ברכת ראש נזיר קנג

לפי' זה רק משמע גושא ממש. וכן משמע ברש"י לעיל ד"ה או דלמא ולזה נ"ל דדעת רש"י הוא כמו שפירשתי בגמרא לדעת הר"ם דמיב"ל אי משום גושא לבד או נמי משום אויר וכנ"ל לדייק מרש"י גיטין (דף ח' ע"ב) ד"ה בשידה דס"ל דאין חילוק בין אויר לאהל ולהכי פירש שם דאתי' כרבי דאילו לר' יוסי בר' יהודה אפילו באהל מטהר כל היכא דליכא למיגזר משום גושא. ומיושב קו' התוס' שם על רש"י. וגם א"צ למש"כ התוס' שם ומיהו על כרחך כו' ע"ש ותבין. וכן מוכח עוד מרש"י חגיגה (דף כ"ה) ד"ה אהל זרוק כו' להיות מפסיק בין אוירה כו' הרי מפרש דהא דשידה מיירי בסתומה. וצ"ל דה"ט משום דנפשט מסוגי' דשבת דגזרו נמי על אהל וה"ה באוירה וכמ"ש. רק הכא מיב"ל ופשיט ליה מפלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודה ודחי דכ"ע משום גושא ומיירי בשידה המהלכת ע"ג קרקע דגם בזה ס"ל לא שמיה אהל ואף דלא נגע בקרקע מ"מ כיון דלא חשיב הפסק הוי כמאן דמהלך ע"ג קרקע. ולפ"ז צ"ל מש"כ רש"י לקמן בד"ה ואיבעית אימא דכ"ע משום גושא וגזירה שמא יוציא ראשו ורובו אף דעדיין הו"ל מאהיל ולא גוש צ"ל דס"ל היכא דיש לגזור שיגע בגושא גזרו נמי אף היכא דלא נגע. ולזה פליגי לאוקימתא דלקמן רבי ור' יוסי בר יהודה אי יש לגזור נמי בשידה וכ"ע מודו בקרון וספינה דיש לגזור. ומ"מ נ"מ בכלים או הפורח באויר היכא דליכא למיגזר שמא יכנס בגושא לא גזור משום אויר. והא דתני ריב"י זרק תיבה כו' דטמא אף באויר כיון דזורקה מפיק ליה מתורת אהל והו"ל ככלי ושם מיירי באהל המת דטמא כל אוירה משא"כ בארץ העמים ס"ל לאוקימתא דלקמן דלא גזר רק היכא דיש לגזור שמא יוציא כו'. אך לפמש"כ בגמרא דאיבעית אימא דלקמן הוא נמי למאי דסבר לכ"ע משום אוירה א"צ לדחוק בזה:

ד"ה והתניא כו' אלמא כו'. לכאו' י"ל דהקושי' רק לאוקימתא זו דפליגי באהל זרוק וכמ"ש התוס' דלאוקימתא קמייתא י"ל דפליגי בשידה המונחת. אך מרש"י לקמן ד"ה והתניא לא משמע כן וכמש"ש. ולכן צ"ל דהקו' קאי לשני האוקימתות כיון דר' יוסי בר' יהודה סובר לא שמי' אהל אף אי ס"ל משום גושא הו"ל לטמא ומוקמי' ליה בפלוגתא אחריני כדלקמן ולשי' רש"י ג"כ צ"ל דההיא דעירובין וחגיגה אינו אלא לפי הסלקא דעתך וכמ"ש בגמרא:

ד"ה ואיבעית אימא כו' דקא מטמא [רבי] הכא כו' כצ"ל:

ד"ה והתניא דמסייעא לי' דר' יוסי אינו מטמא' עד כו', ור"ל דאלו לאוקימתא קמייתא דמטהר ר' יוסי בר יהודה משום מלתא דלא שכיחא ליכנס בשידה אפי' הוציא ראשו נמי יש לטהר כיון דהכניסה הוא לא שכיחא. וזה כמש"ל בשי' רש"י דאינו מחלק בין אהל לאויר ולהכי אוקמי' דפליגי אי יש לגזור בשידה אבל בקרון גם ר' יוסי בר' יהודה ס"ל גזירה שמא יוציא ויגע בגושא וכמש"ל. וגם משמע מרש"י דלאוקימתא קמייתא משום אוירה לא בעי שהכניס ראשו ורובו רק כדין טומאת אהל בעלמא כיון שהכניס ידו נטמא. אך לאוקימתא זו דס"ל משום גושא לא גזרו באהל אלא בנכנס ראשו ורובו דיש לגזור שמא יגע גם בגושא. וזש"כ דר' יוסי אינו מטמא עד כו' ולזה לא פירש כמ"ש בגמרא גם לאוקימתא זו דכ"ע משום אויר:

בא"ד והא דתני כו' ולעולם קסבר אהל זרוק שמיה אהל כו' והא דנדה מאוקימתא קמייתא דפליגי באהל זרוק הוא משום דלא יתיישב בזה הא דתנא בקרון וספינה טמא דאתי' כר' יוסי בר' יהודה אם לא דצ"ל דגם ריב"י מטמא באויר היכא דאיכא למיגזור שמא יוציא ראשו ורובו. ולז"א דפליגי בשידה אי גזרינן ביה ותרווייהו סברי אהל זרוק שמיה אהל. אך הא קשיא מנ"ל לדחוקי בברייתא דתיבה לפרש שלא כס"ד דלעיל נימא דגם ר' יוסי בר' יהודה סבירא לי' אוהל זרוק לא שמיה אהל ופלוגתייהו במונחת דלא הוי אהל זרוק ופליגי בשמא יוציא ראשו ורובו דכן פירשו התוס' לעיל בקו' והתניא תיבה כו' דאם פליגי באוירא וגושא ניחא די"ל פלוגתייהו בשידה המונחת. ודוחק לומר דפסיקא לרש"י דבמונחת יש ליגזור לכ"ע גם בשידה. לזה נ"ל דגם לעיל לא ס"ל כפי' התוס' משום דלשון הנכנס כו' לא משמע במונחת רק דרך כניסה במהלכת. וקו' והתניא דלעיל קאי לשני האוקימתות קמאי וכמו שכתבתי לעיל. ומכאן ג"כ מוכח דס"ל לרש"י בשידה המהלכת ע"ג קרקע יש ביה נמי דין אהל זרוק. ולא כדעת הר"מ. דאי לאו הכי הו"ל לאוקמי פלוגתייהו במהלכת ע"ג קרקע אבל בזרוק כתיבה שזרוק על פני אויר ס"ל לריב"י דלא שמיה אהל. אלא ודאי כמ"ש. וכן משמע מראייתו מסיפא אע"ג דאורחיה דמטלטל לה ש"מ דבדרך טלטול הו"ל זרוק ופשוט:

ד"ה אלא בנזירות כו' [ונצטרע] כשעשה מהן עשרה ימים שאין [ימים הללו] עולין לו כו' כצ"ל:

ד"ה אבל כו' [ועד] שלא עברו ל' יום [נתגלח] בשתי כו' כצ"ל. ור"ל עד שלא עברו ל' ימים האחרונים. וה"ה דנ"מ אף אם אין עוד ל' יום מ"מ לא בעי רק לספור שלשים יום כדי גידול שער ועיי' בתוס':

תוס' ד"ה והתניא כו' ומשני דכ"ע משום אוירא ואהל זרוק כו'. מדבריהם משמע דלתי' זה אין צריך לאוקמי במונחת דאפי' אי נימא באהל זרוק לא שמי' אהל והו"ל כגושא אפ"ה ס"ל לר' יוסי בר' יהודה דלא גזרו משום דלא שכיחא. והא דלא אמר דכ"ע משום גושא י"ל דס"ל דבקרון המהלכת ע"ג קרקע לא שייך בי' דין אהל זרוק כעין שכתב המשל"מ בדעת הר"מ ומדמטמא בקרון בברייתא ע"כ צ"ל דס"ל משום אויר. לזה אמר דכ"ע משו' אויר, וע"ע מזה במשל"מ פי"א מהט"מ ד"א:

בא"ד פירוש אחר כו' והיינו טעמא [דהני] עדיף משו' כו' כצ"ל:

ד"ה ה"ג ואי בעית אימא כו' גוט"א בלעז [שם] הספינה כו' דטמא [דמשום] אוירא גזרו. הס"ד כצ"ל. ר"ל דהספינה נקרא ע"ש איסקריא כפירש"י. ועיי' באו"מ:

ד"ה ואי"א הכא כו' ורבי דמטמא בשידה תיב' ומגדל [סובר] דגזרו אפי' כו' כצ"ל. ומש"כ בדר' יוסי ב"י דמטהר בשידה הוא משום דאהל זרוק שמיה אהל זהו לפי' אחר שכתבו לעיל, אבל לפי' ראשון ס"ל לר' יוסי בר' יהודה דלא שמיה אהל בברייתא דתיבה, צ"ל דמיירי במונחת ע"ג קרקע או כמש"כ בדיבור שאח"כ. ועמ"ש בגמרא דגם לאיבעית אימא זו ס"ל דכ"ע משום אוירא ע"ש:

ד"ה והתניא בניחותא כו' היינו [כמאי] דבעי כו' אבל [להני] שינויא () בארץ העמים לא פליגי באהל זרוק אבל לגבי מת כו' היתה מונחת () טהורה כו' כצ"ל. והוכרחו לזה משום דס"ל דגם להנך שינויא בתרא מיירי באהל זרוק ולא במונחת ע"ג קרקע מדלא מפרש הש"ס דאיירי במונחת על גבי קרקע משמע דאיירי בסתמא דמהלכת ואפ"ה אמר בהני שנויי דטעמא דרבי משום אויר או משום שמא יוציא. ולז"כ דבזה דקילא טומאתו לכ"ע אפי' אהל זרוק שמי' אהל להפסיק רק דגבי מת פליגי. אך קשה מנ"ל דפליגי במת באהל זרוק כיון דלהני שינויי בע"א פליגי. ויותר קשה לדבריהם דבזה ל"פ באהל זרוק מתני' דחגיגה (דף כה) אמאן תרמיי'. דאיתא שם בגליל לא מאי טעמא אמר ריש לקיש מפני שרצועה מפסקת ביניהן וניתי בשידה תיבה ומגדל הא מני רבי היא דאמר אהל זרוק לא שמי' אהל ואי נימא דבחו"ל גם רבי מודה דשמי' אהל להפסיק אמאי בגליל לא. וי"ל דקו' חדא מתורצת בחברתה דס"ל לתוס' דע"כ מוכח מחגיגה שם דרבי פליג וא"כ להני שנויי צ"ל דבמת פליגי ורק ר' יוסי בר' יהודה סבר במונחת ע"ג אדם ומהלכת טהורה אבל רבי מטמא גם בזה ולהכי בגליל לא דחיישינן שם אולי יאהיל על המת ודאי וכטעמא דהרמב"ם בפיהמ"ש שלא הי' להם מקום מיוחד לקבור מתיהם והיו קוברים בכל מקום ואולי יודע שהאהיל על המת אבל בסתם לא פליגי וס"ל דאהל זרוק מפסיק. כן י"ל לדבריהם ודוחק. או י"ל דהתוס' ר"ל דלהנך שינויי הך ברייתא לא פליגי בדין אהל זרוק ומיירי במונחת על גבי קרקע ופליגי בע"א רק מברייתא דתיבה דמיירי במת מינה מוכח דפליגי גם בדין אהל זרוק דרק ר' יוסי בר' יהודה מטהר במונחת ולא רבי ופליגי באהל זרוק כדמוכח מחגיגה רק דשם קאי לפי שינויא קמא לזה הביא ברייתא דהנכנס. ולשינויי בתראי צ"ל דסמכו על ברייתא דתיבה. וזה יותר נראה אף שדחוק קצת בלשונם ככתבם. ודע דכל מה שחילק התוס' בין זרוק למונחת היינו במונחת ע"ג אדם או בהמה שרגלי הנושאם נוגעים בקרקע אבל במונחת ע"ג קרקע ואינה מהלכת לכ"ע לא מיקרי אהל זרוק. וכדמוכח מהא דאמר רב פפא לעיל (דף מ"ג ע"א) כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל וס"ל שם דלא מקרי אהל זרוק ומפסיק רק בפרע חבירו כו'. ואף לרש"י כאן בד"ה והתניא דס"ל באורחיה דמטלטל הו"ל אהל זרוק צ"ל שם דמיירי שהניחו לקבע. וע"ע במשל"מ פי"א מהט"מ בד"ה ודע מה דהקשה ע"ז מתוספתא פי"א דנגעים וגרם לו זה שאזיל בפי' הר"ש שם. אבל אנו זכינו לאור הבהיר פי' הגר"א ז"ל בספר אליהו רבא בע"א ולא קשה מידי יעו"ש. והנה לפמש"כ בגמרא דגם לאיבעית אימא בתרא ס"ל דכ"ע משום אוירא אתא שפיר בפשיטות מה דסוגי' דעלמא בעירובין וחגיגה ס"ל כלישנא קמא דכאן. והיינו טעמא לפי שבכאן בעיא דלא איפשטא אי גזרו נמי על אוירה ואזלינן לקולא בדרבנן וזה ע"ד התוס' דמחלקים בין אהל לאויר ואמרינן דלא גזרו על אוירה וא"כ ממילא מוכרח דפליגי באהל זרוק, אך לפי' רש"י והר"מ שכתבתי לעיל דאינם מחלקים בין אויר ואהל ונפשט מסוגי' דשבת דגזרו גם באויר