ברכת ראש נזיר קנא

עד דעבד הערב שמש רק דמיב"ל אי ימנה משביעי כדעת ר"א לפי מה שפי' התוס' לעיל (דף י"ח) דעת ר"א בזה דלא כפי' רש"י ע"ש או דלמא בשמיני ועד שיביא קרבנותיו כרבנן והא דלא מיבעי ליה ג"כ או דלמא עד דעבד הערב שמש ומיום שמיני אף שלא הביא קרבנותיו וכדעת רבי לעיל (דף י"ח) י"ל משום דתנא במתניתין עד שיטהר ומביא את קרבנותיו א"כ אם נאמר דהך עד שיטהר הוא מילתא בפ"ע ממילא משמע דטהר גברא בהזאה וטבילה ולא טהר יומא בהערב שמש. ועיין רש"י לעיל (דף מ"ד ע"ב) ד"ה אלא שזה כו' ומביא את קרבנותיו הוא מלתא בפ"ע דצריך להביא קרבן בשמיני אבל אי לא נפרש טהר גברא וצ"ל דחדא קתני דמתחיל למנות כשיטהר ומביא קרבנותיו א"כ אתיא כרבנן וע"ע בסמוך:

ד"ה ת"ש מדקתני מתחיל ומונה מיד [בהנך] שאין הנזיר כו' להביא קרבן טומאה הא ברישא עד [שיטהר] דקתני ולא קתני מתחיל כו' כצ"ל. ולפי' הוכיחו הש"ס בפשיטות מדקתני בסיפא מיד והיינו בשביעי משמע דברישא דתני עד שיטהר פרושי קמפרש שיטהר ויביא קרבנותיו ועמש"כ בפי' רש"י בע"א:

ד"ה וימי ספירו כו' את הקודמים [שמנה] בנזיר ואיצטריך למיתני ספירו וגמרו כו' כצ"ל. ומ"ש וצ"ע כו' אפשר ליישב דאי לא הוה כתב אלא ימי ספירו אינו סותר הוה אמינא דנקט לה לדיוקא הא בימי גמרו סותר ונקט אינו סותר בספירו דר"ל דנמי אינו עולה רק דלא היה יכול לכתוב ספירו אינו עולה דאז הייתי אומר דגם גמרו אינו סותר ואינו עולה ונקט בספירו דאינו עולה לרבותא וכ"ש בימי גמרו ולז"א בימי ספירו אינו סותר למידק מינה נמי דגמרו סותר להכי כתב תרווייהו למידק מינה דתרווייהו אינו סותר ואינו עולה ולפי דבמשנה לא כתב רק הא דאינו סותר לזה כתב תחלה ימי ספירו וימי גמרו בדרך לא זו אף זו. וכעי"ז כתב האו"מ:

ד"ה על אלו כו'. אלא קאי אשארא. שאין מגלח כדין נזיר טמא. הס"ד:

ד"ה ומזה כו'. גם זה לא קאי אימי גמרו ואימי ספירו ובגמ' משמע כו'. צריך הזאה. אלא קאי אשארא הס"ד. ור"ל מהסככות ואילך. והמדפיסים ערבבו שני דבורי תוס' כמו שיראה המעיין בס"י. ונתנו מקום לטעות. וכן דעת הר"מ:

ע"ב גמ' איבעיא להו ארץ העמים משום כו' (א) עי' תוס' שפי' אי משום אויר בלא גוש או משום אויר דגוש והלשון דחוק. דנקט הכא אוירא וגושא כההיא דשבת (דף ט"ו) והכוונות שונות. ונ"ל דמטעם זה מחק הגר"א ז"ל הנך תיבות גזרו עליה. גם מה דמוכח לפירושם דעל אויר דגוש נמי בעינן הזאה ג' וז' מדאמר הש"ס ואי אמרת משום אוירא הזאה למה לי משמע דאי נימא משום גושא ניחא הא דתנא ומזה גם על אויר גוש דאי לא קאי רק על מגע גושא א"כ גם למ"ד משום אוירא נימא דקאי על מגע גושא לבד. אלא ודאי מן הסתם קאי ע"כ הגזירות שגזרו אז. וזה נגד דעת הרמב"ם ברפי"א מהט"מ דס"ל רק במגע גושא טמא וצריך הזאה ג' וז' ולא במאהיל על הגוש וע"ש במשל"מ. הגם כי דבריו נכונים בישוב דעת הר"מ. אך זה דוחק בכוונת הש"ס והר"מ לומר שתלוי בפלוגתת רשב"י ורבנן וכל המשניות דאהלות אתי' כרשב"י ואין זכר למו, ובס' מים טהורים (פרפר אות מ"ה) חתר ליישב דעת הר"מ בפי' חדש בש"ס דמיב"ל מאיזה טעם גזרו עיקר הגזירה אי משום אוירא ר"ל כדי שלא יכנס שם ואין כאן דררא דטומאת מת וא"צ הזאה גם במגע ומשא או גזרו משום מאהיל על גושא והוי כמאהיל על המת ופשיט אי משום אוירא הזאה למה לי, אלא ודאי משום גושא. ומיהו גם בזה לא גזרו הזאה רק במגע ולא באהל ע"ש. ולא מחוור דאיך אפשר למיבעי משום אוירה שגם במגע ומשא א"צ הזאה א"כ איך יפרנס המשנה בפרק י"ח דאהלות משנה ו' המהלך כו' בהרים וסלעים טמא בים ושונית טהור דפי' הר"מ שם שהחילוק בין טמא לטהור הוא שלא נצרך הזאה ג' וז' ודי בטבילה והע"ש לבד וא"צ הזאה כ"א בהרים דהו"ל גושא דאי"ל טהור לגמרי דהא גזרו גם על אוירה וים ס"ל להר"מ שם דהו"ל כהאי אויר דשבת דגזרו בה כמ"ש לקמן ועוד דבפ"ב דאהלות משנה ג' דחשיב טומאת מגע ומשא בעצם כשעורה בבית הפרס וכו' בחדא מחתא מחתינהו (ב) והנ"ל טוב מזה ומזה בפי' האיבעיא על תחלת הגזירה מאיזה טעם גזרו עליה אי משום אוירה שלא יכנס שם ולטעם זה היה תחלת הגזירה על הכל על גושא ואוירה ואף באויר בלא גושא כמו בקרון או בשידה תיבה ומגדל. ומ"מ גם לטעם זה יש מקום לחלק בין גושא או אוירה לענין הזאה או לשריפת תרומה לפי שבמגע גוש יש לחוש גם לטומאת מת דעצם כשעורה וכי"ב רק כיון דעיקר טעם הגזירה היה משום שלא ליכנס לזה גזרו על הכל. או דלמא משום גושא שחשו לטומאת מת ולהכי לא גזרו על אויר דקרון וספינה ואולי גם במאהיל על הגוש נמי לא גזרו מתחלה ואינו בכלל סתמא דמתני'. עז"א ואי אמרת משום אוירה א"כ הכל היה בתחלת הגזירה מה דסתם במתני' ארץ העמים הזאה ל"ל דאף דגזרו בזה מ"מ לא חמור כ"כ שיזה עליה וגם ראוי להיות עולה מהמ"נ כדעת הר"מ. ועז"א כי קתני אשארא ועיין מה שכתבתי בתוס' מזה ורצה לפשוט כתנאי כיון דחזינן דר' מטמא אף באויר בלא גוש ש"מ שעיקר הגזירה היה משום אויר שלא יכנס ודחי ליה ולא איפשוט. אך ד"ת עניים במקום זה כו' דאף דלא נפשט כאן מ"מ נפשט מסוגיא דשבת שם דמסיק דשלש גזירות הוה א"כ מוכח דתחלת הגזירה היה משום גושא לבד וע"ז אמר במתני' ומזה ואינו עולה אבל אויר דמאהיל דגזרו לבסוף קילא וא"צ הזאה. ולפ"ז י"ל באויר בלא גוש לא גזרו כלל כיון דליכא בזו דררא דט"מ וזה ע"ד התוס' שמחלק בין אהל לאויר. וכן הוא דעת המשל"מ בפי"א שם בדעת הר"מ ולא כהלח"מ בפ"ז מהנ"ז. ומש"כ הר"מ שם ד"ה במגדל הפורח באויר טמא מפני שאהל זרוק לא שמיה אהל ומשמע הא לאו הכי היה טהור מיירי בפתוחה למעלה דהו"ל אויר בלא גוש והא דים ושונית דבפי"ח דאהלות שם דס"ל להר"מ דטמא כדין אויר צ"ל דהר"מ חשיב ליה כאויר על הגוש כיון שאין הפסק ודמי לארץ. כן הוא ע"ד שיטת התוס' בישוב הסוגיא ויעלה ג"כ לדינא דהרמב"ם. אך לפי הנראה מלשון הר"מ נ"ל בשי' כמש"כ בפי' רש"י דאינו מחלק בין אהל על הגוש או אויר והכל דין אחד להם שאין צריך טומאת שבעה והזאה בשניהם רק טבילה והערב שמש ובפרט לשי' הר"מ דפסק כרשב"י דאינו מטמא באהל ואין בו משום דררא דט"מ רק שלא יכנס. וזה עולה ע"ד הלח"מ בפי' הר"מ ולהכי ס"ל בים ושונית דטמא משום אויר והא דמגדל מיירי אף בסתומה מכל צד רק הש"ס מיב"ל על תחלת הגזירה אי היה נמי משום אויר שלא יכנס שמה או משום גושא ולא איפשט הכא רק מסוגיא דשבת שם מוכח דעיקר הגזירה משום גושא לבד רק אח"כ גזרו נמי משום אויר ואהל ואויר שוין דקילא טומאתו ודי בטבילה והערב שמש לבד וכמו שהקילו ביה לתלות ולא לשרוף עליה ולקמן כ"ע עד"ז:

רש"י ד"ה ואינו סותר כו' אבל כאן שעשה [נזירות בארץ] ואח"כ יצא כו' כצ"ל:

ד"ה [וימי] ספירו כו' דהאי קרא וכבס [המטהר את בגדיו וגו'] בסוף כו' [ואחר] תגלחיות הללו של מצורע אינו סותר את הקודמין [שיתחיל] למנות כו' כצ"ל:

ד"ה איבעיא להו כו' גזרו עליה [היכא] דאיכא כו' באויר [דקליש] ליה טומאה. כצ"ל:

תוס' ד"ה ואינו סותר כו' כשנטמא () יתחיל למנות כו' וקשה [לר"ש] בשלמא כו' אמאי אין [עולין] לו. הס"ד כצ"ל. ולשיטת הר"ר יצחק מסימפונ"ט שלקמן בתד"ה ת"ש אתי שפיר ע"ש. מיהו לשי' התוס' דבכלי שטף אינו טמא אלא טומאת ערב היה נ"ל דלא קאי הך ואינו סותר על כלי שטף דהא כתב התוס' לעיל דהך מיד בשביעי קאי ולא בעי הערב שמש כיון דאין צריך להמתין על הקרבן ודי בטבילה לחודיה וא"כ בכלי שטף דאינו טמא אלא טומאת ערב אם טבל מבעוד יום מתחיל למנות מאותו יום ואינו סותר כלל. וצ"ל דקו' התוס' הוא אפי' לא טבל מבעוד יום יהא עולה לו כיון דקילא טומאתו. אך בזה י"ל דאין הכי נמי דעולה ולא קאי ע"ז הך דאינו סותר כיון דמיירי בכל גווני וכעין שכ' לקמן. ואח"כ עיינתי בש"מ וראיתי שדעתו בשם הרא"ש שגם בטבל מבעוד יום אינו עולה משום דלא מסתבר שיום שנטמא יעלה ואינו מוכרח:

ד"ה באמת כו' ועמד בעיניו או כיהה כו' כוונתם דוקא בטהר מתוך הסגר עולין. וכן מבואר ברש"י לקמן (דף נ"ו ע"ב) ד"ה ימי הסגרו ע"ש. ולא ידעתי מנין להם זאת די"ל דימי הסגר אף בנטמא אחר שפשה עולין לו ואי מהא דאמר הש"ס שם תאמר בימי הסגר שאין טעון תגלחת וציפרים והיינו בטהור מתוך הסגר כדאיתא פ"ק דמגילה זה הוא להורות דימי הסגר קילא, ומ"מ אין ראיה מזה דבעי שיטהר די"ל דימי הסגר קילא מימי חלוטו ומלשון התוס' לקמן (דף נ"ו ע"א) ד"ה אבל משמע דה"ט דתלוי בתגלחת כיון שאין טעון תגלחת עולה. ולזה י"ל דבטמא מתוך הסגר כיון דלבסוף טעון תגלחת גם ימי הסגרו אין עולה ואינו מוכרח. והרמב"ם בפ"ז מהל' נזירות מסתם סתומי וכתב דימי הסגר עולין:

ד"ה אילן כו' טהור [אף] כי הלך כו' כצ"ל:

ד"ה ארץ כו' דתנן [בפ"ב] דאהלות כו' כצ"ל. ומש"כ והכא משמע דפשיטא דמטמא באהל כו'. יש לדקדק הא דפסיקא להו זהו לפירושם בלשון גושא דר"ל במאהיל על הגוש משום דקשה לי' משבת שם