ברכת ראש נזיר קמב

אם יש נצל לבהמה משמע דבעוף פשיטא ליה דאין נצל, והמשל"מ תמה ע"ז דהא הש"ס בעי למיפשט מהוחמו בחמה דאין נצל דמיירי בעוף לדין נצל בהמה יעו"ש שדחק והניח בקושי', ולמש"כ י"ל בטעמו משום דהו"ל שלא כדרך אכילה דנצל הוא בשר שנימוח נעשה ליחה סרוחה כדאיתא בר"מ פ"ז מה"נ, ובזה אף אם נקרש אינו כשהיה רק דנקרש מעט יותר מכיחו וניעו ואין לך שלא כדרך אכילה יותר מזה, ולא דמי לחלב שנימוח וחזר ונקרש דס"ד דמטמא כנצל, דשם הוא כמו שהיה רק דנפסד מאכילת אדם, וע"ז משני דשם נסרח גם מאכילת כלב אבל דין נצל בעוף שנעשה כליחה סרוחה לא מיב"ל משום דאין זה דרך אכילה כלל אבל בנצל לטומאה קלה י"ל גם הר"מ מודה דמטמא עד שיופסל מאכילת כלב וכדדייק בלשונו שם והאוכל נצל כו' כנ"ל נכון:

ד"ה והצפיחית כו' טמאין [עושה] כולו טמא כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה רבא אמר כו' אמתני' דאהלות [על המת דקתני התם] כדמשני הכא () לרוב בנינו כו' כצ"ל, ומש"כ התוס' דל"ג ליה כו', עיין מה שכתבתי בזה לקמן (דף נ"ג ע"א) בגמרא שם:

ד"ה א"ר ירמיה בסתם כלומר דידעינן כו', מפי' משמע דבלא ידעינן כלל ממה בא אין הקרישות ראיה די"ל דבא מבשר החי שהבאיש ונקרש כמש"כ בפרש"י מזה. ולפ"ז מיושב נמי שינוי לשון הש"ס דמתחלה הקשה בפשי' אי לא ידעינן כלל ממה בא כי קרש מאי הוה דאין ראיה מהקרישה דלמא מבשר החי הוא ומשני בסתם כלומר דידעינן דבא מהמת רק דלא ידעינן אי מבשרו או מכיחו וניעו בזה מהני בחינת הקרישה, ואינני יודע מי דחקם לפרש לעיל בד"ה היכי דמי דתחלת הבעיא הוא בספק בשר או כיחו וניעו דצ"ל דלא ידע המקשה תקנתה דקרישה, ולפ"ז הי"ל לר' ירמיה לתרץ בפשיטות כי קרשו ודאי מבשר המת הוא, ואולי פי' קו' המקשן דלא ידעינן קאי על כל דבר וכל הספיקות בכלל:

בא"ד וה"נ י"ל גבי הרתיח דלא ידעינן [ממה הוא] וכי הרתיח כו' כצ"ל ולפי' התוס' הוה רתיחה ע"י אור בחינה כקרישה לידע ממה הוא, ועיין במשל"מ שם:

ד"ה וטומאה קלה פי' שאר אוכלין [טמאין] שאינן מטמאין כו' כצ"ל ור"ל לאפוקי מפי' רש"י דבכורות שם ע"ש, מיהו מש"כ ומהאי סיומא כו' עמש"כ בפי' רש"י דבא להורות דלטומאה קלה לטמא טומאת אוכלין גם נצל מטמא ועז"א הניחא כו' ע"ש:

ד"ה אלא למ"ד כו' מי הוה [נצל של] בהמה כו' כצ"ל:

ד"ה בחמה טהור כו' ובתר דאסרח [מחום] החמה מבאיש כו' כצ"ל:

ד"ה חוץ כו' וטלם ובעלות. הס"ד ומה"ד [והצפיחית] כמו כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא ישנן [מקשרי] אצבעותיו ולמעלה כצ"ל הגר"א, וכ"מ לקמן דאיתא ממאי דהאי מקשרי כו':

שם דלמה למטה [לדידיה] כצ"ל ובקמץ תחת היו"ד:

נס רש"י ד"ה יש ניצוק כו' במקום מדרון [מלמעלה] כו' כצ"ל:

ד"ה ת"ש חלב של מת [שהוא] שלם ויש בו כזית כו' כצ"ל:

ד"ה הי' מפורד אותו כזית [של] המת כו' [דכיון] דהו"ל כו' כצ"ל:

ד"ה ואי ס"ד כו' אי נמי לכשהתיכו והריקו מכלי כו', והיינו דס"ל דניצוק לא הוה אלא דרך עירוי ולא מה שהותך ונפרד קצת זה מזה וכנ"ל שהוא דעת הרמב"ם שכתב בפ"ד מהט"מ ד"ו כזית חלב שהתיכו טמא אף שפסק בפ"ז מהט"א דין ד' דאין ניצוק לאוכלין, ולפ"ז צ"ל דס"ל כאוקימתא דר' זירא דבהדי דמירתח כו' ועכצ"ל דסמך עמש"כ בהל' ט"א שם דבמערה חלב הניתך אין ניצוק חיבור, ולפ"ז מיירי הא דכזית חלב באינו מערה דאי לפי' ראשון דהתכה גופי' הוה כניצוק רק היכא דסליק עמודא דנורא כו' איך סתם בפשיטות בהתיכו שהוא טמא ולא הביא אוקימתא דר' זירא ע"ז, ולזה נ"ל דהא דמשני דבהדי דמרתח כו' לאו דוקא דה"ה בלא הורק מכלי אל כלי רק התיך והניח עד שנקרש ואורחי' דמלתא נקט שאין דרך להניח בכלי שניתך רק להריק לכלי אחר והר"מ לא איירי בהכי והעתיק בלשון ששנו חכמים כנ"ל, ומהתימה על נ"כ שלא העירו בזה:

ד"ה אמר ר' זירא כו' והא מתניתא () אנא כו' כצ"ל:

ד"ה דבהדי כו' ולא [מגיע] לא להכא כו' כצ"ל:

ד"ה מידי איריא כו' מי [אמרינן] דגבי שאר אוכלים כגון עדשים () כיון דסמוכות [כמו] מקפה כו' לא איצטריך לן למשאל. הס"ד כצ"ל. ולפני רש"י לא היה בגי' הש"ס הך סיומא מפני שהן סולדין לאחוריהן ולהכי פי' בלישנא קמא האיבעיא גם אליב' דב"ש וס"ל דה"ט מפני שהם סולדין לאו משום רירי רק משום סמיכי ובלישנא אחרינא פירש כאלו כתב וכו' דסמך אסיפא דנקט מפני שהם סולדים דהוה טעמא משום רירי וס"ל דטעמא דת"ק נמי משום רירי וכדאיתא בתוס' ודחי ליה דאין ראי' מב"ש לרבנן די"ל דטעמייהו משום סמיכי ומיב"ל אליבא דרבנן:

תוס' ד"ה ב"ש כו' [ואית] ביה רירי כו' כצ"ל:

ד"ה יש ניצוק כו' דאית ליה רירי [הני רירי] לא חשיב לת"ק כו' כצ"ל:

ד"ה ת"ש כו' היתכן [שלא חתכן רק] שהמחוהו באור כו' הלכך אפי' כי התכן אי אפשר שלא היה מחובר ביחד ע"י ניצוק כו' כצ"ל וכן הוא בס"י:

ד"ה היה מפורד כו' למאן דלית ליה נוגע וחוזר ונוגע כו' הוא בחולין (דף קכ"ד) ע"ש, ומש"כ וא"ת תיפשוט כו' עד כי הך דכל האוכלין כו' לא אוכל לכוון דבריהם כראוי כמי שאבאר. (א) דהנה הך דכל האוכלין מצטרפין לכביצה הוא משנה דפ"ד דמעילה ולא נתבאר שם אי בעי חיבור דאולי גם נגיעה זה בזה הוי כצירוף, אך ממשנה דטהרות פ"ג מ"ב מוכח דבעי חיבור מדתנן התם בגוש של זיתים כו' אם היה פרורין אפי' הן מאה טהור וכדאי' בר"מ שם לפי שהשמן אשר יצא יצטרך שיגיע בו כביצה אוכל טמא ושיהיה כולו מחובר ואז יטמא ומ"מ י"ל דהיינו דוקא אם נגע במקצתו שיהיה נחשב כמגע בכולו בעי חיבור אבל אם נגע בכל הביצה י"ל דלאו בעי חיבורין רק שיהיה כביצה ביחד. וכן הוא בהדי' בס' אליהו רבא שם דלהכי טהור שם משום שכל טפה וטפה שיצתה מכל פרוד נבלע בתנור ונשרף אבל אם לא נבלע ונתכנסו המשקין מיטמא המשקין מהפרודין שיש בהם ביחד כביצה המשקין כולן אחד הן ונגעו באוכלין כביצה, וכן הוא ברש"י פסחים (דף ל"ג ע"ב) בד"ה לאימת מטמו כו' והנסחטין נוגעין לכל הזגים יחד ע"ש. וכן משמע מרש"י חולין (דף קכ"ד ע"ב) ד"ה ותחבן בקיסם נמי רחוקין כו' ע"ש ותבין, והא דרקב אינו מטמא במגע עיין אהלות פ"ב משנה ו' משום דכל פירור הוא בפני עצמו כמ"ש רש"י בחולין (דף קכ"ה ע"ב) ע"ש. ובזה נ"ל נכון ליישב דעת רש"י ז"ל בחולין (דף קי"ח ע"ב) בד"ה אין יד לפחות מכזית כו' והרי הן עם אוכלין כביצה כו' דמשמע דלא בעי חיבור, עיי' בתוס' שם ובחי' הרשב"א שדחו דבריו בשתי ידים, ולמש"כ י"ל דרש"י כיוון שנגע הטומאה בכל האוכל עם יד הפול וס"ל לרש"י כמו לטמא אחרים אם נוגע בכולו מטמא אף בלא חיבור כדלעיל ה"ה בכביצה ליטמא אם נגע הטומאה בכולו ביחד לא בעי חיבור, ולזה מיב"ל אם יש יד לפחות מכזית ליחשב נגיעת היד כבאוכל עצמו, ומיושב קו' תוס' שם, ולפ"ד התוס' שם משמע דבעי חיבור ודי בחיבור כל שהו אף שאם היה מגביה אחד היה ניתק מהשני אפ"ה הוי חיבור לטומאה יעוש"ה, ועיי' במשל"מ פ"ד מהט"א ד"ג, ולפמ"ש י"ל בהר"מ כשי' רש"י הנ"ל ומשכחת לה הא דכל האוכלין מצטרפין לכביצה אם נגע בכולו אף בלא חיבור מצטרפין לטמא. (ב) והנה מש"כ התוס' כאן וא"ת תיפשוט מהכא דחיבורי אדם אינו חיבור לא אתפרש על מה קאי דהא התוס' בזבחים (דף ק"ה ע"ב) ד"ה חיבור אוכלין הביאו בשם התוספתא באתרוג שנפרץ ותחבו בקיסם אינו חיבור שאין חיבורי אדם חיבור, הרי מבואר בדבר הצריך שיהא שלם כברייתו לא מהני חיבור אדם, ולכאורה משמע דהתוס' קשה לי' מהא דמהני חיבור בצירוף אוכלין כביצה להיות כאחד לטמא וכדתנן כל האוכלים מצטרפין לכביצה לטמא טומאת אוכלין במעילה שם וכמבואר יותר בכריתות (דף כ"א) כגון דאיכא פחות מכזית נבילה וצירפה לפחות מכביצה אוכלין כו' ועוד שם כגון שחיפוהו בבצק. עיין פי' רש"י שם הרי מהני חיבור אף דאינו נוגע בכולו. אך מלבד שתירוצם ע"ז אינו מבורר מה היא אף דגם זאת שפתחו לחלק בין טומאת מת לטמא אחרים לצירוף אוכלין לקבל מעלמא ומסיימי כי הך דכל האוכלין מצטרפין לכביצה דשם מיירי לטמא אחרים דהא ליטמא דעת רש"י והר"ם דלא בעי כביצה וא"כ היא גופיה קשיא מה בין טומאת מת או צירוף אוכלין לטמא אחרים. ולולא דבריהם אפשר לחלק בין טומאה חמורה דמת מנבילה לטומאת אוכלין דיותר ריבה הכתוב לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבילות, וכה"ג מצינו בזבחים (דף ק"ה ע"ב) דתניא חיבורי אוכלים ע"י משקים חיבור לטומאה קלה ואין חיבור לטומאה חמורה ונהי דשם משמע מדרבנן מטמא מדמיב"ל אי מונין ראשון ושני ובהא דמהני צירוף אוכלין אף מדאורייתא מטמא למנות ראשון ושני מ"מ מצינו דטומאת אוכלין קילא מטומאת נבילה, ומלשון התוס' משמע דהחילוק הוא בין טומאה הבא מעצמו כטומאת מת שבזה אם נפרד הזית הוי כטומאה חלוקה ואינו מצטרף ע"י חיבור לבין טומאה הבא מעלמא כגון צירוף אוכלין לקבל טומאה מעלמא הוי חיבור והביא ראיה מהא דמצטרף לטמא טומאת אוכלין בכביצה היינו