ברכת ראש נזיר קלט

לאחיו ואמו דנזיר משום דלשון הצריכותא לא שייך כ"כ בכ"ג כמ"ש בפירש"י ע"ש לז"כ וה"ה די"ל בכ"ג:

ד"ה ומשני דצריכי כו' דכתיב סתמא [אי] לא כתיב [נמי] אביו בפירוש כו' מסברא דקאמר [דלא אזיל זרעה בתרה] ואי כתיב אביו ולא אמו () בפירוש אע"ג דמרבינן קרובים [מחמת] דמיותר הוא הוה מוקמינן ליה דוקא בקורבא דצד אב מטעמא דקאמר הש"ס דחזקה דעלמא הוא וא"ת ואפילו כו' כדאמרינן לעיל [בהאי גופיה דאמו] דק"ו ניתן לידרש כו' וכיון דהוי מטעם כלל ופרט דאין כו' דמשמע כאן מדכתיב [אביו] ואמו כו' לאביו [אלא] למעוטי וסתר ליה משום כו' כללא דנזיר על [נפש] מת כו' אלא () תאמר דלמעוטי כו' אלא מכהן הדיוט [באם] אינו [ענין] כדפרישית כו' בשום סברא [ולמה] יכתבו שניהם כו' ונדרוש אביו למת מצוה ואמו [שבשניהם לג"ש]. ואע"ג כו' אלא [מאביו] לחודי' נפקא כו' דלאו דוקא נקט אמו אלא [מאביו] לחודיה כו' למת מצוה [דבעי] לגופיה כו' דנפקא ליה קרובים [מנפש מת] כדאמרינן לעיל [ולאביו] ולאמו כו' וקרא קמא [אית לן]. לאוקמיה למת מצוה כו' כ"ז לשון מהר"ף הס"ד, ותורף דבריהם דיש חילוק בין ר"ע לר' ישמעאל משום דלר' ישמעאל דכללא דנזיר מיירי ברחוקים ופרטא אינו דומה לכלל אי אתה דן בכלל ופרט רק בדרך ריבוי ומיעט וא"כ מאי ממעט הא רחוקים אתיא מק"ו דכהן הדיוט ואי שאר קרובים זה אינו דומה לכללא דנאמר דבא למעט מהכלל. ולזה הקשו הא ר"ע דרש ג"כ דרך ריבוי ומיעוט וכתבו דלא דמי כיון דלר"ע הוה המיעוט מעין הכלל לא מהני הק"ו. ומש"כ ופירשו התוספות לעיל כו' זה הוא עפ"י משכ"ל בתד"ה או אינו ע"ש ודלא כאו"מ, גם מה שכתבו לר' ישמעאל גבי כ"ג נמי הכי הוא דהא ילפינן אהדדי מגזירה שוה דאמו אף שכ"ל דלר' ישמעאל בעי מופנה משני צדדין ובהך דכ"ג י"ל דבעי לצריכותא כמו לר"ע. וצ"ל דס"ל דזה הוא כעין גלוי מלתא כ"ג ונזיר דאין חילוק והו"ל מופנה משני צדדים וכ"ז נדחקו לשיטתם. ולעיל בריש הסוגי' כתבתי בפשיטות יותר לחלק בין קרא דכ"ג לנזיר ע"ש. גם מה שהכריחו לר"ע דאביו ואמו דנזיר אתיא למת מצוה וכהצריכותא לפי מש"כ התוספות לעיל דר"ע ס"ל למדין ואין משיבין. י"ל דקושטא הוא דאמו דנזיר לג"ש רק דעבד הצריכותא על אביו ואמו דכ"ג דמייתרי לפי שדי במופנה מצד אחד:

ד"ה מקשינן כו' ועו"ק היכי דרש [התם] שתי דרשות כו'. מיהו בתוספות [פירשו] דסוגי' כו' וי"ל [דסבר] דכיון דכהן הדיוט מיטמא לקרובים לא מהני טופיינא דכהן הדיוט [בהא] דקדושתו קדושת עולם בהדי נזיר להצריך פסוק [כיון] דבטומאה [עצמן קילא] מנזיר כו' בשלמא דנזיר כולהו [מפרש] התם כדפרישית. אבל בכ"ג קשיא דתיסגי [בחד] לגזירה שוה כו' בין אב לאם [יליף נזיר מיניה דאין זה] כ"א גילוי מילתא בעלמא () הלכך דרש תרווייהו גבי נזיר [התם] מיהו צ"ל כו'. ועוד יש ליישב גם הך דהכא [דסבר] כההוא דטבול יום כו' כדדרשינן [נסמוך] נמי אסוגי' כו' ולמימר [מה לי] כ"ג ונזיר [כו'] כדי לאפנויי כו' לר' ישמעאל כ"ג ונזיר [מנא ליה] ולאחותו כו' שצריך לו [גומר] הפסוק עד סופו כו' משום [דלית] ליה לר"ע מה לי חד לאו כו' כ"ז לשון מהר"ף הס"ד כצ"ל. וי"ל ג"כ כעין שכ"ל ותליא שני הסוגיות בהכי דאם נאמר דר"ע בעי מופנה משני צדדין סבירא ליה דבעי גם אמו דנזיר לג"ש ולהכי שייריה הכא לאמו דנזיר לפי דבעי לגזירה שוה והצריכותא דבש"ס דאביו ואמו הוא לכ"ג דתרווייהו מיותר לג"ש וכיון דגלי בכ"ג דאין חילוק יליף נזיר מיניה ואייתר אמו לגזירה שוה ובזבחים שם אזלא הסוגיא גם אם נאמר לר"ע דדי במופנה מצד אחד ולא בעי אמו דנזיר לגזירה שוה ודרש מאמו לכהן הדיוט ונזיר:

ע"ב תוס' ד"ה על כל כו' דהא גבי נזיר נמי כתיב על כל נפש כו' בכל הס"ת לא כתיב בנזיר על כל נפש רק על נפש מת לא יבוא וכן הביא הש"ס לעיל (דף מ"ח) ולזה הגהנו כמה פעמים ברש"י ותוספות קרא דנזיר כן כי מוטב להגיה ברש"י ותוספות מלומר דהס"ת אינו מוגה. אך כאן מוכח בבירור מהקושי' דסמכו על כל נפש שכן היה לפניהם הפסוק בס"ת. והגיה האו"מ גם כאן דכצ"ל ודוחק הוא, דהא גבי נזיר [לא] כתיב על כל נפש [ואפ"ה] דרש מינה רחוקים [רק] מנפש ור"ל אמאי לא יליף גבי כ"ג ג"כ מנפשות רק מעל כל, אך בזה דחוק הקושיא דלק"מ דכיון דדרש נפשות לרביעית דם משני מתים משום דיש אם למקרא ואינו מיותר לזה דרש מעל כל, אך לדעתינו יותר נכון להגיה ולמחוק תיבת כל כאשר הגהנו זה עד כה וכצ"ל, ודוחק הוא דהא גבי נזיר נמי כתיב על [נפש] ואפ"ה כו' וה"פ משום דודאי צ"ל דלאו מריבויא דכל מרבה רחוקים דא"כ הכי הוה לי' למימר דעל כל מרבה אפי' קרובים דלא יטמא דממת לבד הוה מוקמינן לרחוקים, אלא ודאי מיתורא דגופיה דקרא דרש ולהכי דרש כסדר הכתוב מיתור דעל כל אוקמיה לרחוקים דלא יטמא וכי כתיב נמי מת אתי לקרובים וא"כ גם גבי נזיר היה לו לדרוש יתור תיבת על נפש דהו"ל לומר לנפש ואפ"ה לא דרש מיניה מיתורא דעל רחוקים כי אם מנפש, ועז"כ דהכא נמי לא דרש זה ליתורא רק מנפשות כו' כנ"ל לפי גודל התמיה, ומש"כ אי משום איסור כו' עמש"כ בפירש"י כוונת הש"ס הוא לאיסור טומאת אהל אתי לעבור עליו משום שני שמות, ואולי כוונו זה במש"כ לעבור עליו בשני לאוין, אך לפ"ז אין כאן אפי' קצת תימה דהא הש"ס מסיים שמטמא באהל וקאי על כולהו:

ד"ה על אלו כו' [ופריך] בגמרא כו' כצ"ל:

ד"ה ועל מלא תרווד רקב כו' מפרש שיעורא. הס"ד ומתחיל הדיבור תרווד כף. הס"ד ועיין בגמרא (דף נ' ע"ב) ד"ה ועל חצי קב כו' כגון שיש () בקב עצמות כו' כצ"ל. וכן הוא בס"י ור"ל דהך חצי קב עצמות מיירי שבאו דוקא מהעצמות של רוב מנינו או רוב בנינו אף שאין בהם כל הרוב והיינו שרוב בנין או רוב מנין מחזיק קב שלם וכשנתחברו לקח מעט מכל עצם ועצם קכ"ה איברים או מרוב בנין עד שמחזיק מהם חצי קב מגלח עליו וכשהרוב מנין או רוב בנין הם כולם בלי חסרון אף כשאין בכל הרוב מנין או רוב בנין רובע עצמות מגלח עליו וכדאמר רבא בגמ' ולטומאת אהל שיעורו ברובע הקב עצמות שהם מרוב בנין או רוב מנין ע"ד שכתבתי, וכמבואר לקמן (דף נ"ב ע"ב) בתד"ה ת"ש ע"ש שכתבו וקוצה מעט מן כל אחד ואחד כו' ורוב בנין שלם אעפ"י שאין בהם רובע מטמא באהל וכמבואר ברפ"ב דאהלות וכן מבואר בס' אליהו רבה מהגר"א ז"ל בפ"ב דאהלות שם, והלח"מ בפ"ז מהל' נזירות לא ירד לזה ולא דק, וכן הוא כוונת הרע"ב באהלות שם בד"ה מרוב המנין או מרוב הבנין רבותי פירשו שהן מועטין מהיות בהם רוב מנין או רוב בנין כו' ור"ל שאין בהם רוב מנין כולו רק מעט מהם דרוב מנין שלם מטמא אף שאין בהם רובע כדאיתא שם, ומעתה יגיד עליו ריעו דמש"כ בעדיות פ"א מ"ז בד"ה וב"ה כו' עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין כו' ר"ל שיהי' העצמות מרוב בנין כלשון ב"ה שם מרוב הבנין ונחסר שם מ"ם השימוש וכ"ד אחת הן, וכמבואר בתוספתא פ"ד דאהלות הביאו בס' אליהו רבה שם בדברי ב"ה דרוב בנין אף שאין בו רובע טמאין ועכצ"ל בדב"ה דעדיות דתנא רובע מרוב בנין ר"ל הבאים מרוב בנין אף שאין בהם כל הרוב בנין וזה דלא כהתוי"ט, ומה שנסתיי' מרש"י דלקמן (דף נ"ב) אינו כלום כמש"ש, והוכיחו עוד התוס' דליכא לפרושי כאן חצי קב משאר עצמות שאינם מרוב בנין דאלו הבאים מרוב בנין ברובע נמי מגלח, דזה אינו דהא מוכח דאינו מטמא מדלא תנן באהלות שם דחצי קב שאינו מרוב בנין מטמא באהל אלא ודאי דאינו מטמא ופשיטא דאינו מגלח, וכנ"ל ראי' מגמרא לקמן (דף נ"ג ע"ב) דפריך אמאי קתני בסיפא דמתניתין רובע עצמות אין הנזיר מגלח הא שמעינן לה מרישא ולא משני דסיפא קמ"ל דרובע לא מהני אפי' כשבאים מרוב בנין שכן הלכה דבעינן דוקא חצי קב, אלא ודאי דפסיקא להו דחצי קב דמתני' דרישא נמי מיירי הבאים מרוב בנין דוקא רק התוס' עדיפא מינה דייק דאף אינו מטמא, אך דעת הרמב"ם סתום שכתב ועל חצי קב עצמות אעפ"י שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין וילמוד סתום מן המפורש ברע"ב רבותי פירשו שהן מועטין כו' ע"ד שכ"ל דר"ל שאין בהם רוב שלם מרוב בנין, וקצת ראי' מדלא נקט שאין בהם מרוב בנין משמע שהם באים מרוב בנין רק שאין בהם כל הרוב, וכן הוא הפירוש בפי' המשנה להר"מ שהביא הכ"מ פ"ב מהט"מ ד"ט, ומש"כ הר"מ שם שאר עצמות המת שאין בהן רוב מנין ולא רוב בנין נמי ר"ל שאין בהן כל הרוב מנין מדלא נקט שאין בהן מרוב מנין ומרוב בנין, והא דנקט שאר עצמות המת כיוון בזה למש"כ בפ"ז מה"נ ד"ד אם נטמא ברובע עצמות הבאין משדרה או מגלגולת באהלן ה"ז ספק טמא, והוא בעיא בש"ס לקמן (דף נ"ב ע"ב) רובע עצמות מן השדרה או מגלגולת מאי כי קתני חצי קב עצמות משאר איבריו כו' ובזה דעת שפתיו ברור מללו לפי דהר"מ שם איירי מקודם דין דשדרה וגלגולת ורוב בנין ורוב מנין שמטמאין ואעפ"י שאין בו רובע עצמות, לז"כ אח"כ שאר עצמות המת ר"ל שאינן באין משדרה וגלגולת לבד דאז אם יש רובע מרוב בנין או רוב מנין אף שאין בהן כל רוב בנין ורוב מנין מטמא ודאי אף באהל אבל רובע עצמות הבאין משדרה או מגלגולת לבד ה"ז ספק בטומאת אהל, וכן מוכח ממה דלא כתב בהט"מ דין ספק טומאת אהל מרוב עצמות משדרה וגלגולת וצ"ל דרמז בזה למש"כ בהלכות נזירות, ומזה מוכח דס"ל להר"מ כמש"כ