ברכת ראש נזיר קמ

דבעי רוב עצמות מרוב בנין דאלו לפי הכ"מ דדי משאר עצמות שאינם מרוב בנין למה גרע אם הרובע הוא משדרה וגלגולת דכתב הרמב"ם בזה שהוא ספק בטומאת אהל ומוכח מהר"מ שם דלאו דוקא לענין גילוח הנזיר הוה האיבעיא אלא לענין דין טומאת אהל גופיה נמי כאינך דחשיב שם בהדיה טחן את המת כו' דהם ספק טמא כדאי' בש"ס, וכן מוכח זה עוד לקמן (דף נ"ג) בש"ס שם ע"ש, הארכתי קצת אף כי לענ"ד הדברים ברורים ופשוטים אך יען כי רבים לא דקדקו כ"כ בלשון הרמב"ם עיי' בכ"מ ולח"מ ותוי"ט ביררתי כל זה:

ד"ה ומזה כו' ול"ג במשנה ויביא קרבנותיו כו' ור"ל דל"ג לשון ויביא דזה מורה דקאי אדלעיל מינה דבעי עד שיטהר ויביא קרבנותיו וא"כ מאי מיב"ל לגמרא מתני' מני אלא דגרסינן ומביא את קרבנותיו דבזה י"ל דהוא ענין בפ"ע דקמ"ל דבטומאות דשנה כאן ברישא מביא קרבן ולאפוקי בסיפא דסככות כו' והתוי"ט הבין דל"ג גם ומביא את קרבנותיו ולא דק, ועמש"כ בגמרא שם:

ד"ה אלא כו' בגידין [ואין] בו כזית בשר כו' כצ"ל דבדאית ביה כזית בשר אף מנפל כזה מטמא וכמש"כ בגמ' מירושלמי:

דף נ' ע"א גמרא ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלת על כולו לא כל שכן אלא כדאמר ר' יוחנן כו' (א) יש לדקדק דעדיפא מינה יש לתרץ דמיירי ג"כ שאין עליו בשר כראוי דמשום אמ"ה אין מטמא ומת שלם מטמא דלא גרע ממת שנשרף ושלדו קיימת דטמא כדאי' בנדה (דף כ"ז) וגם על זה גופיה תמה הר"ש בפ"ב דאהלות דהו"ל לאוקמי' במת שנשרף או בשפיר שטרפוהו במימיו ע"ש, ויו"ק על ר' יוסי סוף סוף מאי אהני ליה בתירוצו שאין עליו כזית בשר כיון שהקו' במקומו עומד על אבר ממנו מגלת כולו לכש"כ, וגם יש להבין ר' יוחנן גופי' אהיכא קאי והתוס' כאן פירשו דאמתניתין דאהלות קאי קשה מדאמר בחולין (דף פ"ט) על הך משנה דנזיר דק"ל על כזית מן המת מגלח על כונו לא כ"ש ואמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל כו', ולכן פי' התוס' שם דר' יוחנן היה מתרץ זה על פרכא קמייתא דעל כזית כו' דכיון שלא נתקשרו איבריו מסתמא אין עליו כזית בשר ועז"א ה"נ בקו' הב' לר' יוסי מיירי בנפל ולפי דהתם בחולין הביא פירכא קמייתא קאמר ואר"י, ופירוש זה כתב ג"כ הר"ש פ"ב דאהלות יעו"ש וכתב ע"ז דבירושלמי לא משמע כן ואדרבה משמע איפכא דכיון דאין בו כזית בידוע שלא נתקשרו ומשמע נמי דאמתני' דאהלות איתמר דהכי איתא בפרקין חד סבא שאל לר' יוחנן כזית מהמת מטמא כולו לא כל שכן א"ל להביא את הנפל שאין בו כזית חזר ושאל אבר ממנו מטמא כולו לא כ"ש וא"ל להביא הנפל שלא קשרו אבריו [ובגי' איתא שלא קרשו אבריו] ומסיק דההוא סבא לא שאל שפיר מכיון דשאל לקדמייתא א"צ לישאל תנייתא דפשיטא מכיון שאין בו כזית דבר ברי הוא שלא קשרו איבריו, וגם איתא בירושלמי מפורש דשאל ליה על מתני' דאהלות וכמש"כ לקמן ודאי חובה עלינו ליישב שני התלמודים עם יתר הקושיות הנופלות בסוגי' המתבאר מתוך דברינו. (ב) וראיתי בספר מי נפתוח פרפר ה' נעץ קנה בים התלמודים ובנה עליה מצודים ויתארהו בשרדים ורוח דעת עברה בו ואיננו, וכי הוא זה שדעתו לחלק בין השוים שדעת ר' יוחנן בשני התלמודים הם בבחינות מתחלפות שבירושלמי איתא בתירוצו הראשון להביא נפל שאין בו כזית ולא כלשון תלמודנו שאין עליו כזית בשר, ולז"א ששם מתרץ שכל הנפל אין בו כזית, והכריחו לזה לפי שיטת הירושלמי דס"ל בפסחים בפ' כיצד צולין והובא בבבלי פ"ד דר' יוחנן ס"ל בגידין שסופן להקשות דנימנין עליהן בפסח דבתר השתא אזלינן ובבבלי איתא שחזר בו ר' יוחנן לר"ל וס"ל בתר בסוף אזלינן וס"ל ג"כ בתירוץ השני דהירושלמי בנפל שלא קשרו איבריו שר"ל כיון שהם רבים נחשבו הגידין לבשר ולזה לא סגי לר"י לומר דאין עליו כזית בשר דעדיין יקשה כיון שעדיין לא קשרו ראוי שנחשוב כל הנפל בכללו לבשר ויטמא אם יש בין הכל כזית, לזה הוכרח לתרץ שאין בכל הנפל כזית אבל בבבלי לא הוצרך לצייר בציור רחוק דאין בו כזית כי היה די לומר באין עליו כזית בשר לפי דברי הבבלי בפסחים דס"ל לר"י בתר בסוף אזלינן, ולזה לא תירץ בלא קשרו רק לנפל שלא נתקשרו בגידין דר"ל שלא היה עדיין גידין כלל דאלו היה לו גידין אף שהם רכים בתר בסוף אזלינן ודינו כגידין גמורים, ולזה פירש במה דאחיכו על הסבא הוא דהי' לו להרגיש למה ליה לר' יוחנן לצייר בציור רחוק באין בו כזית אין זה כי אם דמוקי לה בנפל שלא קשרו איבריו כדי שלא יקשה קו' הב' אם על אבר חייב כולו לכש"כ, וא"כ שוב לא הו"ל לישאל תנייתא דממילא מובן, רק דהיה לו לישאל להיפך קו' הב' על אבר כו' והיו משיבין לו דמיירי בלא קרשו איבריו ור"ל דאין בו גידין קשין והיה מקום לישאל גם כי מיירי שלא קרשו מ"מ נחשוב הגידין הרכין לבשר ואז ישיבו לו דמיירי שאין בכולו כזית, ובזה מיישב גם הסתירה דבירושלמי מוכח בנפל שאין בו כזית מסתמא לא קרשו איבריו היינו שאין בכולו כזית אבל באין עליו בשר כזית והנפל גדול הרבה מכזית אין ראיה שלא קשרו רק להיפך אם לא קשרו ודאי אין עליו כזית בשר, והביא ראי' לזה דצ"ל דהירושלמי מיירי באין בכולו כזית מדמקשה שם לר"ש דס"ל טעם דשרץ בכעדשה משום דתחלת יצירתו בכעדשה אלא מעתה פחות מכזית במת ליטמא דהאר"י להביא את הנפל שאי"ב כזית, ואם איתא שהבינו דברי ר' יוחנן שאין עליו כזית בשר כהבבלי מאי קושי' הא לא דמי לחומט שכל יצירתו בעצם ובשר הוא בכעדשה והאדם יש לומר דכלל יצירתו הוא יותר מכזית רק שאין עליו בשר כזית, אלא ודאי דס"ל שאין בכולו כזית רק הבבלי לא הבין כן, ולשי' הבבלי י"ל כהספרי דס"ל לכך כזית ממת טמא שכן יצירתו של אדם בכזית, ולכך כתב הרמב"ם בפ"ב מהט"מ דין ב' כהספרי ולא כהירושלמי משום דגם הבבלי ס"ל כן, זהו תורף דבריו יעו"ש באורך. (ג) וכ"ד אין בו ממש ואין בו גיחוך על הסבא דלא הוה ליה למידק מדר' יוחנן דאמר שאין בו כזית דבעי לאוקמיה בלא קשרו איבריו דהו"ל כבשר ויטמא משום דלא היה לו לצייר ציור רחוק כזה דהא י"ל דבכל הבשר והגידין אין בו כזית רק בכללו הוא גדול מכזית דהא העצמות ודאי אינו נחשב כבשר כמש"כ בעצמו בריש דבריו, וכן מוכח מפסחים דמפרש טעמיה דר"י משום דנאכל בשור הגדול בשלקא וכדאיתא בתוס' שם ועצמות אינו נאכל אף בשלקא, וגם לא דמי להא דפסחים כי אוכלא לדנא דכאן תלוי אם הוא ראוי להיות בן קיימא ביצירה זו דלזה בעי באבר דליטמא בשר גידין ועצמות ליקרא עליו שם אבר הראוי לבר קיימא ולזה אמר בנפל שלא נתקשרו עדיין בגידין שהם עדיין רכים עד שאין ראוי בר קיימא להיות מטמא משום אבר מ"מ במת שלם מטמא, אבל בפסחים תליא אי הוה עליו שם אוכל כעת כיון שהוא רך להיות מטמא טומאת אוכלין ונאכל בפסח אף ששם גיד עליו, וראי' דהא ר"י גופיה בירושלמי שם אמר לא שנו אלא לאיסור ולטומאה אבל לא ללקות וגם ר"ל ס"ל מטמא טומאת אוכלין דכתיב ואכלו את הבשר ולא גידים, ועי' תוס' חולין (דף ע"ז ע"א) בד"ה אל תקניטני וזה ודאי ג"כ צ"ל דהלשון לא נתקשרו או שלא קרשו שוות הכוונות דר"ל שהם עדיין רכים כי אי אפשר לבשר ועצמות בלא גידים כדאיתא לקמן (דף נ"ב) וכמש"ש, ולהכי דייק רש"י כאן שלא נתקשרו בגידין יפה יפה וגם זאת לא ניתן להאמר שר' יוחנן יפלוג על הת"כ והספרי שמבואר שתחלת יצירתו של אדם כזית ודאי אמת אמת תפסי ברוח קדשם, ומה שנסתייע מקו' אלא מעתה כו' אין ראיה כלל דאף דהאמת דהנפל בכללו בשר וגידין ועצמות יצירתו בכזית מ"מ פריך על ר"ש שם כיון דאר"י דהבשר אין בו כזית ביצירה ליטמא במת ג"כ בבשר פחות מכזית כיצירתו ולא לשער בכללו דהא עצמות יש להם שיעור אחר חמור בכשעורה והבשר חלוק מדין עצם יהא טומאתו כיצירתו דהא שמעינן לר"ש בכה"ג דאף חמור לקל אין מצטרפין כדאי' במעילה (דף י"ח ע"א) דתנן הבגד והשק כו' מצטרפין זה עם זה אמר ר"ש מה טעם מפני שראוין ליטמא במושב אבל בלא"ה אין מצטרפין כדאיתא בשבת (דף ע"ו), ולא דמי לחומט דאין לעצם טומאה בפ"ע ובטל לבשר ולהכי פריך מר"י דבלא זה הוה אמינא דיצירת הבשר תחלתו בכזית אף דפריך לר"ש מ"מ דבריהם אמת שכל יצירתו בכזית, ולזה העתיק הר"מ בפ"ב מהט"מ מחז"ל לסניף כנראה להמעיין, ואולי י"ל גם במת מפני שכולם מצטרפין לטמא באבר בכ"ש מבשר וגידין ועצמות וד"ת כפטיש כו' עי' תוס' שבת (דף ע"ו) ד"ה הואיל. (ד) והאמת הברור דשני התלמודים יחדיו ידובקו דר"ל דאין עליו כזית בשר וג"כ לא קשרו בגידין קשים דבלאו הכי עכצ"ל דהגידים מתחלה רכים כבשר ואח"ז נעשו קשים כדפיר"ת בתוס' חולין (דף צ' ע"א) ד"ה אלמא דמתחלה הכל בשר ואחר כן מתקשה ונעשה גיד דאל"כ איך הקשה הש"ס שם אלמא איסור מוקדשים קדים הא סוף סוף ביצירת הגיד איסור גיד ומוקדשין בהדדי אתו, אלא ודאי דהגיד גופיה מתחלת יצירתו רך כבשר ואח"כ נקרש וכהירושלמי, וגם זה מבואר בירושלמי דר' יוחנן אמתני' דאהלות אמרה דאיתא שם אמר ר"מ לר' חזקיה נהיר את דתרתי שאילות דהדין סבא באהלות ולהדא מלה לא ועוד מדאר"י הייתי סבור שאין הנפלים תורה [ור"ל דרק באהלות מיושב די"ל דמטמא מדרבנן אבל לנזירות דהוא ד"ת להביא קרבן ולגלח עליהן לא הייתי סבור שגם על הנפל