ברכת ראש נזיר קמה

להכי פירש עולא בשר וגיד ועצם ומ"מ גם בנפל איכא שלשתן ויש לו רקב דלא חשבינן ליה כחסר וכן מבואר בירושלמי בסוגיין דלרבנן דר"ע דפ"ב דאהלות משנה ב' יש לנפלים רקב ומשמע שם אף בנפל כל דהוא שאין בו רביעית דם ע"ש. (ג) ועדיין פש גבן לברורי במה דס"ל להירושלמי בנחתך מארכובה ולמטה לא מקרי חסר והרמב"ם לא ביאר זה וכתב בסתם חסר אבר ולא עוד אלא בדין תבוס' ושכונת קברות ביאר בפ"ט מהט"מ ד"ה מת שחסר אבר שאם ינטל מן החי ימות אין לו תבוסה ושכונת קברות והוא מהתוספתא הביא הר"ש פט"ז דאהלות ובדין רקב לא ביאר זה. וי"ל דהוכיח מקו' דרבא דבכל אבר ס"ל לעולא בר חנינא דאין לו רקב דאל"כ לא קשה מידי בהא דכוותי' גבי מת אפי' חד אבר איכא רקב הא משכחת לה באיברי הרגל לפי משכ"ל דבלא נחתך ומחובר זה לגוף אף דבא מן העקב יש לו רקב. אלא ודאי דס"ל דבעי רקב מכל האיברים אף מארכובה ולמטה. אך לפי' התוס' יש לדחות דר"ל דכוותה גבי מת אפי' בנחתך וא"כ בכה"ג מארכובה ולמטה אין לו דין רקב לדעת הירושלמי שם. ומ"מ י"ל דהר"מ לא פי' בזה כתוס' רק כפשוטו כמש"ל. הארכתי קצת לברר דין רקב בש"ס והרמב"ם נכונו יחדיו במה שלא קדמני אדם בזה. והמעיין ישפוט בצדק:

ד"ה בעי רבא כו' בין שאינו מטפל כו' מפי' מבואר דס"ל דלא מקרי מת חסר רק בנחסר אבר ולא נתהווה ממנו רקב אבל כשהאבר מונח אצל הגוף ונרקב ומונח ביחד דינו כמת שלם. ומש"כ רש"י בין שאינו מטפל ר"ל שמחיים נרקב ונפרד הימנו ואח"כ חזר והורקב כולו ומונח ביחד דאל"ה ודאי מקרי חסר. אך מהירושלמי שהבאתי לעיל מבואר בנחתכה רגלו מארכובה ולמטה ונקברה עמו נעשית לו גלגלין ולא דיינינן כמו שהיא שלמה להיות כגוף אחד כיון שנחתכה תחלה וי"ל דהא בהא תליא דלדעת הירושלמי דבנחתכה מארכובה ולמטה לא מיקרי חסר לכן אם נתערב עמו אח"כ הו"ל גלגלין דלזה ס"ל להירושלמי שם בנחתכה מארכובה ולמעלה דמקרי חסר אם נקברה עמו אח"כ לא הוי גלגלין וא"כ לפי הש"ס דילן דס"ל בטעמא דחסר משום דבעי שירקב כולו ובעי הש"ס אי גם רקב מחיים מצטרף לדין רקב שלא יהא חסר י"ל אפי' באינו מיטפל עמו לא הוי חסר. מיהו בש"מ כתב בשם הר"ע דהורקב בעודו מחובר לגוף דאי נחתך הו"ל חסר, וי"ל דס"ל כדעת התוס' וכפירושם דארקב האבר לבד כמש"ל ובזה ודאי צ"ל דלא נחתך האבר ממנו דאל"כ הו"ל חסר וכדאי' בתוס' ע"ש:

ד"ה בעי רבא נמלה שחסרה כל שהו כו' מזה משמע שמפרש כתוס' שעדיין ראוי לחיות ומה דמסיק רובו ככולו לאו דוקא:

תוס' ד"ה כיון דלא איתצר שלא נוצר הולד עדיין. הס"ד ומה"ד [כגופה דמי] שהרי אין סופה [לפרוש] ממנה. הס"ד כצ"ל:

ד"ה פירשה מהו כו' בדלא אכלה חיותא [היא] ולא כו' כצ"ל:

ד"ה וסכיא נשא פי' [נשא] להסיר השער ושלקן במי טבריא תחלה קודם שסכן בנשא להסיר [עור הראש ועור הגוף וע"י] שסכן נשא כו' לא היו עוד נושרים [מחמת] הנשא כו' ושמא ס"ל [דרבה] דאמר גזז שערו [דוקא] הוי גלגלין [ובלא] גזז כו' כצ"ל ולפי' הא דמי טבריא הוא להסיר העור כבעיא דרב אחא וכן הוא בש"מ דודאי גם נשא מסיר שער שעל הראש כדאיתא לעיל (דף מ') ועמש"כ בגמרא:

ד"ה ולא שכונת קברות כו' וצ"ע כו' ורש"י פירש דנ"מ אם קנה מקומו דאלו לענין בדיקה הוא מסברא דמן הסתם היה שם ביה"ק:

ד"ה מיתיבי כו' ומלא תרווד [רקב] פירש רוב בנין או רוב מנין [ורובע] קב כו' כדתניא באהלות. הס"ד ומה"ד היכי דמי דאין לו רקב לחי [כגון] דארקב חד אבר דכוותה גבי מת () דארקב חד אבר [אפי'] אם חתך כו' כצ"ל:

ד"ה טעמא כו' כגון [שמת אדם אחר] שנרקב כו' כצ"ל ועמש"כ בפי' רש"י והחילוקי דינים שביניהם:

ד"ה מי אמרינן כו' והוי לה [שם] שרץ כו' כצ"ל:

דף נ"ב ע"א גמ' ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד [ואין גלגולת ממת אחד] כצ"ל, וכ"ה בתוספתא שם, ובזה א"ש מה דדייק הש"ס טעמא דליכא שדרה דמחדא כו' ולא משני כדלעיל הא קמ"ל דאין כאן שדרה ממת אחד וטהור וכדביאר בזה בתוס' שם דמיירי שיש עמה גלגולת משום דאמר על שניהם שאינם ממת אחד משמע אי היה בחדא מהם שלמה היה מטמא וש"מ או או קתני. ומה דמשני לא מיבעיא דקאמר כו' אף דאינו נ"מ בזה דהא אם בעי שניהם שדרה וגלגולת הוא ממת אחד דוקא ולא משנים מה יוסיף תת כח טהרה אם גם השדרה ג"כ אינו ממת אחד דאין לומר דהוסיף בזה כלפי דר"ע ולומר אף דס"ל דמצטרפין מב' מתים מודה בזה דמהרבה מתים אינם מצטרפין דזה אינו דעכצ"ל לר"ע אין חילוק בזה דהא ממעשה זה הביא ר' יהודה ראי' דר"ע חזר בו כדאיתא בתוספתא והובא גם בתוס' דר' יהודה הביא ראי' ומעשה שהביאו כו' אמרו הואיל ויש כאן מטמאין ומטהרין נעמוד למנין התחילו מר"ע וטיהר כו' מ"מ י"ל דקצת רבותא איכא במה דקמ"ל דאף בזה רצו לטמא לומר דמצטרפין דכה"ג פי' הרמב"ם בדב"ש דלקמן משנים או משלשה ר"ל משני בני אדם או מג' וע"ע ברש"י ומשכ"ש:

רש"י ד"ה ושיערו כו' יטמא [שבכעדשה שוה] ככולו. הס"ד כצ"ל:

ד"ה אמר ר' שמעי' כו' דבריו סתומים. וה"פ דחסר כ"ש דנמלה לא דמיא לשיעורא דברי' דשם שיערו חכמים דבר שכל ברייתו שוה שכל חומט תחלתו בכעדשה לא פחות ויותר וכיון דיליף מקרא דבעי שיעור שהוא ככולו בעי ככולו ממש כברייתו בכעדשה משא"כ בנמלה דלא תליא בתחלת ברייתו קודם שנפלה בה נשמה כמה היה רק כמו שהוא עתה אחר שנפלה בו נשמה ואם חסר כל שהו אינו נפקא מיני' כ"כ דבלאו הכי לא הוי כולם שוים בברייתם וגם אין כל הנמלים שוה בגודלם י"ל דכל שהו אינו מזיק להכי מיב"ל ולפירושו תיבת לא נמשך למעלה לא בעי שיעורא וע"ז אמר תיבעי לך שנשאר הבעיא. וכן הוא דעת הר"מ ועיין בתוס':

ד"ה טעמא כו' הא איכא [שדרה] ממת אחד כו' כצ"ל. [ומש"כ ואין מועיל הנחתו באויר מוכח דמפרש הניחו באויר ר"ל בגבוה שלא יגעו בו ומטמא במגע. לז"א דממת אחד אינו מועיל דמטמא באהל עיין תוספות ומש"ש]:

ד"ה לא לעולם כו' דלדברי ר"ע הוי מטמא כו'. מלשונו משמע דאם גם השדרה נחלק ובאה משני מתים גם ר"ע מודה דטהור דלזה אמר לא מיבעיא כו' וזה תמוה כמש"כ בגמרא מהתוספתא דבזה עמדו למנין וטיהר ר"ע וממעשה הוכיח ר' יהודה שחזר בו ר"ע, וי"ל דרש"י כיון למה דקשה בזה מהא דסיים בתוספתא והובא לקמן בש"ס אר"ש עד מיתתו של ר"ע היה מטמא כו' הא מעשה רב שהביא ר"י דטיהר ר"ע ובמה חולק ר"ש ובתוס' דלקמן משמע שר"ש אינו חולק על ר"י אלא ברביעית דם דס"ל כרבי דלקמן אך לשון התוספתא נקט סתמא ומשמע דאכוליה קאי. לזה י"ל דבהכי פליגי ר"י ור"ש אליב' דר"ע דר"י ס"ל דר"ע היה מטמא אף מג' או ד' בני אדם ולהכי כשטיהר כאן ר"ע למד מזה דחזר בו ור"ש ס"ל דאינו מטמא אלא מב' מתים ולא מג' וד'. ואל תתמה ע"ז שיחלוקו בדעת ר"ע דכן מצינו דפליגי ר"י ור"ש אליבא דר"ע בתוספתא רפ"ג דאהלות באיזה רביעית דם הבא משני מתים ר"ע מטמא. ועיין בר"ש פ"ב שם וזש"כ רש"י אלא אפי' כו' דלר"ע הוה מטמא לא איכא ר"ל לפי שלא שמעו מר"ע דמטמא רק הבא מב' מתים. ויש מקום לומר דביותר מזה מטהר כמו שסובר ר"ש כן באמת ומ"מ ר"י אינו מחלק בזה כנ"ל:

ד"ה ת"ש כו' דברים. הס"ד ומה"ד על אבר כו' כצ"ל. ומש"כ כגון הזרוע כו' לא ידעתי מי דחקו לזה שיש בו ב' עצמות הא בכל אבר דינא הכי כשנחלק לשנים ויש בו כדי צירוף אבר דהא בגלגולת משני מתים דמטמא ר"ע נמי הוה כה"ג שנחלק. ואולי ס"ל דבאבר כשהם נחתכים לחתיכות אינו ניכר והו"ל כעצמות ולא דמי לגלגולת דחשיב, מ"מ קשה מה דאמר כגון הזרוע או שוק שיש בו ב' עצמות כו' דבאהלות פ"א חשיב בזרוע אחד ובשוק חשיב שנים לשני איברים ובזה כל אחד מטמא בפ"ע, ועכצ"ל דכל אבר נחלק ובא משני מתים, ויש כאן איזה ט"ס ואנכי לא ידעתי ועיין בפי' הרע"ב שם לא משמע כן:

ד"ה ר"ע מטמא כו' ורביעית דם הבא ממת אחד במגע ולא באהל כו'. הדברים כפשטן מתמיהים מאוד דממ"נ במאי מיירי אי לסתם טומאת אהל הא מפורש בפ"ב דאהלות שרביעית דם ממת אחד מטמא באהל לד"ה וכמבואר ברש"י בסמוך ע"ב ד"ה שהרי לימודו בידו כו' וחכ"א כו' ע"ש. וגם לקמן בסו"פ רביעית דם שהוא מטמא באהל כו' ומודו ליה רק דאמרו אין דנין כו' ואי מיירי לענין גילוח נזיר דבהכי מיירי הברייתא מדתני חצי קב הלא גם זה מפורש במתני' דסוף פרקין דחכמים פליגי בזה על ר"ע גם למגע ומשא אינו מגלח דהא ק"ו דר"ע שם אינו אלא למגע וע"ז השיבו אין דנין ק"ו מהלכה. ודוחק לומר דק"ל למה תני בברייתא רביעית דם הא מיירי בדין נזיר כדתני חצי קב עצמות ולזה ס"ל דהנך רבנן ס"ל נמי הק"ו דר"ע למגע ומשא רק די"ל דפליגי באהל דלא דרשו נפש כדלקמן. דזה אינו דהא עכצ"ל דהתנא תנא גם לאהל וכדר"ע כדמסיק כי קתני כל היכא דנזיר מגלח על אהלו וא"כ מה ליה ברבנן מה קסברי ולתלות בט"ס קשה לשבש כל הספרים. ולזה נ"ל דרש"י סובר כעין שיטת הרמב"ם בפ"ג מהט"מ ד"ג דרביעית דם דמטמא אינו ד"ת כיון שאין הנזיר מגלח עליה וכן רובע עצמות אינו מד"ת באהל רק למגע