ברכת ראש נזיר קנב

דתנא דגזרו על גושא ואוירה א"כ יותר הי"ל להקשות על הא דשבת מבהכא וי"ל דבלא זה דשמעתין נוכל לומר בהא דתנן באהלות דאינו מטמא באהל ר"ל כדין טומאת אהל לטמא ז' ולהזות רק טבילה והערב שמש. וכמו דאיתא בשבת שם חילוק בין גושא ואויר לתלות או לשרוף וכדפי' המשל"מ בפי"א מהט"מ לשון הר"מ עד"ז. אך משמעתין מוכח דבאהל בלא הפסק הוא טמא ז' ומזין עליו כדמקשה הש"ס ואי אמרת משום אוירא הזאה למה לי משמע דמשום גושא ניחא והיינו במאהיל על הגוש לפירושם עוי"ל בזה. וגם מה שהשמיטו ג"כ תירוץ אחד שכתבו בשבת שם בסתירת סוגיא דשבת למתני' דאהלות דהתם תנן אליבא דרשב"י דאימ"ט באהל לזה לא גזרו על חו"ל יותר מקברי המת גופיה אבל לרבנן מטמא באהל כדין קבר דהיינו טעמא דפסיקא להו מדאיב"ל בש"ס דלמא גזרו על אוירה בלא אהל דלאו משום קבריהם בלבד גזרו רק להחמיר שלא יצא לשם דשכיח בה טומאה כמש"כ התוס' או כפי' הרמב"ם שאין להם מקום מיוחד לקבור שם להכי מיב"ל אולי החמירו גם על אוירה כדי לפרוש משם. ולפ"ז אין חילוק בין רבנן או רשב"י דהא סוף סוף מטמא במגע ומשא ולא ידע להזהר לז"כ בע"א:

ד"ה ת"ש ומזה כו' וא"ת ולישני כו'. ול"נ ליישב ג"ז דלמה לא הביא הש"ס בפשי' מימי ספירו וגמרו דלא קאי עליה וגם מה דלא משני דקאי אגושא. אלא ודאי דזה גופיה כוונת הש"ס על מה דס"ד דסתמא קתני בלא פלוג ולהכי אי על אוירה נמי גזרו מן הסתם ג"ז נכלל בכלל ארץ העמים ובזה לא שייך הזאה. אלא ודאי דלא גזרו על אויר רק על גושא. וע"ז קאמר ומזה ודחי הש"ס דאינו ראי' דאף דגזרו על אויר לא קאי עליה רק אשארא דארץ העמים גופיה והיינו על גושא. והביא ראי' מכלים הנוגעים במת דתני ג"כ בסתמא ואי אמרת דהכל בכלל הני כלים בני הזאה אינון ור"ל הלא נכלל ג"כ כלי שטף דהנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב. אלא ודאי דקאי אמידי דמסתברא והיינו על כלי מתכות לבד א"כ הא דארץ העמים י"ל דקאי על גושא לבד ולמשכ"ל דבכלי שטף ס"ל דה"ה דעולה מן המנין ואינו בכללא דמתני' ה"ה על אוירה י"ל דעולה. וכדעת הר"מ פ"ז מהנ"ז. ועל כל זה הביא הש"ס ראיה מכלים דלא אמרינן סתמא קתני בלא פלוג רק אמלתא דמסתבר טפי וזה נכון:

בא"ד ושלח לו כו' [דאי] נזיר מגלח כו' בתוספתא [דמסכת] אהלות כו' כצ"ל:

בא"ד ומשמעתין קשה למה שפי' הר"י כו'. וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ה מהט"מ ולשיטתם אי אפשר לפרש כמשכ"ל דהביא ראי' דלאו בכל הכלים מיירי דהא איכא נמי כלי חרס דלאו בני הזאה אינון דבלא"ה לא איירי מכלי חרס דאינו נעשה אב הטומאה לעולם ואינו מטמא אדם וכלים כדאי' ברמב"ם שם ד"ו. ולז"כ דמימי ספירו פריך וכן הוא גי' הגר"א ז"ל בש"ס וכלים הנוגעין במת [וכו'] הני () בני הזאה אינון. וע"ע ברמב"ם פ"ז מהנ"ז דין ח' ובלח"מ שם בזה:

בא"ד והר"ר יצחק הביא ראי' כו' ויש לדחות דהתם משום דיקרב בדיקרב [בחיבורין] הוא כו' ובשעה [שהיה נושא עצם ממת שהוא אבי אבות הטומאה] היה נוגע כו' ולימד על החרב שהוא מטמא [הנוגע בה] טומאת שבעה למדנו לכלים ואדם [כלים ואדם] וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם כו' וסתם בגדים משמע בשאינו כלי מתכות כו' כצ"ל. ומה שלמד שלשה מוכבסתם בגדיכם הוא משום דקאי אמה דכתיב לעיל מינה דנטמא בחלל חרב. ועיין במשל"מ פ"ה מהט"מ ד"ג באורך:

בא"ד וכללא דמלתא כלים במת וכלים באדם () הרי הן כמו אדם ומת [ר"ל שהם מחושבים כמו הדבר שנגעו בו אם במת הוה אבי אבות לטמא אדם וכלים טומאת ז' ואם באדם נעשה אב לטמא אדם וכלים טומאת ערב] ואדם בכלים וכלים בכלים ואדם באדם ירדו מעלה אחת דאלו כלי מתכות [שנגע] במת כו' וכלים בכלים השלישים [ר"ל כעין שחשב במשנה דאהלות ארבעה טמאים במת דהיינו כלים ואדם וכלים הנך כלים בתרייתא הם שלישי לנגיעת המת והוה אב משום שהכלים הראשונים הם אבי אבות והכלים השלישים הם כמו האדם לזה מה שנוגע עוד בכלים השלישים) אינו אלא ערב בין אדם בין כלים () אבל כלים באדם כו' אף כלים] הנוגעים [בו טמא] ז' וכלים במת כו' כצ"ל וק"ל:

דף נ"ה ע"א גמ' לימא כתנאי הנכנס כו' לפי משכ"ל בפי' הש"ס לפי' קמא דשם דמחלק בין אויר למאהיל רוצה לפשוט מר' דגזרו גם על אויר ודחי דפליגי באהל זרוק והו"ל כמאהיל. אך לפי' השני שכתבתי ע"ד הר"מ ורש"י שאינו מחלק בין אויר למאהיל רק אי גזרו משום גוש אינו אלא במגע ומשא ואי משום אויר גזרו על הכל ורצה לפשוט מר' דגזר על אויר ודחי דפליגי באהל זרוק א"כ עדיין יקשה הא הו"ל מאהיל. והנה לרש"י י"ל דמיירי במהלכת ע"ג קרקע כמש"ש. אך דעת הר"מ בפי"א מהט"מ דאהל זרוק לא מיקרי רק כשפורח באויר ואינו נוגע בארץ וכמ"ש המשל"מ שם יקשה כנ"ל. ומ"ש הלח"מ בפ"ז מהנ"ז דאולי גי' הר"מ הוא דכ"ע משום אויר. גם זה קשה להמציא גי' חדשה מה שלא נכתב בספר. וצ"ל דלס"ד דש"ס דפליגי באהל זרוק הוא אף במהלכת. וע"ז הקשה מדתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה כו' ר"ל דע"י זריקה באויר טמא משום דבזה הוה לי' אהל זרוק ולא מיקרי אהל אבל אם מונחת ר"ל בנוגע בקרקע טמא דזה לא מיקרי אהל זרוק וקשיא בתרתי דמברייתא מוכח דר"י ס"ל באהל זרוק לא שמי' אהל וגם מוכח דלא מקרי אהל זרוק רק דרך אויר ולא במהלכת ע"ג קרקע לזה חזר ואוקמי' בענין אחר דכ"ע משום אויר. וכן איבעית אימא דלקמן הוא דלכ"ע משום אויר כמו שכתבתי לקמן בזה. ואף דנפשט מסוגי' דשבת דתחלת הגזירה משום גושא מ"מ איתא שם נמי דגזרו אח"כ משום אוירה לטומאה קלה. ובזה פליגי רבי ור' יוסי בר' יהודה כאוקימתות דבש"ס. ולפ"ז צ"ל דהא דאמר הש"ס בעירובין וחגיגה דר' וריב"י פליגי באהל זרוק הוא כפי ס"ד דבש"ס כאן. ולפי האמת מוכח מברייתא דתיבה כפי פירושי הנ"ל דגם ר' יוסי בר' יהודה ס"ל באהל זרוק לא שמי' אהל וכפסק הר"מ:

שם ואיבעית אימא הכא שמא יוציא ראשו. רש"י ותוס' פי' דלהאי אוקימתא לכ"ע משום גושא ע"ש. והנה מלבד שאין שטחיות הש"ס מורה ע"ז דהא קאי אדלעיל. עוד קשה דאיך שייך לומר לכ"ע משום גושא הא לרבי דמטמא בכל גווני שמא יוציא ממילא גזרו על אויר ואיך משכחת דלא גזרו. וראיתי בש"מ שתירץ בזה דמשכחת לה בכלים שבתוך שידה ותיבה דבזה לא שייך למגזר שמא יוציא וטהורים. והוכרח לזה מחומר הקושי'. אבל אינו מוכרח דגם בכלים י"ל שמא הנושאו יוציאם לאויר גושא. וקצת ראיה לזה מדלא חילק בשידה תיבה ומגדל גופי' בין אדם לכלים. עוד קשה איך י"ל לכ"ע משום גושא הא מוכח מברייתא דתיבה לרש"י ותוס' דלעיל דפי' והתניא בלשון קושי' דר' יוסי בר' יהודה סובר דאהל זרוק לא שמיה אהל וא"כ גם בשידה יש לטמא ומש"כ רש"י בזה אינו במשמע וחסר מן הספר. ונ"ל יותר נכון דקאי אדלעיל דכ"ע משום אוירה רק דפליגי מאיזה טעם גזרו על אוירה. דרבי סובר דגזרו בכל גווני כדי שלא יכנס גם בשידה תיבה ומגדל. וריב"י סובר בטעמו שלא יוציא ראשו ורובו לחוץ. ולזה ס"ל דלא גזרו רק בקרון וספינה דנקל הוא להוציא ולא בשידה תיבה ומגדל המנחת דשמי' אהל. וגם לפי' השני שכ"ל מטהר ר' יוסי בר' יהודה אף בזרוק דלא גזרו בזה. ובזה יתיישב לי דעת הרמב"ם שהשמיט הך דינא דבקרון וספינה טמא דהא לפי רש"י ותוס' אוקימתא זו לא ס"ל משום אוירה ואפ"ה בזה גזרו כגושא א"כ דינו להיות מטמא כגושא. ומשמע דבקרון דנוחה ושכיחא לכ"ע שייך לגזור כריב"י והיה לו להר"ם להשמיענו דינא המבואר בש"ס, והר"ם שכתב במגדל טמא משום דאהל זרוק לא שמיה אהל משמע דע"ג קרון טהור ולפמש"כ ניחא. וי"ל בזה בתרי אנפי או כפי' התוס' דיש חילוק בין אויר לאהל ולא נפשט האיבעיא. וי"ל לכ"ע משום גושא ופליגי באהל זרוק וברייתא דתיבה ל"ק כפי' רש"י ותוס' ונקטינן לקולא בדרבנן דלא גזרו על אוירה ופליגי באהל זרוק וכ"ש לפי פירושי דלעיל דנפשט מסוגי' דשבת דתחלת הגזירה היה משום גושא רק אח"כ גזרו על אהל לטומאה קלה ועל אוירה לא גזרו א"כ אפי' בקרון וספינה יש לטהר. ולא שייך לגזור שמא יוציא דהוה כעין גזירה לגזירה. והא דמטמא רב בשידה תיבה ומגדל הוא משום דס"ל אהל זרוק לא שמי' אהל ומנ"ל דס"ל דבקרון וספינה טמא. וי"ל דרק ר' יוסי בר' יהודה ס"ל בקרון טמא משום גזירה אבל לרבי לא שמענו ונקטינן לקולא. ומהתימה על המשל"מ שחקר שם הרבה ולא עמד ע"ז. ולפי' השני שכ"ל לדעת הר"מ דאין חילוק בין אהל לאויר והאיבעיא הי' אי משום גושא לבד או נמי משום אהל ואויר ונפשט מסוגי' דשבת דגזרו לטומאה קלה באהל ואויר. והך מגדל דכתב הר"מ דמטמא משום אהל זרוק מיירי בסתומה אתי שפיר בפשי' דהשמיט קרון וספינה לפי דזה פשיטא דסתם קרון וספינה פתוחה מלמעלה וטמא כדין אהל וא"ש:

רש"י ד"ה מאי לאו כו' דנכנס באויר כשהן פתוחין [מלמעלה] או דרך כו' כצ"ל:

ד"ה לא דכ"ע כו' וכמאן דמהלך ממש ע"ג קרקע כו'. לפי' התוס' בהאיבעיא צ"ל דר"ל כמאן דמאהיל על הגוש בלי הפסק. אך לשון דמהלך ממש דחוק