ברכת ראש נזיר קנ

ע"פ מת ע"ש:

ד"ה חרב כו' אדם הנוגע בו () טומאת שבעה כו' כצ"ל. וע"ע תוס' שבת (דף י"ז) ד"ה ועל:

ד"ה [זה קבר] סתום אין לומר כו' דיש חילוק [מטומאה] רצוצה כו' ומש"כ והא דאמרי' רוב ארונות כו' ר"ל והאיך היו מדלגין על גביהם כדאי' שם ע"ש:

דף נ"ד ע"א גמ' תניא [ועל] הנוגע כו' כצ"ל גם בפירש"י ותוס', ועיין תוי"ט בפ"א דכלים מ"ה:

שם זה קבר שלפני הדיבור. הגר"א ז"ל גרס כאן הך דאמר מר טומאה בוקעת ועולה. ור"ל דבישראל קיי"ל אף במאהיל עפ"י טומאה רצוצה טמא, אבל קבר בן נח בעי דוקא כשיגע ועיין בתוס' ומש"ש:

שם תנהו ענין למשאו. הגר"א ז"ל גרס תנהו ענין לאהלו. ור"ל דאימ"ט רק במגע ולא באהל שלא נאמר דקרא וכל אשר יגע דמיירי באהל איירי אפי' באבר שאין עליו בשר כראוי. ומהכא שמעינן דאימ"ט באהל רק בנגיעה. ובגי' זו מיושב קו' תוס' וק"ק כו'. אבל משא מק"ו דנבילה ילפינן, עיין בר"מ פ"א מהט"מ ובכ"מ שם:

שם איבעיא להו [הא] דקתני כו' כצ"ל:

שם במשנה ואהל ורובע עצמות לפי' הרמב"ם במשנה הוא שני ענינים ע"ש. אבל רש"י לעיל (דף נ"ג ע"ב) ד"ה רובע גרס ואהל רובע עצמות בלא וא"ו וכצ"ל לפי' התוס' ועמשכ"ל בתד"ה התם:

רש"י ד"ה דאמר מר כו' ונעשה קבר כגופו של מת ר"ל דמטמא אפי' שלא כנגד המת והא דטומאה רצוצה היא דוקא כנגד המת שם אינו מיירי בקבר סתום מכל צד או שאין בכל מקום הטומאה חלל טפח, מיהו רש"י ס"ל גם בדין קבר סתום הוא דוקא שאין חלל טפח בין המת לקבר כהך דהביא דין טומאה בוקעת. ועיי' בתוס' דס"ל איפכא מפירש"י, ובהשגת הראב"ד בפ"ז מהט"מ דין ד' תמצא ישוב לשיטת רש"י בזה:

ד"ה והאי אבר מן המת () שנחלל היכי דמי כו' הא אירבי מהנוגע בעצם אלא לאו כו' ואיתרבי ליה [למגע] נזיר מגלח עליו. הס"ד כצ"ל. אבל באבר מן החי אשמועינן טובא אפי' באית ביה עצם כשעורה דמטמא בשאין בו בשר כראוי דעצם לבד אינו מטמא ופשוט. ומש"כ הואיל ואתרבי כו' זה הוא כמשכ"ל דאזיל בשי' הר"מ דהטומאה מה"ת הנזיר מגלח עליו:

ד"ה ור' יוחנן כו' אין טומאתו כלום כו' מבואר דס"ל לר' יוחנן באבר מן המת שאין בו עצם כשעורה אינו מטמא כלל. ועיי' בתוס' ומש"ש:

ד"ה איבעיא להו כו' דהיינו [דנפק] שביעי ומיעל שמיני. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ומני רבנן הוא כו' דכתיב בהו ומני [רבי] היא לאו שבשתא הוא דברייתא תני לה [הא דרבי] כר"א. הס"ד כצ"ל. וכן הוא גי' הגר"א בש"ס ועיין לעיל (דף י"ח ע"א) מזה ומש"כ עד שיביא אשמו אף דרבנן ס"ל לעיל (דף י"ח) דאין אשמו מעכב אלא החטאת י"ל דמשמע ליה דאי נאמר דמתניתין פירושי קמפרש עד שיביא קרבנותיו גם אשמו בכלל וכדעת ר' ישמעאל שם אבל עולה לכ"ע לא מעכב:

ד"ה מדקתני סיפא כו' עד שיביא קרבנותיו כו', לכאורה אינו מובן מנ"ל עד שיביא קרבנותיו כרבנן דלמא עד דעביד הערב שמש כר"א לאפוקי מסיפא דתני מונה מיד הוא מיום השביעי. ונ"ל דדייק למה תנא בסיפא וקרבן אין לו הא אמרינן לעיל כל היכא דמשמע מכללא לא תני בסיפא וזה מרישא שמעינן לה. ועיי' רש"י לעיל (דף נ"ג ע"ב) ד"ה אמינא מש"כ ואידך כו' ומתרץ מה דנקט טומאה והזאה וסתירה אבל הא דקרבן אין לו מרישא שמעינן, ולזה פשיט דאשמועינן דהא דמונה מיד הוא משום דקרבן אין לו אבל ברישא דאיכא קרבן צריך להמתין עד שיביא קרבנותיו וזה כיוון רש"י במה שהוסיף לבאר לפי שאינו מביא קרבן מה דלא נזכר בש"ס ועיי' בתוס' בע"א:

ד"ה ובית הפרס שדה שנאבד בה קבר [או] שנחרש. הס"ד כצ"ל. ועיי' בנדה (דף נ"ז) מזה:

תוס' ד"ה ואלו גבי נגיעה תניא [ועל] כו' כדי להעלות [ארוכה האי קרא וכולהי] דרשות כו' כצ"ל:

ד"ה או בקבר כו' גם אותן שמתו [אחר] מ"ת כו' משום דס"ל איש איש כו' כצ"ל וע"ש בהוריות דכן הוא באמת בזב דאינו טמא אלא מכאן ואילך. ומש"כ דמצריך כו' ור"ל דס"ל דיהיה להבא משמע אם לא דיגלה הכתוב כמו הכא דמרבה לפני הדיבור:

בא"ד א"נ דקסבר מקבר שלפני הדיבור נרבה קבר שלאחר הדיבור שלאחר מ"ת. הס"ד כן הוא בס"י. דלא כאו"מ שעיקם הדרך. וביאור דבריהם במה שפי' לפה"ד קודם מתן תורה ומשמע להו קודם מ"ת דוקא, והקשו הא בנגיעה ס"ל לרבינא דמודה ר"ש גם אחר מתן תורה כולם מטמא ולמה צריך קרא ללפני הדבור. וע"ז הביאו פי' הריב"א דמרבה אותן שמתו קודם שנאמר פרשת טמאי מתים דהיינו קודם הקמת המשכן כדאיתא בתוס' נדה (דף ע') ומש"כ כי ימות מפ' זו ואילך ר"ל דכתיב נמי וכל אשר יגע בלשון להבא דהא או בקבר בנגיעה כתיב. ומ"מ מרבינן נמי אהל שלפני הדיבור דמאי שנא, וע"ז כתב א"נ כו' ר"ל אף לפי' הראשון ניחא דמזה דמרבה קבר שלפני הדיבור נפקא לן דכולם מטמא במגע וכפירש"י דקבר כו'. ולפ"ז צ"ל דהא דאמר רבינא ממגע ומשא מי מעטינהו היינו דלא נימא דקרא דאדם ממעט להם מכל טומאה. ע"ז אמר ממגע ומשא לא ממעטינן והיינו דמרבינן בקרא דאו בקבר ולא נפקא לי' מקרא דמדין כל הורג נפש די"ל דקאי על ישראל ולא נפקד איש לעבירה, ומה גם דקרא או בקבר נאמר קודם מלחמת מדין שהיה סמוך למיתת משה רבינו בסוף ארבעים שנה. ולפי שהתחילו בפי' הריב"א כתבו נמי הך ומקשינן כו' מה שאמר הריב"א לפירושו לאפוקי מפי' הר"מ שהביא התוס' נדה (דף ע' ע"ב) ד"ה ואין נציב ואח"כ כתבו הך א"נ וקאי אדלעיל. אך לפי' זה י"ל בפשיט' דהא דמרבה מאו בקבר הוא כעין דרשא דרישא דמרבה לטומאת קבר דמטמא כמת דמקרא דמדין אינו מוכח רק לנגיעה דמתי מדין ומרבה ג"כ נגיעה בקברם דמטמא כמת. ואולי זהו כוונת הגר"א דגרס אחר מימרא דריש לקיש דאמר מר טומאה בוקעת כו' דר"ל דמטעם זה גם קבר מדין מטמא בנגיעה ומיירי זה ג"כ בקבר סתום בטומאה רצוצה דבוקעת ועולה ואין למדין ממנו לטומאת אהל ועיין:

ד"ה אלא כו' [דרחמנא] רבייה כו' כצ"ל:

ד"ה ור' יוחנן כו' הנחלל מן המת [ואין בו כדי כו'] לימא זו עצם כשעורה. הס"ד כצ"ל. וכן הוא בס"י. ומדבריהם למדנו דס"ל דהא דמטמא הברייתא באבר הנחלל מן המת לר' יוחנן מיירי דוקא ביש בו עצם כשעורה ובלאו הכי אינו מטמא כלל. וכן הוא דעת רש"י כמש"ש. אבל דעת הרמב"ם מוכח דס"ל דאבר הנחלל מן המת שאין עליו בשר כראוי טמא אף אין בו עצם כשעורה רק שאינו מגלח עליו שכתב בפ"ג מהט"מ דין ג' טומאת אבר שאין עליו בשר כראוי בין מן החי בין מן המת אינו ד"ת שהרי אין הנזיר מגלח עליו והא דמן המת ע"כ מיירי שאין בו עצם כשעורה דבדאית ביה לא גרע מכל עצם כשעורה שמגלח על מגעו והא מה"ת ואפ"ה כתב בזה שמטמא במגע ומשא, ועיין בפ"ב שם ד"ד. והנה הראב"ד בפ"ג שם השיג על הר"מ וכתב שזה טעות דאבר שאין עליו בשר כראוי היינו עצם כשעורה ואינו מטמא באהל אבל במגע מטמא מקרא כו'. וכתב הכ"מ ע"ז וי"ל שימצא אבר שאין עליו בשר כראוי שעצם שבו לא יהא כשעורה כגון מנפל קטן כו' משמע שהבין קו' הראב"ד שאין למצוא אבר שאין בו עצם כשעורה וא"כ מטמא משום עצם ולז"א הכ"מ דמשכחת לה בנפל. ויותר מ"כ בספר מה"פ שבירושלמי ע"ש. ותמוה מאוד האם לא ראה הראב"ד בש"ס דמוקי לה בשאין בו עצם כשעורה ומסתמא ימצא זה. אך הפי' האמיתי דק"ל להראב"ד אעיקר דינא במה דס"ל להר"ם דבאין בו עצם כשעורה נמי מטמא רק שאינו ד"ת והראב"ד ס"ל כדעת רש"י ותוס' דלר' יוחנן כשאין בו עצם כשעורה אינו מטמא כלל וזה שכתב הראב"ד דאבר שאין עליו בשר כראוי היינו עצם כשעורה ר"ל דע"כ מיירי בשיש בו עצם כשעורה למאי דפסקינן כר' יוחנן דמוקי דאית ביה עצם כשעורה וא"כ מטמא מקרא כו' וזה ברור. אבל דעת הר"מ הוא דאף דמוקי ר"י לקרא למשאו וביש בו עצם כשעורה מ"מ הברייתא דנקט דין אבר מן המת בנגיעה מיירי בשאין בו עצם כשעורה ואפ"ה מטמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ומיושב בזה קו' התוס' וקצת קשה כו' ויגיד עליו ריעו דכן נמי בברייתא דלעיל דמיירי באהל שכתב או בעצם אדם זה רובע עצמות דמטמא באהל וס"ל ג"כ להר"ם בזה בפ"ג שם דטומאת רובע עצמות באהל אינו ד"ת מטעם זה לפי שהנזיר אינו מגלח עליו וא"כ ה"נ דכוותיה והשתא דאתינא להכי אבאר בקיצור החילוק בין שיטת הר"מ להתוס' כי לא פורש בנושאי כלי הר"מ והיינו לדעת הר"מ אבר שאין עליו בשר כראוי בין בחי בין במת מטמא אף שאין בו עצם כשעורה דבחדא מחתא מחתינהו רק שאינו ד"ת אף בחי שיש בו עצם כשעורה דהא אינו מטמא משום עצם ולדעת התוס' במת שאין בו עצם כשעורה אינו מטמא כלל ובאבר מן החי מטמא מה"ת כשיש בו עצם כשעורה דוקא דכן מיירי הברייתא אבל בשאין בו עצם כשעורה אינו מטמא כלל דלא עדיף מאבר מן המת שאין בו עצם כשעורה שאין מטמא לשיטתם רק דקשה למצוא בחי שאין בו עצם כשעורה ובמת דמיירי שיש בו עצם כשעורה לכ"ע מטמא מה"ת משום העצם כנ"ל ועיין:

ד"ה ואינו מתחיל כו' דלאחר [שהזה וטבל וגילח מתחיל] מאותו יום כו' ולפירושם צ"ל דלא גרסו בש"ס