ברכת ראש נזיר קמו

ומשא וחכמים גזרו אף לאהל. וכן מבואר ברש"י לקמן (דף נ"ג ע"א) בד"ה וב"ד שלאחריהן כו' וס"ל לרש"י מברייתא זו דמיירי לענין טומאה וטהרה ותנא חצי קב עצמות משום דמיירי מדין תורה להכי בעי חצי קב והא דתנא רביעית דם צ"ל דאתי' אליב' דר"ע ולא לחכמים דאינו מטמא באהל ד"ת רק במגע ומשא נפקא לי' מקרא דכל הנוגע במת בנפש כדביאר הר"מ בפ"ב דאהלות ושיעורין הלמ"מ ע"ש. מיהו דעת הרמב"ם שם משמע דברביעית דם גם למגע ומשא אינו ד"ת כיון שאין הנזיר מגלח עליה כדאיתא בסוף פרקין וצ"ל דרש"י ס"נ מדרצה ללמד רביעית דם למגע ומשא מק"ו דעצם שיהא הנזיר מגלח עליו רק דהשיבו אין דנין ק"ו מהלכה כדאיתא בסוף פרקין משמע דעכ"פ לטומאה לבד הוי ד"ת רק לאהל לא דרש נפש. וע"ע מש"כ בסוף פרקין בזה ולר"ע ברביעית דם גם הנזיר מגלח כדלקמן:

תוס' ד"ה ת"ש כו' ובמקום אחר כתיב [הנוגע] בהם כו' שיהא [במקצת] שרץ אחד כו' ממש [כברייתה] וש"מ כו' אבל היכא דנפלה לה [נשמה] כגון נמלה חיה חשובה היא [אף כי] קיצץ רגליה או שום דבר ממנה [דיכולה] כו' כצ"ל וחילוקם פשוט דבשרץ משערינן כפי מה שהוא קודם שנפלה בו נשמה ואז נברא הכל עם רגליו וקרניו משא"כ בנמלה דאסרינן לה בחייה משום ברי' חשובה היא ואף בקיצץ רגליה ברי' היא, ומלשונם משמע דלר"ש לא מיב"ל בזה ופסיקא ליה דחשוב ברי' ונ"מ לדין ברי' דלא בטל כדאי' בי"ד סי' ק' ע"ש:

ד"ה איבעיא להו כו' דמייתי [ממתניתין] כו' כצ"ל:

ד"ה טהורה בעלמא [אמרינן] כו' [דלא תטמא ואמר] שמואל כו' כצ"ל ורצונם בזה דגם לענין שדרה שגירד היינו שנשתברו ברוב ובשני צדדין וע"ש:

ד"ה טעמא דגירד כו' דלמא כשיש עמה גלגולת איירי כו' לפי' צ"ל דרישא דקתני טהורה מיירי דגירד עצם הגלגולת גם כן, דאם לא כן האמר אידך תיבעי לך, והא דנקט גירד בעצמות לומר דבעי רוב עצמות, ולא אדע למה נטו מפשטם כפירש"י דבלא גירד תיבעי, ואולי משום דלא שייך לומר דלברייתא מספקא לי' רק דזהו לשון הש"ס דתבעי. ולזה צ"ל לפי הדחיי' דבלא גירד טמא והיינו כשיש עמה גלגולת. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ת"ש כו' ששה דברים. הס"ד. ומה"ד וחכמים מטהרין וחזר בו ר"ע [ומעשה] כו' כצ"ל והיינו שר' יהודה הביא ראי' דחזר ר"ע ממעשה כדמסקו לקמן:

ד"ה טעמא דליכא שדרה [דמחדא] פי' ממת חדא. הס"ד ומה"ד הא איכא כו' דממת אחד [כו'] וצ"ע מה היה כו' כצ"ל, ובאורח מישור תמה ע"ז הא ביארו לעיל דוקא ברוב עלעין שבה טהור אבל אם מיעוט צלעות נשתברו טמא במת אחד וכאן יוכל להיות דלא נשתבר רק מיעוט צלעות והניח בקו' ע"ש. ושגה בזה דבנשברו מיעוט צלעות א"צ שאלה דאפי' נחסרו לגמרי מטמא דאין זה חסרון בשדרה כמו לענין טריפות דכשר וז"פ. [ולפי' רש"י י"ל דמפרש שנעקר רוב צלעות עם החוליות וכדאיתא ברמב"ם ובזה דוקא הקבר מצרפו אבל בצלעות לבד י"ל דבכ"מ מטמא באהל וא"ש]:

ד"ה ת"ש כו' דעל רובע הקב [אפי'] אתיא כו' גרידא קתני. הס"ד ומתחיל הדיבור [ועל] רביעית [דם] שבא משני מתים כו' כדתנן במתניתין [בסו"פ] לר"ע ופליגי רבנן עליו והכא תנן [מה] דר"ע כו' כצ"ל. ומה"ד () ועל עצם כשעורה שנחלק כו' כצ"ל:

ד"ה ואי ס"ד כו' דפליגי [רבים] על ר"ע כו' כצ"ל, וצ"ל דלרבנן ס"ל בעצם כשעורה אף מב' מתים מצטרפין וכדקיי"ל כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין עיין במעילה (דף י"ז) וע"ע בתוס' יומא (דף פ"א) שהקשו מ"ט דרבנן דפליגי על ר"ע ברביעית דם הבא מב' מתים הא טומאת שניהם שוה ותירצו דמיירי ברביעית דם הבא משני נפלים שאין בכל אחד רביעית ע"ש. וראיתי בספר מי נפתוח בפרפר ט' שהקשה בספר תוס' יוה"כ מה יתרצו על שדרה וגלגולת וגם הוא הוסיף מרובע עצמות דהוי שיעורן שוה במדה ועכ"ז חכמים מטהרין יעו"ש שהניח בצ"ע. ולדעתי לא קשה מידי דהא דאמרינן בשיעורן שוה מצטרפין היינו שהטומאה תלי' בחשיבת השיעור לבד ככל הני דחשיב שם כמו כזית או עצם ממת וכן כעדשה משרץ דבזה החשיבות השיעור שוה אם הוא ממת אחד או משני מתים משא"כ שדרה וגלגולת וכן רובע עצמות שיעורם הוא מחמת שבזה נראה תמונת אדם שלם כדאיתא בפי' הר"מ שם, ולזה גם רובע עצמות בעינן שיהיה מרוב בנין או מרוב מנין שהוא רוב בנינו של אדם כמו שכ"ל ודינו כמת שלם. ובזה מסתבר כיון שאין בכ"א חשיבות זו של אדם מה יוסיף תת כח בהצטרפות שניהם להיות נחשב כמת שלם. ולזה לא הקשה התוס' ביומא ובסנהדרין (דף ד') רק מרביעית דם ששיעור זה אינו מחמת שנפש אדם בו להיות כמת שלם דכמה שיעור רביעית יש בו והא ראיה דלנזיר בעי חצי לוג להיות נחשב בזה וצ"ל דכן הוא הלכה בשיעור זה ככל השיעורין שנאמרה ובזה ראוי להיות גם משני מתים מצטרף לכמות השיעורין וק"ל:

ע"ב גמ' הואיל ורוב [בנינו] של אדם בגודל כצ"ל:

שם טעמא [דשמאי] דמחמיר כצ"ל. ועי' מש"כ מזה בגמרא לקמן (דף נ"ב):

רש"י ד"ה () כי קתני דששה דברים הן כו' כצ"ל:

ד"ה ואיכא דאמרי כו' אבל אבר מן החי סמי מכאן וי"ל דהיינו טעמא דס"ל באבר מן החי אפי' מאדם אחד אם נתחלק לשנים טהור וכדאיתא בפ"ב דאהלות ע"ש:

ד"ה ואיבעית אימא כו' דאיהו משמע ליה מעל כל נפשות מת. לכאורה תמוה דפסוק זה נאמר בסתם טומאת אהל דבזה גם חכמים מודו כדאיתא בפ"ב דאהלות ורק בגילוח דנזיר פליגי. ולכאורה ר"ל דהך דאיהו כו' שייך לסוף דיבור שאח"ז ברביעית דם הבא משני מתים מטמא באהל דאיהו כו'. אך קשה לשבש הספרים, ונ"ל דגם פי' רש"י סובב והולך ע"ד שיטתו לעיל בד"ה ר"ע מטמא עמש"ש וס"ל כמו דסובר ר"ע לענין טומאת אהל דמטמא רביעית דם משני מתים מחמת דרשא דקרא דנפשות מת וסובר דרביעית דם קרי ליה נפש כדפי' רש"י לעיל (דף ל"ח) וה"ה דדרש קרא דנזיר על נפש מת לא יבוא לרביעית דם באהל דמגלח עליו. ולזה ס"ל לר"ע דנזיר מגלח באהל אף דליכא ביה ק"ו דאמר בסו"פ אבל רבנן דלא ס"ל נפש דנזיר לרביעית דם ה"ה הא דרביעית דם דמטמא באהל לא דרשו מנפשות ואינו דין תורה וכשיטת הרמב"ם בפ"ב מהט"מ שכ"ל, והראב"ד שם ס"ל באמת מקרא דנפש דנזיר דגם לרבנן מגלח על אהל דרביעית דם רק למגע ומשא בעי חצי לוג ע"ש, אך להר"מ ורש"י ס"ל כדפרישית:

ד"ה שהרי כו' שיהא בו [חצי] לוג. הס"ד כצ"ל, ומש"כ והנזיר מגלח צ"ל דלימודו בידו דמגלח אפילו בשני מתים וכן הוא בתוס'. ולפ"ז הוא קיצור לשון ולפי מש"כ בדיבור שלפ"ז י"ל דה"ק כיון שלמודו ערוך דמטמא ומגלח ש"מ דדרשי נפש דנזיר לרביעית דאהל וה"ה ברביעית דם דטומאת אהל דרש ליה מנפשות וא"כ ממילא לפי מה דקים ליה בר"ע דס"ל יש אם למקרא דרש נמי לשני מתים שמטמא ברביעית דם. ומה שאמר ועוד המקרא מסייעו כו' הוא דיבור אחד עם שהרי כו' ולאפוקי מרבנן דלא ס"ל כלל טומאת רביעית דם דאורייתא מנפש דהא ס"ל דלרביעית דם אין הנזיר מגלח עד שיהא בו חצי לוג וזה הלמ"מ ולא שמעינן להו מקרא מידי. ולזה מסיק רש"י וחכ"א כו' דס"ל חצי לוג. ומה דאיתא בסנהדרין (דף ד') לרבנן נפשת חסר, זה אינו רק למעוטי מר"ע דשם דדרש מזה לשני מתים ולרבנן לא שמעינן מידי רק הלמ"מ:

ד"ה ב"ש כו' בשלישי [ובשביעי] כו' כצ"ל ור"ל דלאו לנזיר מיירי רק לטומאת אהל גרידא דדי ברובע:

ד"ה וב"ה כו' עי' ברש"י לקמן (דף נ"ג) בד"ה אין ה"נ ומש"ש:

ד"ה משני שוקים כו' להתקיים דברי ב"ה () במפרקי ידים כו' כצ"ל, ומש"כ שיהא בהם רוב מנין כו' אינו ר"ל כל רוב מנין דבזה א"צ רובע כדאיתא בתוספתא בפ"ד בדברי ב"ה ע"ש. רק דר"ל דבפרקי ידים ורגלים משכחת רוב מנין אף שאין בו רוב בנין וגם בג' איברים דשוק וירך הוה רוב בנין ומעצמות או רוב בנין או רוב מנין כשהם שבורים ונפרק מהן ואינם אז שיעורם ברובע וכלשון שמאי אפי' עצם מן השדרה כו' וז"פ. והתוי"ט בפ"א דעדיות לא הבין כן ולא נראה כמשכ"ל:

ד"ה ליתני בה בהדי' ועל רובע עצמות כו' בלשונו מבואר דהת"ש הוא מהא דחשיב לעיל ששה דברים כו' ולא חשיב נמי רובע עצמות משדרה וגלגולת והוכרח לזה כפי דמשמע מתי' הש"ס בתר דשמעה מר"ע עיין ברש"י שם, וצ"ל הא דלא פשט ליה ממתניתין דהכא לפי די"ל תנא ושייר דלא חשיב נמי רוב בנין ורוב מנין אבל מלעיל דתנא מנינא הקשה שפיר ליתני נמי הך כנ"ל:

תוס' ד"ה ואיבעית אימא כו' שר"ע חזר [וכן ר"ש אומר] כרבי כו' כצ"ל ולפי' קאי ר' שמעון על רביעית דם, ועיין בתוספתא פ"ד:

ד"ה תנא כו' [ושב] והתענה כו' כצ"ל:

ד"ה וב"ה כו' פירוש [מעיקר] הגויה כו' כצ"ל:

ד"ה אמר ר' יהושע כו' רוב בנינו של אדם [בגובה] ובמסכת כו' בפיסת הרגל כו' וירך למעלה, הס"ד כצ"ל. ור"ל דכאן חשיב שוק וירך יחד וכפי ששנינו שם הארכובה מפסיק ביניהם:

ד"ה משני שוקים כו' ורוב הבנין הוי לגובה כו' כצ"ל:

ד"ה וב"ה כו' הואיל וישנו [רוב] המנין כו' [ובמפרקי] ידים ורגלים תנינא כו' כצ"ל. ור"ל אף שאין רוב בנין מעיקר