ברכת ראש נזיר קמא

יגלח] ממה שאתה מושיב את אימן ימי טוהר הדא אמרה שהנפלים ד"ת עכ"ל. ובזה נכונו יחדיו דר' יוסי תירץ לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר וס"ד דר"ל במת גמור שלא נשאר עליו כזית בשר [ואולי ס"ד כהירושלמי דבנפל אינו מגלח], וע"ז הקשה עדיין יאמר על אבר כו', ובאמת היה יכול למצוא הרבה גווני דשנה מת שלם מבאבר כמשכ"ל וכדאיתא בר"ש. אך בזה עדיין אינו מתורץ דר"י דתירץ בהאי לישנא למת שאין עליו כזית בשר ולז"א אלא כוונת ר' יוסי כדאר"י לההוא סבא על מתני' דאהלות לא נצרכה אלא לנפל כו' הכא נמי היה כוונת ר' יוסי למת דנפל שלא נתקשרו בגידין והוא בכלל שאין עליו כזית בשר כמבואר בירושלמי דכיון שאין עליו כזית בשר ברור הוא שלא קשרו איבריו ולא הוצרך עוד ר' יוסי לפרש וזה גופי' אשמועינן ר"מ דגם בנפל כזה מגלח שהוא ד"ת, ובזה יתבאר ג"כ ש"ס דחולין ריש פרק גיד הנשה דאמר ומי מצית אמרת דתרווייהו בהדי הדדי קאתי ר"ל בשר וגיד והתנן כו' אלמא איסור מוקדשין קדים, ולכאורה יקשה דזה דהבשר נוצר קודם הגיד לא הוצרך להביא מדר"י דמקרא שמעינן לה כדכתיב עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני וכדאיתא בתוס' נדה (דף כ"ה) בשם המ"ר ע"ש. ולדברינו הנ"ל אתי שפיר דמקרא אין ראיה דאף שהבשר נוצר תחלה מ"מ אין ראי' שיהא עליו מה"ת שם לידה שיחול עליו הויות הקדש ולזה הוצרך להביא ראי' מטומאת נזיר שהנזיר מגלח עליו אף קודם שקשרו איבריו בגידין מקרי עליה שם מיתת ולד אלמא איסור מוקדשין קדים שחל על הבשר הויות ולד, ולפי שר' יוחנן אמר זה על מתני' דאהלות דמשם אין ראיה כמשכ"ל מהירושלמי רק שדברי ר' יוסי דנזיר לא מתפרש מלתא כי אם שכיוון להא דר"י דמיירי בנפל שלא קשרו איבריו בגידין, ולז"א על קו' זו דכזית מן המת מגלח כו' ואמר ר"י לא נצרכה כו' דהיא היא ודרך הש"ס לקצר כנודע, וכ"ז ברור ומיושב הכל:

שם א"ר ירמיה בסתם כו' לשון זה משונה דלא אמר במאי דפתח לעולם דלא ידעינן ואי קרש כו' ולזה ודאי צ"ל דר' ירמיה כיוון לע"א ויתבאר ברש"י ותוס' לפי שיטתם עמש"ש:

שם מי אמרינן [כי] גמירי כו' כצ"ל:

שם ואי ס"ד [יש נצל] עד לכלב כו' כצ"ל:

שם אימת ממחי לה [החמה] בתר דאסרח וכיון כו' כצ"ל:

שם [תנן התם] כל הניצוק טהור כצ"ל:

רש"י ד"ה כי אמר ר"מ כו' ובמס' חולין קאי כו' בשר [כזית]. הס"ד כצ"ל. ר"ל במסכת חולין איתא דר' יוחנן אמר זה אקושי' קמייתא וכן ס"ל לר"מ, וזה כעין מש"כ בתוס' חולין שם בפי' הש"ס זו וכמש"כ בגמרא יעו"ש:

ד"ה ורבא אמר כו' דאע"ג דבעלמא כו' גבי נזיר כו'. הדברים כפשוטן פלא דבהדי' תנן בפ"ב דאהלות רוב בנין ורוב מנין טמאין אע"פ שאין בהם רובע ואף דהתוי"ט פ"א דעדיות נסתייע מדעת רש"י לקמן (דף נ"ב) בדברי ב"ה דבעינן רובע עצמות ברוב בנין או מנין, ולפי זה י"ל דס"ל לרש"י כפי' הר"מ בפ"ב דאהלות בנוסחא שלפנינו דבהתקבץ שניהם יחדיו רוב בנין ורוב מנין אז מטמא אפי' בפחות מרובע וברוב בנין או ברוב מנין לבד בעי רובע עצמות, אך מלבד שדעת רש"י לא משמע כן כמש"ש, אף גם זאת דאי אפשר לומר בשי' רש"י כפי' הר"מ דהא לפי' הר"מ צ"ל בדברי רבא לא נצרכה אלא לרוב בנין ורוב מנין כו' ר"ל בהצטרפות שניהם כפי' במשנה שם, אבל רש"י שפירש לרוב בנין ורוב מנין או או קאמר איך יהא מגלח עליהן כיון דבעלמא אינו מטמא באהל והא במתניתין על אהלן קתני וגם בנגיעה אין צריך לרוב בנין ורוב מנין דבכשעורה סגי, לזה נראה דה"ק ואע"ג דבעלמא ר"ל בכל העצמות הבאות מרוב בנין או מרוב מנין לא הוי חשיב אף לענין טומאת אהל אא"כ שיהא בהן רובע עצמות מ"מ רוב בנין או רוב מנין ממש גם גבי נזיר חשיב כמת שלם אף שאין בו רובע עצמות להיות מגלח עליהם כנ"ל, אף שהלשון משונה קצת דחיק ומוקי אנפשי'. ויש בידי לפרש ע"י ט"ס קצת בע"א, אך לא יעלה עפ"י מש"כ בשי' רש"י ריש (דף נ"ג) ע"ש לכן מנעתי. והיותר נראה לי כתבתי:

ד"ה ומוהל כו' והרתיח ליקרש כו' ר"ל דהכל תלוי בקרישה ובמוהל הוה רתיחה התחלת קרישה וזה דלא כפי' תוס' ועי' במשל"מ פ"ב מהט"מ בזה:

ד"ה נצל לשון [הפרשה] כמו יצל אלהים כצ"ל:

ד"ה היכי דמי כו' כלומר דידעינן ודאי כו' דבריו צ"ב אמאי נטה מפירוש הפשוט דגם בספק דלא ידעינן אמאי מגלח על הספק וכפי' התוס', והנ"ל דק"ל שינוי לשון הש"ס דפתח בלא ידעינן וסיים בסתם והי' לי' למימר לעולם דלא ידעינן כו', עו"ק לפי משמעותיה דסתמא דלא ידעינן אי דמת הוי אי לאו כפי' רש"י שם מאי מהני בקרש הא הקרישה אינו מוציא אלא מספק כיחו וניעו מ"מ הא לא ידעי אי זהו מבשר המת ודלמא מבשר החי אתי שהבאיש ונימוח ואח"כ נקרש וכדהקשה הש"ס כי קרש מאי הוה ומאי מתרץ ע"ז, ולזה נ"ל דהש"ס לא חשש לזה דלא שכיחא ואזלינן בתר רובא דהוה מן המת רק שיוכר שהוא מבשר אדם וא"כ מאי מקשה כי קרש מאי הוה איפכא הו"ל להקשות אע"ג דלא קרש נמי דאי"ל דעל ספיקו דכיחו וניעו קאי דלא ידע בדס"ד דמהני לזה בחינת הקרישה דא"כ הכי הו"ל לתרץ כיון דקרש ודאי ממוהל אתי, אלא ודאי דר' ירמיה חדית לן ספק זו דתליא בבחינת הקרישה ודקארי ליה מאי קארי ולזה פירש דהמקשן לא הקשה על דרך ספק מה דינו דזה ידע דאזלי' בתר רובא רק ע"ד ודאי אי ממת הוא לא בעי קרישה ואי לאו ממת הוא לא מהני קרישה, ולהכי כתב נמי כי קרש אמאי מטמא, ואולי היה הגירסא לפני רש"י כן דמשמע דלאו על ספק גילוח דנזיר הקשה דבהא י"ל לענין דין טומאה איתמר על משנה דפ"ב דאהלות שם וכדהעתיק שם הר"ש רק על טומאה נמי ק"ל עפ"י מש"כ דס"ל דאזלינן בתר רובא אם לא היכא דידעינן דלאו ממת הוה ובזה כי קרש מאי הוה ולשון לא ידעינן הוא מלשון הכרה דלא הוכר זה שהוא מן המת והיינו דניכר שאינו מן המת ובדידעינן ר"ל דהוכר בסתמא שממת הוא, ולפ"ז י"ל דלמאי דחדית לן ר' ירמיה ספיקו דכיחו וניעו היינו לענין ספק גילוח דנזיר דבאינו קרוש אינו מגלח על הספק דלמא כיחו וניעו הוא אבל לענין ספק טומאה י"ל דהוה ככל דין ספק טומאה ברה"י דטמא, מיהו ברמב"ם מבואר דגם אין מטמא בספק זו וכן מוכח ממשכ"ל דאמתניתין דאהלות תניא וצ"ל דלשון דלמא אינו דרך ספק גמור רק כי כן אורחיה שנימוח הכל הבשר עם כיחו וניעו אך אם קרש הוא בחינה שמבשר לבד אתי וכן מצינו לשון דלמא כה"ג לקמן (דף נ"א ע"א) דלמא דרך עקב קאתי וטהור:

ד"ה כי גמירי כו' או דלמא לא שנא. הס"ד ומה"ד הניחא כו' כצ"ל:

ד"ה אלא למ"ד כו' מטמא [בכזית כנבילה] או דלמא כיון דנימוח כעפרא בעלמא דמי [ואינו מטמא]. הס"ד. ומה"ד טומאה קלה עד לכלב כו' כצ"ל וכן הוא בס"י, והך דיבור קאי לפרושי אדלעיל מינה מה דאיתא בש"ס טומאה קלה עד לכלב אבל האבעיא היה לענין טומאה חמורה אי הוה כנצל אבל לטומאה קלה פשיטא דמטמא כל זמן דלא אסרח שיופסל מאכילת כלב וכדמשמע מדיבור שאח"ז בדאסרח מאכילת כלב מסיק ואינו מטמא אפי' בטומאה קלה והמדפיס שגה לפרוד בין הדבקים, ולהכי מסיק הש"ס הא דטומאה קלה עד לכלב להורות דלהך מ"ד ניחא דליכא למיבעי לא לענין טומאה חמורה לפי שיצא מאכילת אדם וגם לענין טומאת אוכלין לא נפסל מאכילת כלב:

ד"ה ואי ס"ד כו' ליהוי טמא כי חזר וקירש, וזה תמוה למה לי חזר וקירש הא אמרינן לעיל אי בדידעי אפי' כי לא קירש נמי והכא הא מיירי בדידעי שנמחה החלב, וכן תמה המשל"מ שם, ולכאורה רציתי לומר שהוא ט"ס וצ"ל כחזר וקירש ור"ל אף דהכא איירי שנמחה ולא קירש מ"מ אי יש נצל ראוי ליטמא כדין מוהל שקירש כיון דידעינן שהוא נצל. (א) אך אחר העיון ראיתי שאין למדין מהשקפה ראשונה וכיוון בזה לע"א, דהנה הך ברייתא גבי אכילת נבילת עוף טהור מיתני בחולין (דף ק"כ) ושם הקשה הש"ס על הא דהמחוהו באור טמא הא אכילה כתיב ביה אמר ריש לקיש נפש לרבות השותה אי הכי בחמה נמי ומשני בחמה איסרוחי מיסרח והכא האריך הש"ס כיון דאסרח כו'. וי"ל דה"ט לפי מה דקיי"ל כל האיסורין אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן ולהכי הקשה שם הש"ס אכילה כתיב ביה אף דשתיה בכלל אכילה אין זה כי אם במידי דבר שתיה כדאיתא בתוס' שם משא"כ דבר אכילה להמחות ולמשתי אין דרך שתיה כ"כ ומרבי ליה מנפש לרבות השותה והקשה אי הכי בחמה נמי ומשני דבחמה מסרח, וי"ל דהיינו טעמא כיון דמסרח מקודם אין דרכו להמחוהו בכך והו"ל שלא כדרך אכילה ושתיה רק להמחות באור ולשתות השומן ולהכי פטור וטהור אבל הכא ידע הש"ס דבחמה מיסרח דמדמי לה לנצל שנימוח הבשר מחמת רקבון א"כ אין ראיה מטומאת נצל דבהמה דמטמא משום נבילה להמחוהו בחמה נבילת עוף טהור דהתם אכילה כתיב ביה והו"ל שלא כדרך אכילתן לשתות ע"י כן, ולזה פי' רש"י דבכל גונא טהור קתני אפי' כי חזר וקירש כשהיה וא"כ הו"ל כבתחלה דהיה קרוש דמטמא בשאכל דרך אכילה עד שיופסל מאכילת כלב אלא ודאי דאין נצל וכבר יצא במחוי מדין נבילה ושוב אינו מטמא אף בשנקרש ומשני ש"ה דלבתר דאסרח הו"ל עפר דאינו ראוי אף לכלב כפי' רש"י. (ב) ובזה ארווח לן לבאר גם דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' אבוה"ט דין י"א שכתב האוכל נצל של נבילת עוף טהור ה"ז טהור, וכתב הכ"מ שם דס"ל מדמיבעי לי'