ברכת ראש נזיר קמח

שכתבתי לעיל. ובהגהת הגר"א מחק הנך חמשה תיבות (עד דאיכא חצי קב עצמות) וגרס הא לרבנן טהור. ונ"ל דמפרש הכי דרצה למיפשט משמאי דס"ל אפי' עצם אחד משדרה וגלגולת הוא מהאי טעמא דשדרה וגלגולת חמיר כעין בעיא דרמי בר חמא וכיון דמה"ט הוא י"ל גם לרבנן ס"ל סברא זו כדין רובע עצמות דיהני לנזיר. ודחי שאני שמאי דמחמיר טפי. ור"ל דלא מטעם חומר דשדרה וגלגולת ס"ל זה רק כי כן החמיר בדין רובע אפי' מעצם אחד אי בא מדבר המטמא באהל כגון בשדרה וגלגולת. וע"ז אמר תיפשוט לאידך גיסא טעמא דשמאי דמחמיר הא לרבנן טהור ולא גרס עד דאיכא חצי קב דמשמע דס"ל דחצי קב מהני אף בעצם אחד. וזה אינו דכמו דאינו מהני רובע לדין אהל ה"ה חצי קב לנזיר. ולזה גרס הא לרבנן טהור. ור"ל כיון דחזינן דלרבנן עצם אחד משדרה וגלגולת טהור לגמרי בדין אהל אף אי מחזיק חצי קב וכמו דלא מהני עצם אחד מחצי קב הבא מרוב הבנין יש להוכיח דלא ס"ל דשדרה וגלגולת חמור. ודחי דמזה אין ראי' דאולי רק לעצם אחד פליגי ולא ס"ל שום חומר בזה דכן קבלו עצמות דוקא אבל בדין רובע עצמות מודו. (ה) ואחרי אשר ביארנו ביאור הסוגי'. ממילא רוחא שמעתתא. אליבא דהלכתא. ליישב פסקי הר"מ ז"ל. דבבעיא ראשונה פשיט ליה דאו שדרה או גלגולת תנן וכן הוא דעת רש"י במ"ק (דף ה' ע"ב ובסוכה דף ו') ע"ש, ובעיא שניה דרמי בר חמא השאיר בספיקא דדינא. והכ"מ כתב דהר"ם סובר דדיחויא הוא הא דאמר שאני שמאי דמחמיר. ומה שתמה ע"ז התוי"ט בפ"ב דאהלות מהא דפסק הר"מ דלא כשמאי בהיה בה עצם אחד כו'. זה לא קשה מידי וכדכתב בתוס' חדשים שם. אך הא קשיא על הכ"מ דהא ברוב עצמות הבא משדרה וגלגולת איתא נמי בש"ס הך לישנא שאני שמאי דמחמיר ולא פשיט ליה הר"מ מזה והניח בספק בעיא בפ"ז מהלכות נזירות ד"ד. ובודאי כיון התוי"ט לזה רק שקיצר. ומש"כ האו"מ בזה לא נהיר כמש"כ עליו בס' מי נפתוח פרפר ח' ע"ש. גם מש"כ בפרפר שם דהר"מ פשיט מדתנא על השדרה ועל הגלגולת כהאי דאיתא במ"ק (דף כ"ו) על על הפסיק הענין. הוא דבר בדוי דשם בלשון הכתוב דייק. משא"כ כאן בלשון המשנה אילו דייק מזה לא הוה שתיק הש"ס למיפשט מינה. ומה גם כי בפ"ב דאהלות ובברייתא דלעיל (דף נ"ב) איתא השדרה והגלגולת והיא היא. אך למשכ"ל ממקומו הוא מוכרע מדחזינן כאן סתמא דש"ס בין לס"ד בין לפי הדחייה לא פליגי רבנן אלא בדין עצם אחד ולא אמר דלרבנן בלא"ה לא ס"ל בזה כשמאי משום דבעי תרתי שדרה וגלגולת אלמא דס"ל סתמא דגמרא דגם לרבנן בחדא סגי ומשמע ליה מדלא פליגי בדין שדרה או גלגולת שלמים דלרבנן בעי תרתי ואינו מטמא בחדא אין לנו לבדות פלוגתא חדשה. משא"כ בהך איבעיא דרמי בר חמא ברובע עצמות לנזיר כיון דלא גלי שמאי דעתו לדין נזיר רק דרצה הש"ס למיפשט משמאי דברובע עצמות גם רבנן מודו ליה. בזה יש לדחות דרבנן אכולי מילתא פליגי רק דמיירי במתניתין שם בדין טומאת אהל ברובע עצמות תנא דשמאי מחמיר אפי' מעצם אחד. ומה נעים לצרף לזה סברת הרא"ש שהביא הש"מ דכל ענין חומר שהזכיר רמי בר חמא הוא בהא דחדא מינייהו סגי דאלו בתרתי אין בו חומר דאפשר דיש בו כ"כ עצמות כמו ברוב בנין או רוב מנין שאיברים גדולים הם. ולהכי דחי הש"ס בע"א ומוכח כפסק הר"מ ותו לא מידי:

שם למעוטי עצם כשעורה עיי' פירוש רש"י ותוס' דצ"ל דתנא והדר מפר' ובש"מ מצא הגי' למעוטי רובע עצמות ועצם כשעורה. ור"ל דבהנך רובע עצמות דאיקמח כדמוקי לקמן יש בו נמי עצם כשעורה שלם וס"ד בדאיכא תרווייהו נזיר מגלח לכך איצטריך למעוטי כן הוא בש"מ ודוחק, ול"נ דלהך גי' הכי פי' על אלו דרישא אתי למעוטי רובע עצמות בדאיקמח ממגע וכדעת הר"מ שאכתוב לקמן ועצם כשעורה למגע ומשא דנקט במתני' הוא לאפוקי אהלו ועל אלו דסיפא כ' כפירש"י רש"י ד"ה והא רבא כו' אלמא כ"ש דס"ל לרבא כו'. וכן הוא בס"י. וה"פ דס"ל כיון דאמר רבא לא נצרכה אלא לרוב בנינו שאין בהן רובע והא מתניתין לנזיר מיירי דבעי חצי קב. והיה יכול לומר אע"פ שאין בו חצי קב וש"מ דס"ל דברוב בנין או ברוב מנין די ברובע לגבי נזיר נמי ודנקט במתני' חצי קב לא מיירי בעצמות הבא מרוב בנין ומרוב מנין רק משאר איברים מטמא בחצי קב אבל ברוב בנין ורוב מנין די ברובע וסמך אמה דאיתא באהלות דין רובע עצמות מרוב בנין או מרוב מנין וא"כ כ"ש דסגי ברובע משדרה וגלגולת לדין נזיר דחשיבי טפי. והנה פי' זה מלבד שריחקה התוס' במתניתין דלעיל, עוד זאת קשה להולמו דא"כ מתני' דלקמן דתנא רובע עצמות דאין הנזיר מגלח אבל מטמא במאי מיירי אי מרוב בנין ורוב מנין הא אפי' בנזיר מגלח לס"ד דהשתא, ואי ברובע משאר עצמות הא לא מיטמא באהל כלל כדמוכח ממתני' דאהלות. ואי למגע ומשא הא בלא"ה עצם כשעורה מטמא במגע ומשא. וצ"ל דמיירי בדאקמח ולמגע ומשא דאשמועינן דרובע עצמות משאר איברים מטמא במגע בדאקמח ואהל במתני' שם הוא ע"א כפי' הר"מ שם ולמה לא תנא זה באהלות שם דין כזה וע"ע בסמוך:

ד"ה אין הכי נמי כו' [לאשמועינן[ לר"ע כו' כצ"ל. ומש"כ בין בשאר עצמות בין ברוב בנין כו'. מדבריו מבואר דס"ל דחצי קב לנזיר הוא אפילו משאר איברים. והא דאמר ב"ה לעיל מרוב בנין או מרוב מנין דוקא כדפי' רש"י שם זה הוא רק בדין רובע עצמות לענין טומאת אהל אבל בחצי קב דמהני גם לנזיר הוא אפי' משאר איברים שאינו מרוב בנין ורוב מנין. והוכרח לזה לפי מה דפירש בהקו' דרבא היה סבר דמתני' מיירי משאר עצמות דמטמא בחצי קב וא"כ אף לפי מה דהדר ביה בתר דשמעה מר"ע וס"ל גם מרומ"נ בעי חצי קב מ"מ י"ל דחצי קב מטמא אף משאר איברים. וכ"ז כתבתי לפרש דבריו כי גברא רבה אמר מלתא כו' אף כי אינו מתקבל כי לפ"ד למה תלי בר"ע היל"ל דשמע הברייתא. וגם כי לדבריו נפשט האיבעיא והדר אמר ת"ש:

ד"ה ת"ש כו' אלמא דברובע סגי כו' לפירושו לא מיירי שמאי כלל מדין עצם אחד ברובע רק רובע עצמות הבא מעצם אחד והיינו משדרה או גלגולת וכפשט המשנה דעדיות בש"א אפילו מעצם אחד, ולפי"ז צריך לדחוק במה דמשני הש"ס ע"כ לא פליגי כו' דר"ל על מה דס"ל לשמאי אפילו מעצם אחד מטמא משדרה או גלגולת ע"ז פליגי דס"ל תרתי בעי אף לדין טומאה אבל ברובע עצמות כהך דאיב"ל הבא משנים משדרה וגלגולת י"ל דגם רבנן מודו דרובע לכל. ומש"כ אלמא דברובע סגי כו' אף דשמאי מיירי לטומאת אהל ומנ"ל לנזיר צ"ל דס"ד דלאהל לא הוי פליגי רבנן דלמה יגרע מרוב בנין ורוב מנין. אלא ודאי אף לנזיר מיירי דס"ל דדין רובע משדרה וגלגולת הוא מה"ת. רק לפי תי' הש"ס דפליגי בע"א י"ל דגם לטומאת אהל פליגי. ולפי מש"כ בגמרא אין צריך לכל זה ע"ש:

ד"ה וב"ד כו' לא העמידו דבריהם מכאן מבואר דס"ל דרביעית דם ורובע עצמות דמטמא באהל אינו מה"ת. וכדעת הרמב"ם בפ"ב מהט"מ. וכמו שביארתי דבריו לעיל (דף נ"ב ע"א) ד"ה ר"ע מטמא ע"ש:

ד"ה מכדי כו' ומה ראה רבי אליעזר לומר כך כו' ר"ל מה תלה דעה זו דיש חילוק בב"ד שלאחריהם מה דאנן ק"ל כוותייהו כדמוכח ממתניתין דהכא ודאהלות וכמ"ש רש"י לעיל דהא אין הכרעת שלישית מכרעת. ועכצ"ל דדעה זו לא הוה דעת שלישית. וע"ז משני שמפי הקבלה אמרו ולא מדעתם ולזה סתמו כן:

ד"ה אמר רבי יעקב בר אידי כו' ואית [דגרסי] שאמרו כו' כצ"ל:

ד"ה למעוטי אבן הסככות כו' על פום גובה (). לשון אחר כו' כצ"ל. ופי' אבן מסמא אבן גדולה שאין התחתון מרגיש כובד העליון ואיתרבי לטומאה בזב ונדה אבל לא במת כי אף משכב אימ"ט במת כדאיתא פ"ק דכלים. ואין בידי ליישב דעת רש"י שכתב דאבן מסמא במת שמטמא הנזיר אם לא שכיון למה ששנינו בנדה (דף ס"ט ע"ב) הזב והזבה כו' שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ומפרש בגמרא שם מאי במשא באבן מסמא וזו היא מדברי סופרים ע"ש. וזה שאמר שמטמאתו ואינו מגלת עליה. ומ"מ פירוש זה אינו מיושב בש"ס דהא בזה אימ"ט רק מטעם זיבה דמחיים ומאי שייטי' הכא בנזיר דצריך למעוטי טומאה דרבנן הא בלאו הכי אינו מגלח על טומאת זיבה ומצורע אפי' נטמא מן התורה כדאיתא לקמן במתניתין. גם הלשון אחר שכתב אבן הסוכך על הקבר מלבד שלא ביאר כוונתו אם ר"ל גולל ודופק לפרש"י שהובא לקמן במתניתין לא הוה שתיק מלבאר זה. אף גם מה דמסיק דקיי"ל כו' חוץ מכלי אבנים לא יתיישב ע"ז. גם בלאו הכי קשה אי מיירי בדבר שאינו מביא את הטומאה למה לי למעוטי מגילוח דנזיר. ויו"ק דלא מצינו ענין זה שכלי אבנים אינו מביא את הטומאה ואיפכא תנן ברפ"ו ובפ"ח דאהלות מ"ב ע"ש. וגם בעובי המרדע דרבנן גזרו בה אטו פותח טפח סתמא תנן. ועיין בשבת (דף י"ז) בתד"ה אמר ר"ע אפילו אם המטלטלין פשוטי כלי עץ שאינן בני קבולי טומאה מביא את הטומאה ע"ש. ולזה יש למחוק הך דקיי"ל כו' וכוונתו באבן הסוכך על קבר סתום דמטמא אף שלא כנגד המת כדלקמן בש"ס ע"ש. וכשמאהיל האבן ע"ג אדם או נוגע בו אינו מגלח עליו דהוה כגולל ודופק דאיתא לקמן במתניתין דאינו מגלח עליו רק כשנטמא במת בלבד. ואולי