ברכת ראש נזיר קמד

שיעשה גלגלין. (א) ופליאה דעתם ממני הפלא ופלא דאיך אפשר למיבעי בעור לא מיבעיא למאי דקי"ל עור האדם מטמא כבשרו מדאורייתא כדאיתא בחולין (דף קכ"ב) וברמב"ם בפ"ג מהט"מ ודאי לא נעשה גלגלין, אף גם למ"ר דהוא טמא מדרבנן מ"מ כשהעור מחובר לבשר לא גרע מעקב דלא נעשה גלגלין לרקב הגוף כמשכ"ל רק דמיב"ל בבא מעקב לבד, ויותר ראי' ברורה מהשיניים וציפורן הגרוע מעור דגזעו מחליף כדאי' בנדה (דף נ"ה) ולא הזכירו בש"ס דצריך להסירם מהגוף, ועו"ק לפירושם למה אמר הש"ס וסכיא נשא כיון דלא אדכר כלל בש"ס שום בעיא בשערו שאינו עומד ליגזז, ולולא דמסתפינא הייתי אומר שטעות נפל בש"ס וצ"ל שערו מהו וזה בעיא דרב אחא בשערו אף דאינו עומד ליגזז י"ל דאינו כגופו ונעשה לו גלגלין ולעיל קמיב"ל בשערו העומד ליגזז לענין טומאת מת בלבד משום דבעומד ליגזז מטמא משום יד אף שאינו כגופו לכן לא מיב"ל אלא בעומד ליגזז ורצה לפשוט מרבה דבלא גזז לא נעשה גלגלין דכגופו דמיא ומכ"ש לענין טומאה ודחי דלמא לא גזז מיב"ל דלא פסיקא ליה דכגופו דמיא ובזה אפשר למיבעי אף באינו עומד ליגזז כדבעי רב אחא כאן. ובזה אתי' לשון הש"ס נכון ומסודר לפי האיבעיות מראש ועד סוף על כל הני דקאמר דהיכי משכחת לה דאשקייה מי דקלים להסיר פירשו כבעיא דרב פפא וסכיא נשא להסיר שערו כבעיא דר"א ונשא מסיר אף עיקרי השער כמשכ"ל (דף ל"ט ע"ב) ואף אם נאמר כפי' התוס' דשורשי השער אינם נושרים מ"מ ודאי דע"ז לא קמיב"ל על שורשי השער העוברים תחת העור דלא גרע משינים וציפורן ודשלקו במי טבריא להסיר כיחו וניעו כבעיא דר"ה וכפי' רש"י לפי דהא דאשקייה מי דקלים נעשה מחיים להסיר פירשו ועדיין לא פסקו מעינותיו ונתעורר כיחו וניעו ועל ש"ז לא פירש דמשכחת לה בבתולה וז"ב. (ב) ובמש"כ נתבאר ג"כ דעת הר"מ לאמתו דבפ"ג מהט"מ דין י"ג לענין טומאת מת כתב בעיא דחזקיה דשערו העומד ליגזז ה"ז ספק טמא. ולעיל מינה לענין רקב לא כתב זה רק כתב דינא דר' יוחנן דבגזז שערו נעשה לו גלגלין. והלח"מ (בפ"ז מהנ"ז ד"ד) הביא הבעיא וכתב דהר"מ סמך בהל' נזירות על מש"כ בהל' טומאת מת דהוה ספק. ושגה בזה דגם בהל' טומאת מת לא הביא בעיא זו בדין גלגלין רק לדין טומאה יעו"ש. אך באמת שפתי הר"מ ייטיבו דעת דודאי לענין גלגלין לא מיב"ל לחלק בין עומד ליגזז אי לא דהא פשטינן בסנהדרין (דף ט"ו ובגיטין דף לט) דח"ק ורשב"ג פליגי בכעין זה וקיי"ל כת"ק דלאו כגזוז דמי דכמה דשבקה להו אשבוחי משבח. וכ"כ הרמב"ם בהל' מעילה פ"ה ד"י אך בעיא דחזקיה אינו רק לענין טומאה ומטעם אחר די"ל כיון דעומד ליגזז אינו נחשב כיד לבשר אבל לענין גלגלין לא מצי למיבעי בעומד ליגזז דממ"נ אי נימא באינו עומד ליגזז הו"ל כמחובר לגופו ואינו נעשה גלגלין ה"ה העומד ליגזז הו"ל כמחובר כדאיתא בגיטין שם רק בעיא דרב אחא בשערו הוא אף באינו עומד ליגזז אולי לא נחשב כבשרו והו"ל גלגלין וכיון דהר"מ לא ס"ל כהאיבעיות הללו וכדכתב הלח"מ בזה מדאמר ואי ס"ד כו' ע"ש. ולזה ס"ל דשערו כגופו דמיא ולא נעשה גלגלין שוב אין חילוק בשערו בין עומד ליגזז או לא לענין גלגלין. כנ"ל ברור. ומהתימה על תוס' שלא עמדו ע"ז. ומקום הניחו לי בזה בס"ד:

רש"י ד"ה [שכבת זרע כו' שהיתה בת בנים דסתם כו' כוונתו בזה דעכצ"ל דמיב"ל לש"ס בהני הראוים לקלוט ואין סופו לפרוש הימנה דבשאינו קולט לא מיב"ל כיון דמעלמא קאתי וגרע מפירשה דלאו חיותה היא ובזה ודאי צריך שתפליט ומש"כ בדבור שאח"ז או זקנה דלאו בת בנים ר"ל שפלטה כבר רק כשהיא בת בנים הראויה להוליד אף שפלטה מן הסתם נשאר מה שקלטה להוליד וכ"ע שמיירי סמוך למיתתה ואף דלא פלטה תלינן מה"ס שנקלט במעיה ובזה מיב"ל]:

ד"ה פירשה כו' חיותא () דידה הוא כו' כצ"ל:

ד"ה וסכיא נשא כו' והעביר השער העומד ליגזז כו' לפירושו דקאי אבעי' דחזקיה לעיל הול"ל שגילחו. ולזה פי' התוס' בע"א ע"ש:

ד"ה איתביה [בספ"ו דעדיות] קאמר לא אם כו' כצ"ל ועיין בתוס' שהביאו:

ד"ה תאמר כו' וש"מ דאע"ג דלא ארקיב בו אלא אבר אחד יש רקב. (א) לכאורה קשה דמזה אין ראיה כיון דכל המת שלם י"ל דאף רקב מאבר אחד מטמא לאפוקי במת חסר אבר שלא נקבר שלם ניתנה הלכה דאין לו תורת רקב ותפוסה ושכונת קברות. והמעיין בתד"ה מיתבי יראה שכיוונו ליישב דמיירי דומי' דאבר מן החי שנטל ממנו בעודו חי דומי' דהכי ס"ד דמיירי שנחתך האבר מהמת דהו"ל חסר ואפ"ה יש לו רקב אך רש"י לא ביאר זה. וידעתי שנוכל לרתק ולפרש בפי' רש"י ע"ד פי' התוס'. אך אחר העיון לעומק דעתו נראה שכיון לע"א כי מלבד פשט לשונו. עוד זאת יראה המעיין חילוקי דברים בין פי' רש"י לפי' התוס' בבעיא דרבא בהרקיב כשהוא חי דלפי' התוס' קאי האיבעיא על אותו אבר שנרקב כשהוא חי ואח"כ מת אי מטמא אותו אבר בדין רקב ומשמע דאם נרקב ג"כ כל הגוף לא קא מיב"ל דלא מיקרי חסר כיון שנעשה מכולו רקב ולא נפרש ממנו וגם כי לא דייקו בדבריהם אי מיירי דנרקב אח"כ כולו אבל רש"י דייק וכתב דאח"כ הרקיב כולו. מזה נראה בעליל דרש"י סובר דבעינן שירקב כל המת. ונ"ל בשיטתו דסובר דטעמא דעולא בר חנינא במת שחסר דאין לו רקב משום דבעינן שירקב כולו וכשחסר מהמת אבר אחד דלא נרקב לא גמירי ביה רקב. ובזה אתי דבריו כפשטי' דרצה הש"ס לדייק במת דומיא דחי דאפי' באבר אחד יש לו דין רקב ודחי ליה ולהכי פירש ג"כ בעיא דרבא כשחזר והרקיב כולו אי יש בו דין רקב אף דהרקיב מקצתו כשהוא חי. וכנ"ל שהוא שיטת הרמב"ם בפ"ג מהט"מ ד"ז שכתב הרקיב מקצתו כשהוא חי ומת והרקיב כולו ה"ז ספק הרי דס"ל דכולו רקב בעינן. ובאמת לא נמצא ברמב"ם דמחד אבר גמירי ביה רקב עיין בפ"ד מזה. והשתא דאתינא להכי נפל בבירא האיבעיא דלעיל ברקב הבא מן העקב דאוקמינן דאירקב חד אבר ולברייתא דעולא ס"ל דבאבר אחד אין לו רקב. ואף דלפי' רש"י שם מיב"ל אם לוקח מרקב העקב י"ל ג"כ ענין הבעיא בארקיב כולו וכמש"ש. אך לשון הש"ס לא משמע כן. וכבר ביארתי שם דרק בדארקיב אבר חד מיב"ל וכן הוא לפי' התו' שם וכמש"ש. (ב) ובזה עמדנו ע"ד הר"מ שהשמיט איבעיא דרקב העקב משום דצ"ל דר' ירמי' לא ידע הא דתני עולא בר חנינא דבעי שירקב כולו וכדאקשי ליה נמי רבא ממתניתין אבל לפי מה דקיי"ל כדתני עולא בר חנינא אינו נ"מ בבעיא זו דבלאו הכי צריך שירקב כולו ובזה אפי' לקח מן העקב יש לו רקב וכמשכ"ל. ובזה מיושב נמי מה דהשמיט הר"מ דינא דעולא דאמר לעיל אין רקב אלא הבא מן הבשר וגידים ועצמות וכדתמה הלח"מ בפ"ז מה"נ על זה די"ל דהרמב"ם מפרש שלא כפי' התוס' דעולא סבר דמכולם צריך שיהא הרקב דע"ז קשה כמשכ"ל דהא יש ליפשט איפכא מדתני ר' נתן ברקב הבא משני מתים טמא אפי' לא נשאר משניהם כי אם תרווד רקב דכבר אכלו עש ואמאי ניחוש דלמא בא מבשר או מעצם לבד וכדדייק על רקב העקב ועמש"כ בתוספות שם. אבל יש לפרש בע"א דעולא בעי שירקבו שלשתן בשר וגיד ועצם ובזה גמירי רקב ממה שיקח מהם כיון דכולו מחובר נעשה כדבר אחד ורבא הקשה לו דסבר דאפי' בארקיב עצם לבד יש דין רקב דרבא לא ידע דבעי שירקב כולו וכדאקשי רבא נמי לעולא בר חנינא ממתני' דאהלות ע"ז והיה סבר דגם באחד מהן די והשיב לו דבעי שלשתן. אך למה דמסיק הא דתני עולא בר חנינא דבל"ה בעי שירקיב כולו א"צ להא דעולא דיותר מזה איתא בנדה (דף כ"ז) בהרוג דאין לו דין רקב ופי' רש"י שם הטעם לפי שחסר דמו ומת וחסר אי"ל רקב. והתוס' שם עמד בזה מדאמר עולא אין רקב אלא הבא מבשר וגידים ועצמות אבל רקב מדם לא בעי. והנ"ל אחר שנדקדק דכאן הביא הש"ס לעיל בריית' דאיזהו מת שיש לו רקב כו' ולא מסיים ע"ז ולא אמרו רקב אלא למת בלבד לאפוקי הרוג דלא כדמסיים הש"ס בנדה שם על ברייתא זו וי"ל דהאי טעמא דכאן עדיין חקר הש"ס בדין רקב עפ"י דברי האמוראים והביא הא דעולא דבעי שלשתן ולדעתו י"ל נמי דרקב מחד אבר יש לו דין רקב וכדבעי אח"ז ר' ירמיה ברקב מעקב בארקב חד אבר עד דמסיק הש"ס הא דתני עולא בר חנינא מת שחסר כו' דס"ל דבעינן שלא יחסר כלל. ולזה ס"ל להש"ס למעוטי הרוג דחסר דמו דזה עיקר חיות הנפש ולהכי בנדה שם דהביא הברייתא דאיזהו מת כו' מסיק שם ע"ז ולא אמרו רקב אלא למת בלבד ודייק זה מלשון מת וכהך דאמרינן לקמן (דף ס"ה) אמר רב יהודה מת פרט להרוג והביא שם הא דתני עולא בר חנינא מה שחסר כו' ע"ש. וכן דייק הש"ס בנדה שם מלשון מת לפי דכבר ידע המסקנא דנזיר הא דתני עולא בר חנינא דבעי שירקב כולו וס"ל ג"כ למעוטי חסר דמו כמו בהרוג ומיושב שיטת הר"מ בפסקיו לנכון. ואל תשיבני הא עדיין איכא נ"מ בדין עולא דבעי בשר וגידים ועצמות לאפוקי נפל שלא נתקשרו איבריו בגידין כדאיתא בתוס' לעיל דאין לו רקב אף דאינו חסר כלום. אף אני אשיב אמרי דאין אנו מוכרחין לדעת התוס' בזה דכללא אמרו אי אפשר לבשר ועצמות בלא גידין ולז"א סתמא בברייתא רקב הבא מן הבשר טהור והא דאמר ר' יוחנן נפל שלא נתקשרו איבריו בגידין נתקשרו דייקא וכדפי' רש"י לעיל שלא נתקשרו איבריו יפה יפה וכמש"ש אך אמורא דרכו לפרש