ברכת ראש נזיר קמג

נמי טעמא משום דהאוכלין קבלו טומאה מאחרים לזה מהני להם חיבור ע"י אדם. ומלבד שזה דחוק אף גם מה שהכניסו בדבריהם ענין צירוף אוכלין בכביצה ליטמא לא תלי בזה כי לא הצריכו רק לחלק בין טומאת מת להא דתנן כל האוכלים כו' וענין צירוף אוכלין ליטמא מן הסתם שוה לצירוף אוכלין לטמא דמ"ש וזה לא תלי בקושייתם וע"ע בתוס' ב"ק (דף ע"ו) ד"ה פרה ובש"ד מזה ומי שדעתו יפה ייטיב דעת ושכמ"ה. (ג) ודע דהתוספתא שהביא תוס' זבחים הנ"ל בהא דאתרוג היה בהעלם עין בתשובת בית יעקב סי' קמ"ב הובא בבאר היטב א"ח סי' תרמ"ח ס"ק ט"ו שדעתו דמהני חיבור באתרוג שניטלה פטמתו ועוקצו ע"ש, וזה אינו וכדאיתא ברמב"ם פ"ו מהט"א די"ב ע"ש. ומ"מ ל"ק מזה ע"ד הרוקח שהובא בש"ע א"ח סי' קס"ח ס"ב דמהני חיבור ע"י קיסם לשני חצאי לחם להיות כלחם שלם, וכמו דהקשה ע"ז בספר פמ"א הובא בבאה"ט שם ס"ק ב' דאתרוג שאני דבעינן שיהא שלם כברייתו משא"כ בחצאי לחם הנעשים בידי אדם סופו כתחלתו דמהני חיבורי אדם וכדאשכחן לענין עירוב בסי' שס"ו ס"ו ע"ש ופשוט:

ד"ה ואי ס"ד כו' מחמת ההתכה [אלא ודאי ניצוק חיבור ואי] אפשר כו' כצ"ל:

ד"ה כגון כו' סליק עמודא [דנורא] לפומיה כו' כצ"ל:

ד"ה ת"ש כו' מפני () שסולדים לאחוריהן [אלמא] טעמא דשמאי משום רירי [והכי] נמי מסתברא [דטעמא] דת"ק כו' כצ"ל:

ד"ה אמר ליה כו' דלמא למטה [דידיה] עיקר אצבעותיו כו' כצ"ל:

ש דף נ"א ע"א גמרא ת"ר כו' שאין לו רקב ע"כ הוא סיום התוספתא שם באהלות פ"ב, ובנדה (דף כ"ו) הוסיף עוד הש"ס ולא אמרו רקב אלא למת בלבד וכאן השמיטו זה, וכן מאמר הסמוך אמר עולא כו' ויתבאר לקמן עמוד ב' בדין מת שחסר ע"ש:

שם ואי ס"ד הבא מן העקב לא זיל הכא דלמא כו', ולכאורה קשה כיון דהוא ספק עכ"פ טמא מספק ככל דין ספק טומאה וצ"ל דמשמע ליה טומאת ודאי כדין רקב גמור ואם נכנס למקדש מביא קרבן כדין ודאי וכ"כ הש"מ, ויותר נ"ל כיון דס"ל השתא דרקב העקב טהור אף דלא נעשה גלגלין וכמש"כ לקמן מ"מ כיון דיש חשש דנתערב בו מרקב העקב דינו כדין עפר ביה"ק דבעי מלא תרווד ועוד כדאיתא באהלות פ"ב מ"ב וכדביאר בספר אליהו רבא שם ע"ש בשם התוספתא נמצא עפר כו' פי' זה הספק הוא דין עפר קברות דצריך ועוד כו' וה"ה הכא מספק צריך ועוד כנ"ל נכון:

רש"י ד"ה מן העקב מן מרגלותיו כלומר ממתנים ולמטה כו' דבריו לקוחים מהירושלמי דתני תמן מארכובה ולמטה הוא נעשה גלגלין כו' וכמ"ש בסמוך ומשמע שם דה"ט דשם אין עיקר חיות הגוף וכפי' רש"י:

ד"ה ואי ס"ד כו' עיין בתוס' ביתר ביאור ומש"ש:

ד"ה היכי דמי כו' [והאי דקבעינא] מינך אי דארקוב כו' כצ"ל, ולפי פירושו ענין הבעיא אם נטל מרקב העקב לבד ולא בכלל הגוף ביחד עפ"י כולו של מת אי גמירי ביה רקב. ולפ"ז קשה דלא היה לו להש"ס לומר דהרקיב חד אבר הא אפי' בהרקיב כולו רק אם לקח מן העקב מיב"ל אי גמירי ביה רקב, ודוחק לומר דמלתא דפסיקא נקט דבארקב חדא אבר ממתנים ולמטה ניכר דזה בא מן העקב לבד דמלשון הש"ס משמע בארקיב כולו לא שייך למיבעי ולפירושו עדיין יש ספק דלמא מעקב קאתי וכמה פעמים ניכר היטב אם ניקח דרך מרגלותיו. אבל ראה זה מצאתי אמתת כוונת הש"ס דילן עפ"י הירושלמי דאיתא התם נחתכה רגלו מארכובה ולמעלה אין לו רקב [לפי דהוה ליה מת חסר וכמו שיתבאר לקמן] מארכובה ולמטה יש לו רקב נקברה עמו [פי' לאחר שנחתכה ממנו] מארכובה ולמטה היא נעשית לו גלגלין מארכובה ולמעלן אין נעשית לו גלגלין חברייא בעו אם מארכובה ולמטן נעשית לו גלגלין אפי' לא נחתכה נמי תיעשה לו גלגלין ומשני מכיון שהיא מחוברת לו כולו גוף אחד הוא, משמע מזה דבמחובר לגוף הוה ליה כעיקר הגוף ואף כשלוקח מארכובה ולמטה יש לו רקב דאלת"ה הדרי קושי' לדוכתי' אף בכולו יעשה לו גלגלין כאלו נחתכה כיון דלא דיינינן ביה דין רקב כאלו נחתכה אלא ודאי כמ"ש, ועפ"ז אתא שפיר לשון הש"ס כמין חומר דבעי ר' ירמיה רקב כו' אבל דאתי מן עקב לא משמע דמיב"ל הבא מן העקב לבד דאל"כ היל"ל כי גמירי רקב הבא מכולי' מת לבד מן העקב או דלמא אפי' מן העקב נמי וכן מדקאמר אי דארקיב כוליה מת וקאתי דרך עקב הכי נמי משמע אף בדידע דלקח דרך עקב לבד נמי פשוט דיש לו רקב מטעם הירושלמי דכולו גוף אחד הוא, וה"פ דמיב"ל לר' ירמיה כעין בעי' דירושלמי רקב הבא מן העקב ר"ל מארכובה ולמטה שאין חיות הגוף תלוי בו הוא בכלל עקב ואף אם ת"ל דלא נעשה גלגלין ומצטרף לרקב הבא מכוליה מת מ"מ מזה לבד לא גמירי רקב או דלמא לא שנא ופשט ליה מדתנא ר' נתן רקב הבא משני מתים טמא וכפי' התוס' דמשמע ליה דלא נשאר משניהם כי אם תרווד אחד ואי ס"ד דבבא מן העקב לבד אי"ל רקב וכיון דנשאר כ"כ מעט מסתמא אכלו עש ואינו ניכר ממה בא ניחוש דלמא לקח מדרך עקב לבד, וזה שאמר וקאתי ליקח דרך עקב ואינו טמא ודאי [ולפי משכ"ל בש"ס י"ל דמיב"ל אי מצטרף רקב הבא מעקב לשיעור תרווד או לא ופשט ליה דאי לא מצטרף היה לנו לחשוש דלמא נתערב בו מרקב העקב ובעי תרווד ועוד] וע"ז אמר אי דארקיב כוליה מת אפי' אם דרך עקב לבד קאתי ליקח ה"נ דיש לו דין רקב דכולו גוף אחד הוא רק דמיב"ל בארקיב חד אבר מארכובה ולמטה ונחלק מהגוף שלא הרקיב עדיין אי גמירי ביה רקב וזה הפי' ברור ופשוט בלשון הש"ס, וכן הוא בש"מ בשם הרא"ש והר"ע דרק בארקב העקב לבד מיב"ל אך לא ביארו טעמא מאי ועמש"כ מזה בתוס':

תוס' ד"ה איזהו כו' רקב [המטמא] באהל כו' כצ"ל:

ד"ה אמר עולא כו' מכולם צריך שיהא הרקב כו' ולכאורה קשה דא"כ יקשה נמי מדתני ר' נתן רקב כו' דלמא מבשר או מעצם לבד אתי כהך דדייק על רקב הבא מן העקב לקמן וצ"ל דשם ס"ד לפי' התוס' לקמן ד"ה רקב דגם אם נתערב רקב מעקב ברקב דכל הגוף אינו מצטרף להכי יש לחוש שמא יש בו מן העקב אבל לחוש לדבר אחד לבד לא חייש כ"כ דמן הסתם נתערב כלל הרקב ודוחק, ובפרט לפמש"כ ברש"י פי' הש"ס לחוש לרקב העקב לבד ה"ה ה"נ יש לחוש לבשר לבד ולהכי צ"ל בע"א מפי' התוס' כמש"כ לקמן בדין מת חסר ע"ש ד"ה והא ליכא כו' דא"כ ליתני כו', ואין להקשות מאי משני אי אפשר כו' מ"מ ליתני דבעינן ג"כ שירקב הגידין, די"ל כיון דארקב העצם ודאי הרקיב נמי הגידין, אך הא קשיא די"ל הא מן הגידין טמא ואע"ג דליכא עצם דארקב דאל"כ ליתני מן הבשר וגידים טהור וצ"ל כיון דאפקיה דין רקב מבשר מסתמא ה"ה בגידין דעיקר רקב מעצמות וכדאי' בירושלמי אין רקב לבשר אבל יש רקב לעצמות כדתני ב"ק ורקב עצמות קנאה רק על גידין איכא לספוקי, וע"ז אמר אי אפשר כו' וכ"ז לפי' התוס' דעולא בעי רקב משלשתן לשיעור תרווד אבל למ"ש לקמן דעולא לא בעי רק שירקב שלשתן ואף הבא מאחד מהן די ולזה היה ס"ד דמעצם לבד טמא אע"ג דליכא בשר לפי דעיקר רקב לעצמות ודחי עד שיש עצם בבשר וצ"ל דה"ט דס"ל דבעי רקבון מעיקר קיום הגוף וכמש"כ לקמן ודאי בעי נמי עצמות דהוא עיקר הקיום כדקיי"ל באבר מן המת. גם מש"כ התוס' דעולא אתי לאפוקי נפל כו' אינו מוכרח וכמש"כ לקמן:

ד"ה ונרקבו כו' דלקמן פשטינן מינה כו' וצ"ל דמשמע ליה מלשון הברייתא כן דאי לאו הכי מנ"ל למיפשט מינה, וכן לקמן דפשיט מדר' נתן לא הביא רק לשון הברייתא וסמך על אוקימתא דרבא כמש"כ התוס' שם. וי"ל דהיינו טעמא מדלא נקט רקב מב' מתים מצטרף, וכן הוא הלשון בתוספתא דאהלות פ"ד ש"מ דאשמועינן נמי ביה דין טומאה ולהכי ס"ד דקמ"ל בנקבר זע"ז דלא נעשה גלגלין ואוקמי' רבא דאשמועינן נמי דגם רקב העקב טמא ומצטרף:

ד"ה תנן התם כו' דאורייתא. הס"ד ומה"ד חוץ כו' [הוה כנוגע] או מאהיל כו' כצ"ל:

ד"ה בעי חזקיה כו' מי הוה [בשעת] חיבורן למת () כגזוז דמי כו' כצ"ל. ומש"כ כפי' קמא מסתברא משום דלקמן בסוגי' משמע דגלגלין מיב"ל אפי' באינו עומד ליגזז עיי' לקמן בתד"ה וסכיא נשא:

ד"ה רקב כו' כלומר () שאינו כו' כצ"ל:

ד"ה היכי דמי כו' בבשר העקב [מיהר] להרקיבו כו' כצ"ל בוא"ו. וכ"ה בס"א ובש"מ בשם הרא"ש, והוצרכו לזה לפירושם לפי דאין לומר בעובי בשר העקב לבד מיב"ל דהא אמר עולא לעיל אין רקב אלא הבא מן הבשר וגידים ועצמות, ולזה אמר הש"ס דארקיב חד אבר ור"ל שיש בו בשר וגידים ועצמות ולקח ממנו מכולו וא"כ מה נ"מ אי אירקב המת כולו או אבר ממנו כיון דלא לקח מן העקב לבד ובאבר אחד נמי אית ביה דין רקב כדאי' לקמן בתוס', ולז"כ דבחד אבר י"ל דבשר העקב שאין בו חיות דמיהר להרקיב וגרם ג"כ להרקיב האבר שאצלו ואולי בכה"ג לא גמירי רקב, וכן הוא בש"מ בשם הרא"ש ומשמע בהרקיב כל המת לא מיב"ל אף בלקח מן העקב והטעם לא איתברר כ"כ ועמשכ"ל בפי' הש"ס נכון בטעמו עפ"י הירושלמי וא"ש:

ע"ב גמרא בעי רב אחא בריה דרב איקא עורו מהו כן הוא גי' לפני רש"י ותוס' ולזה פירשו עור בשרו מהו