מדעת התוס' וכי הוא דפסיקא ליה בר"ד שהוא אינו מפורש בתורה רק מהלכה ומיב"ל בעצם כשעורה אם הוא מקרא או מהלכה ופשיט ליה דגם עצם כשעורה מהלכה דאי על רביעית דם מיב"ל א"כ משמע דפשיט' ליה דעצם כשעורה הלכה והו"ל רביעית דם מדין תורה. וע"ע בכ"מ בפ"ב מהט"מ ד"י שהלכה הוה ד"ת ולא מדברי סופרים. ובהא דפ"ה שם שכתב שזה דברי קבלה ואינו ד"ת ר"ל שנקרא מד"ס לפי שאינן נתפרש בהדי' בתורה. ובירושלמי מבואר דהך כללא דכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה ואין חייבין עליה על ביאת מקדש דמשמע דאינו מה"ת אין זה אלא בטומאה הפורשת מן המת ולא בטומאת נגיעה כהך דאדם וכלים שנוגעים במת וכדפי' במראה הפנים שם. לפ"ז משמע דהך רביעית דם וכי"ב טומאה הפורשת מן המת הוה מדבריהם ממש ולא כהך דפ"ה שם ועת לקצר, והמעיין יבחר כהלכה: