ברכת ראש נזיר קנד

לטומאה קלה י"ל גם כשינויא בתרא:

ד"ה ומתחיל כו' מונה [למנין] שהפסיק כו' כצ"ל:

ד"ה מתיב כו' דהיינו מתניתין [דידן] אף כי החליף הלשון. הס"ד כצ"ל:

ד"ה אילימא כו' ומונה מיד [דאשמועינן] כו':

ד"ה הוא מותיב כו' נזירות מועטת [דרב] חסדא כו' מועטת [כשהתחיל] ימי צרעתו כו' שאם ימי גמרו וימי [ספירו] יעלו לנזירת שבעה ימים או ארבעה () עשר ימים כפי כו' להוסיף על [הנזירות] כדי כו' בת ארבעים [היכא] דאיתיליד כו' או יותר [ואיתיליד ביה] צרעת בכ' אז כו' הימים [העודפים] מיהא כו' ואיתיליד ביה צרעת [ארבעה עשר יום] שלשה כו' וצריך הוא למנות [עוד שלשים יום] דבפחות לא יהיה לו גידול שער. [והא] דנקט והדר יתיב [תלתין] יומין דנזיר דהא אית ליה גידול שער צ"ל דה"ק כו' כצ"ל והכל דיבור אחד. ומה שנדפס בגליון על הא דארבעה עשר יום ר"ל שתי תגלחיות מצורע טעות הוא דהא משכחת לה השתי תגלחיות גם בשבעה ימים כדכתבו מקודם. וכן הוא לקמן בסוגי' ברש"י ותוס' רק דתפסו איזה מספר ועיקר כוונתם אם ישתאר כשהתחיל ימי צרעתו יותר משלשים יום אותן ימים העודפים על שיעור גידול שער דהוא שלשים יום יעלו מימי צרעתו. ומש"כ והא דנקט כו' הוא ענין בפ"ע ליישב לשון דהא אית ליה גידול שער דהי"ל לומר כדי שיהא גידול שער והוא נותן טעם על שלפניו דלהכי יתיב ל' יום ואינו עולה ימי צרעתו לפי דבעי ג"ש לזה כתב דה"ק ועל כו' ור"ל הך דהא כו' הוא דבר בפ"ע ואינו נותן טעם לשלפניו:

ע"ב רש"י ד"ה בנזירות כו' הילכך [בתר] הכי מיבעי ליה למיתב תלתין יומין [דנזיר] דהא כו' כצ"ל:

ד"ה מתיב כו' וספק הוא כו' ר"ל שנולד לו השני ספיקות של טומאה וצרעת בתחלת הנזירות וגם נרפא בו ביום:

תוס' ד"ה מתיב כו' טמא בספק () אולי כו' כצ"ל:

ד"ה אוכל בקדשים כו' אם בוהק הוא והשתא [הוא בשר] דנתרפא כו' טומאת מת [ואם] לסוף שבעה כו' יום [דשמא] נזיר טהור אתה כו' ימי נזרו [ולסוף] שלשים יום מגלח כו' משום ספק נזיר טהור () שאינו יכול לגלח אלא על הדמים [ואמרינן] דאם גילח כו' ימי נזרו [ולסוף] ששים מגלח ובהך כו' בתגלחת ראשונה [בסוף] שלשים יום הראשונים כו' עליה [ולמחרת] של יום כו' כמנין ימי הנזירות [שנזר] דאולי כו' לאחר ק"כ יום. הס"ד:

ומה"ד ומדקדק הר"ם כו' עד יום [שלשים ואחד] כשאר נזיר כו' כדאמר לעיל בפרק [ששי] (דף מ"ד ע"ב) גילח כו' ואפ"ה [מגלח] בשלשים ואחד אלא כו' כצ"ל, ביאור דבר זה עיין בסמוך. אך מה שהביא ראי' מדלעיל גילח בשמונה כו' הברייתא שם מיירי בנזיר רק כיוונו למש"כ במשנה שם אמר לו ר' טרפון כו' וכדפי' התוס' שם, גם מש"כ דמביא עולה או שלמים אגב שיטפי' נקט נמי שלמים. ולקמן בש"ס (דף ס' ע"א) נקט עולה וכן בדין כמש"כ תוס' נדה (דף ע' ע"א) ד"ה למחרת דעל שלמים לא מצי מתנה משום דאינו דומה לשלמי נזיר ע"ש אך בדיעבד מהני:

ד"ה [הג"ה] ואכתי אינו כו' בפרק שלישי (דף י"ח ע"ב) דאמר כו' מונה [ויום] ששים שהוא יום שלשים למנינו [מגלח] כדמפרש כו' בקדשים [לרבנן] ולר"ש כו' אינו מגלח עד יום שלשים ואחד [שהוא יום תשעים ואחד] שמנינו התחיל כו' כי בתגלחת ראשונה [ושנייה] אולי מוחלט כו' מיום [ששים] ואחד ומשלים עוד כו' לשתות יין דהשלים נזירותו כו' כצ"ל. והג"ה זו הוא פי' ע"ד הר"מ דלעיל במש"כ דמגלח ביום שלשים תגלחת ראשונה ושנייה. דלכאורה יקשה ע"ז למה לא יתחיל למנות נזירות שנייה מיום הגילוח של שלשים ממ"נ אי הוה מצורע מוחלט אין כאן מנין נזירות כלל ויכול לגלח אחר ז'. ואי מטעם ספק נזיר טמא הלא יוכל להביא קרבנותיו ביום הגילוח כיון שכבר הזה ושנה וטבל ככתוב בתוס' לעיל. והרי אמרו במתניתין דלעיל (דף מ"ד ע"ב) ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום ויתחיל למנות מיום גילוח דשלשים ויגלח שנייה ביום נ"ט ויביא קרבן צרעתו למחר ביום ששים והותר בקדשים ביום ששים. לזה פירש הג"ה זו דה"ט דבתגלחת ראשונה כיון שצריך לטבול אחר התגלחת כדין מצורע מיחזי כטבילת נזיר דיום ז' דצריך להקריב קרבנותיו למחר ומונה מיום הבאת קרבן כרבנן. ועיין לקמן בגמרא (דף ס' ע"ב). אך בשני תגלחות האחרונות צ"ל דמגלח ביום שלשים ואחד דאל"ה היה יכול לשתות יין ביום ק"כ כיון דהתחיל למנות מיום ששים ואחד ומגלח ביום תשעים אף דגילוח הרביעית יהיה ביום שלשים ואחד הוא ביום ק"כ. ועכצ"ל דשני תגלחות האחרונות הם ביום שלשים ואחד ויהיב טעמא אי משום אכילת קדשים התירו כפי' הר"מ או משום לא פלוג בנזירות כיון שאין כאן עוד ספק מצורע, ובזה מובן דבריהם וגם דעת הג"ה דלקמן ע"ש. (ב) ותמיהני על התוי"ט פ"ח מ"ב ד"ה ושותה דהקשה על התוס' והרע"ב שם כיון דביום ששים מגלח למה יתחיל מנינו ביום ששים ואחד כו' ע"ש, הלא בתוס' כאן מבואר מלתא בטעמא דהא מביא קרבן צרעתו ביום ס"א להכי מונה מיום ס"א וק"ו הדבר מנזיר טמא שאינו מתחיל למנות אלא מיום הבאת קרבן כ"ש מצורע דמיקרי מחוסר כיפורים ושם מצורע עליה עד הבאת קרבנותיו, ודעת הג"ה דלקמן דמגלח ביום נ"ט ומביא קרבן צרעתו ביום ששים דעתו נמי דמונה מיום ששים ומגלח ביום ק"כ כמ"ש שם, וע"ע לקמן (דף ס' ע"א) בתד"ה ספק טמא ומש"ש, אך מש"כ התוי"ט בד"ה אחר דהרע"ב שם ס"ל דמגלח תגלחת ראשונה ביום שלשים ואחד והשנייה ביום ששים, זה אמת ויציב, דכן מפורש בתוס' נדה הנ"ל ובתוס' זבחים ומנחות, וס"ל דמקריב קרבן נזיר טמא ביום תגלחת של שלשים ואחד וכדאמר ר"ע לעיל (דף מ"ד) במשנה שם דאם גילח בח' מביא קרבנותיו בו ביום, ולשיטתם צ"ל דרק בתגלחת שנייה הקילו לגלח ביום שלשים מחמת שמביא קרבנותיו למחר, אך דעת תוס' כאן רוח אחרת אתם כנראה להמעיין:

דף נ"ו ע"א גמרא ואי ס"ד סלקין ליה יומי [חלוטו] תיסגי כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אוכל בקדשים לאחר ששים [יום] ושותה כו' ובסוף שבעה ימים () לימי ספרו [מגלח שנית] ומביא קרבן צרעת ואוכל בקדשים ואח"כ למנות ז' [לתגלחת] כו' הלכך שוהה [מלאכול בקדשים עד] לאחר ששים כו' בא לו לסוף שלשים [וגילח] וביקש כו' צריך אתה להתחיל [מנין נזירותיך ושוהה] שלשים יום כו' וחוזר ומונה שלשים [יום ומגלח] והרי הן כו' כצ"ל:

ד"ה במה דברים אמורים כו' ואינו [מגלח] כל שנה ראשונה כו' ותגלחת [שנה] שלישית עלתה כו' כצ"ל:

ד"ה ואי ס"ד כו' [דתיהוי] ימי חלוטו כו' כצ"ל:

ד"ה תיסגי ליה [בשלש שנים ושלשים יום] אלא כו' כצ"ל. וביאור דבר זה עיין בתוס' משכ"ש:

ד"ה ימי חלוטו שאם [היה מצורע מוחלט] כו' כצ"ל:

ד"ה מנין [שעד זמן] שיהא מגלח לא [יהא] עולין לו [למנין] נזירות טהרה. הס"ד כצ"ל, ומתחיל הדיבור [תאמר בימי חלוטו] כו' והואיל וימי חלוטו כו' כצ"ל:

ד"ה נזיר בקבר כו' ששערו ראוי כו' ר"ל שאינו מגלח מטומאה עד בוא תגלחת טהרה כדאיתא לעיל (דף י"ח):

תוס' ד"ה [הג"ה] אוכל בקדשים כו' [כיון] דתגלחת ראשונה [ביום שלשים] א"כ תגלחת שנייה ביום חמשים ותשעה [מדאורייתא] כו' ואע"ג דלאחר ששים [קתני] ה"נ כו' ושותה יין לאחר ק"כ היינו ביום [ק"כ] אע"ג דבתגלחות [שניות] ביום שלשים ואחד כצ"ל. ור"ל שניות שני תגלחות האחרונות. וביאורו כמשכ"ל דהגה"ה זו ס"ל דמביא קרבנותיו דנזיר טמא ביום הגילוח דיום שלשים ומונה מבו ביום והגילוח השני הוא ביום נ"ט ומביא קרבן צרעתו ביום ששים ואוכל בקדשים ומונה ג"כ מבו ביום. ולפ"ז אף דשני תגלחות האחרונות מגלח ביום שלשים ואחד מותר לשתות יין ביום מאה ועשרים:

ד"ה ואי ס"ד כו' שהרי עלו לו [ימי] צרעתו כו' רק שלשים יום [שיעור] גידול () שער לגלח תגלחת נזיר טהור [ואחר] כו' דשמא מוחלט היה וטמא מת כו' כצ"ל. ור"ל דאף דימי חלוטו עולין היינו כשלא נטמא ג"כ במת אבל אם יש לו עוד ספק טומאה אי אפשר למנות נזירות טהרה עד שיצא מספק טומאת צרעת וגילוח מספק טומאה לזה בעי שלש שנים ושלשים יום מספק:

ד"ה ימי ספרו כו' ומונה () שבעה ימים כו' כצ"ל. ומש"כ וק"ק דתיתי בק"ו כו' לפי הנראה היא קושי' גדולה דאין לומר דמגופי' דצרעת ניחא ליה למילף כיון דצרעת גופיה לא ידעינן אלא מק"ו דנזיר בקבר. וגם איך אמר אין לי אלא ימי חלוטו כו' כיון דלשניהם שייך הק"ו. עו"ק לקמן בש"ס דרצה למילף מחלוט לימי הסגרו דאין עולין מן המנין ואמר אמרת לא אם אמרת בימי חלוטו שכן טעון תגלחת כו' הו"ל למימר נזיר בקבר יוכיח שאין טעון תגלחת ואין עולין מן המנין אף אני אביא ימי הסגרו שאין עולין מן המנין. ויו"ק דפסיק ותנא בכל גווני דימי הסגר עולין והא מצינו תגלחת גם בימי הסגר והיינו בדין נגעי הראש אם לא פשה ולא נולד בו שער צהוב בשבוע ראשון יגלח סביבות הנתק ויסגיר שנית ואפי' היה נזיר ה"ז מגלח. (עיין ברמב"ם פ"ח מהל' טומאת צרעת דין ב' ג' ע"ש) ודוחק לומר לפי שתגלחת זו אינה מצוה רק הכנה כמש"כ המשל"מ ע"ש וא"צ לגלח כל הראש וגם אינו מעכב לא דמי' לתגלחת חלוט מ"מ איכא ק"ו מנזיר בקבר ששערו אינו עומד לתגלחת כלל ואין עולין כ"ש הסגר זו שגילח ועיקר מנין הנזירות בקידוש שער תליא ופעמים שיצטרך לגלח רוב שער ראשו